Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גבול ארצות הברית – מקסיקו (באנגלית: Mexico–United States border, בספרדית: Frontera entre México y Estados Unidos) הוא הגבול הבינלאומי שבין ארצות הברית לבין מקסיקו והוא משתרע בין האוקיינוס השקט במערב, לבין מפרץ מקסיקו במזרח. הגבול חוצה מגוון של צורות נוף, החל מאזורים עירוניים ועד למדבריות. גבול ארצות הברית – מקסיקו הוא הגבול הנחצה ביותר בעולם,[1] עם כ-350 מיליון חציות מתועדות מדי שנה.[1][2] זהו הגבול העשירי באורכו בין שתי ארצות בכל העולם.[3]
 | |||
| גבול ארצות הברית–מקסיקו. מימין, טיחואנה, מקסיקו. משמאל סן דייגו, ארצות הברית. המבנה שבקדמת התמונה בצד האמריקאי הוא מכון טיהור שפכים שנועד לנקות את מי נהר טיחואנה. | |||
| |||
| אורך כולל |
3,141 ק"מ  | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 30 בדצמבר 1853 | ||
| הסכמים |
הסכם אדמס-אוניס הסכם הגבולות 1828 הסכם גואדלופה אידלגו רכישת גדסדן | ||
| מספר מעברי גבול | 48 | ||
| כיוון | מזרח - מערב | ||
| תחום | מפרץ מקסיקו - האוקיינוס השקט | ||
 | |||
| מפת גבול ארצות הברית–מקסיקו | |||
  | |||
אורכו הכולל של החלק היבשתי של הגבול הוא 1,954 מילים (3,145 ק"מ). ממפרץ מקסיקו עובר הגבול לאורך התוואי של ריו גראנדה עד למעבר הגבול בין סיודאד חוארס, שבמדינת צ'יוואווה שבמקסיקו לבין אל פאסו שבמדינת טקסס שבארצות הברית. משם הוא חוצה את השטחים העצומים של מדבריות צ'יוואווה וסונורה עד לדלתה של הקולורדו. משם הוא נמשך מערבה ועובר בין הערים סן דייגו וטיחואנה, עד הגיעו לחוף האוקיינוס השקט.[4]
גבול ארצות הברית – מקסיקו משתרע לאורך 3,145 ק"מ, בנוסף ל-19 ק"מ בתוך מימי האוקיינוס השקט ו-19 ק"מ במימי מפרץ מקסיקו.[5]
קצהו המערבי של הגבול הוא בנקודה הנמצאת שלושה מילים ימיים (כ-5.5 ק"מ) מדרום לנקודה הדרומית ביותר של מפרץ סן דייגו. משם הגבול משתרע לאורך 227 ק"מ בקו ישר מזרחה אל מפגש נהר הקולורדו עם נהר חילה.[6][7] משם ממשיך הגבול 39 ק"מ דרומה לאורך תוואי נהר הקולורדו, עד להגיעו לנקודה הנמצאת 32 ק"מ בקו אווירי ממפגש שני הנהרות. משם ממשיך הגבול בסדרה של קווים בכוונים שונים שאורכם הכולל הוא 859 ק"מ. בתחילה הוא נמשך בקו ישר מנהר הקולורדו עד לנקודת הציון 31°20′N 111°00′W. משם הוא ממשיך מזרחה לאורך קו הרוחב 31°20′ צפון עד לקו האורך הנמצא 161 ק"מ ממערב לנקודה בה ריו גראנדה חוצה את קו הרוחב 31°47′ צפון.[7] מנקודה זו ממשיך הגבול צפונה לאורך קו אורך זה עד לקו רוחב 31°47′ צפון ופונה מזרחה וממשיך לאורך קו רוחב זה עד למפגשו עם ריו גראנדה.[8]
על פי ועדת הגבול הבינלאומי והמים (International Boundary and Water Commission), ממשיך הגבול מנקודה זו לאורך ערוצו של הריו גראנדה, זאת על פי הסכם גואדלופה אידלגו שנחתם ב-1848 בין שתי הארצות, ובו נאמר "לאורך הערוץ הנמוך ביותר" (דרך העמק), במרחק של 2,020 ק"מ עד לשפך הנהר אל מפרץ מקסיקו.[4][7] הריו גראנדה מתפתל לאורך הגבול בין טקסס לבין מקסיקו. כתוצאה מכך חתומות ארצות הברית ומקסיקו על חוזה בו נקבע שהנהר הוא הגבול, תוך כדי שנפתולים ואיים מועברים בין הארצות על פי הצורך. הסכם הגבול של 1970 (אנ') יישב את סכסוכי הגבולות הבולטים ואת מקרי אי-הוודאות שהיו קשורים לגבול שלאורך הריו גראנדה.
מדינות ארצות הברית השוכנות לאורך הגבול הן, ממערב למזרח: קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. מדינות מקסיקו השוכנות לאורך הגבול הן: באחה קליפורניה, סונורה, צ'יוואווה, קואווילה, נואבו לאון וטמאוליפס. מבין מדינות ארצות הברית הגובלות במקסיקו, מקטע הגבול הארוך ביותר הוא של טקסס, והקצר ביותר הוא זה של קליפורניה. מבין מדינות מקסיקו, מקטע הגבול של צ'יוואווה הוא הארוך ביותר וזה של נואבו לאון הוא הקצר ביותר. לאורך הגבול משתרעים 23 מחוזות אמריקאים ו-39 מועצות אזוריות מקסיקניות.
באמצע המאה ה-16, לאחר גילוי הכסף, החלו מתיישבים ממגוון ארצות להגיע לאזור. תקופה זו של התיישבות דלילה כללה מתיישבים מסוגי רקע שונים. האזור היה חלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה. בראשית המאה ה-19 רכשה ארצות הברית מצרפת את השטחים שנודעו כרכישת לואיזיאנה והחלה להתרחב בהתמדה בדרכים צבאיות מתוך דבקות בייעוד הגלוי.[9]
לאחר רכישת לואיזיאנה ב-1803, לא היה הגבול בין ארצות הברית לבין ספרד החדשה מוגדר בצורה ברורה. הגבול נוצר ב-1819 בהסכם אדמס-אוניס שנחתם אז בין ארצות הברית לבין ספרד ופירט את תוואי הגבול באזורים שבקרבת הקצה המערבי של קו פרשת המים של נהר המיסיסיפי. מקסיקו השיגה את עצמאותה וב-1828 אושר תוואי הגבול פעם נוספת בהסכם הגבולות (Treaty of Limits).
מקסיקו ניסתה ליצור אזור חיץ על הגבול כדי למנוע פלישה אפשרית מהצפון. ממשלת מקסיקו עודדה אלפים מאזרחיה להתיישב באזור קואווילה וטחאס (חלקו כיום מהווה את שטחה של טקסס) ואף הציעה אדמות במחיר זול למתיישבים מארצות הברית בתמורה ליישוב האזור. שטף האנשים לא יצר את ההגנה שמקסיקו קיוותה לה ותחת זאת הכריזה טקסס על עצמאותה ב-1836 והיא התקיימה כרפובליקת טקסס העצמאית עד לסיפוחה על ידי ארצות הברית ב-1845.
העימותים הבלתי פוסקים באזור טקסס באמצע המאה ה-19 הובילו בסופו של דבר לפריצתה של מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שהחלה ב-1846 והסתיימה ב-1848 עם חתימת הסכם גואדלופה אידלגו. במונחים של הסכם השלום, איבדה מקסיקו יותר מ-2.5 מיליון קמ"ר, 55% משטחה.[10] שטח זה כלל את שטחי מדינות ארצות הברית של היום, קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה ונבדה וחלקים של קולורדו, ויומינג, קנזס ואוקלהומה. בנוסף, כל הסכסוכים בנוגע לטקסס והשטחים שבמחלקות שבין ריו גראנדה לבין נהר נואסס (אנ') נפתרו.
חמש שנים לאחר מכן, השלימה רכישת גדסדן את תוואי הגבול הנוכחי בין ארצות הברית לבין מקסיקו. מטרת רכישה זו הייתה מלכתחילה ליצור שטח עבור סלילת מסילת ברזל טרנס-יבשתית. רכישה זו הותירה כ-300,000 איש שחיו בשטחים במחלוקת לשעבר, רבים מהם בעלי אזרחות מקסיקנית. בעקבות ייצובו של הגבול הנוכחי, פרחו מספר ערים לאורך גבול זה ולאזרחים מקסיקנים רבים הוענקה קרקע בחינם באזורים הצפונים של מקסיקו בתמורה לשובם וליישוב האזור.
הסכם גואדלופה אידלגו והסכם נוסף שנחתם ב-1884 היו ההסכמים שהסדירו את תוואי הגבול, ובשניהם הותנה שמרכזו של ערוץ הריו גראנדה הוא קו הגבול, ללא קשר לשינויים בערוץ הנהר או בגדותיו. בשנים 1852–1868 סטה נתיבו של הנהר דרומה, כשהסטייה המשמעותית ביותר הייתה בעקבות שיטפון שאירע ב-1864. עד 1873 גרמה תזוזת הנהר למקסיקו לאובדן של כ-2.4 קמ"ר משטחה באזור אל פאסו - סיודאד חוארס, שעברו לשליטתה של ארצות הברית. בהסכם שנחתם ב-1963 הושב רובו של שטח זה למקסיקו במסגרת מה שנודע כמחלוקת צ'מיזל (Chamizal dispute) ובתמורה העבירה מקסיקו לארצות הברית שטח של 1.07 קמ"ר במקום אחר. הסכמי הגבול מנוהלים במשותף על ידי ועדת הגבול הבינלאומי והמים (International Boundary and Water Commission), שהוקמה ב-1889 כדי לתחזק את הגבול, לנהל את הקצאת מימי הנהרות בין שתי הארצות, ולטפל במימי השיטפונות ובתברואת המים. כגוף שבעבר נחשב לדוגמה לשיתוף פעולה בינלאומי, בעשורים האחרונים נמתחה ביקורת על המועצה כגוף אנכרוניסטי, שנמנע מלעסוק בסוגיות החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות המודרניות.[11] באופן מיוחד, סוגיות משפטיות הנוגעות לזכויות מים בעמק הריו גראנדה המשיכו לגרום למתחים בין חוואים לאורך הגבול.[12]
פיתוחו הכלכלי של אזור הגבול בצד המקסיקני היה תלוי בעיקר בקרבה לארצות הברית, זאת בשל ריחוקו מהמרכזים הכלכליים של מקסיקו. במהלך שנות נשיאותו של פורפיריו דיאס בשנים 1876–1910, שגשגו הקהילות הסמוכות לגבול בשל קשריהן ההדוקים עם ארצות הברית ותמיכתה של ממשלת מקסיקו בהשקעות פיננסיות מארצות הברית. מסילות הברזל שנסללו קישרו את המדינות הצפוניות של מקסיקו אל ארצות הברית יותר מאשר למקסיקו עצמה והאוכלוסייה שם גדלה בשיעור ניכר. תעשיית המכרות התפתחה גם היא לאור שליטתה של ארצות הברית בה. בראשית המאה ה-20 שלטו חברות אמריקניות ב-81% מתעשיית המכרות המקסיקנית והיקף ההשקעות האמריקניות בכלכלה המקסיקנית הגיע ל-500 מיליון דולר, רבע מהן באזורי הגבול.[13]
בחוק ההגירה של ארצות הברית משנת 1891 נקבעה הקמתן של נקודות ביקורת גבול לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו ולאורך גבול ארצות הברית–קנדה. בחוק ההגירה של 1917 נדרשו מקסיקנים שביקשו להיכנס לארצות הברית באופן חוקי להוכיח ידיעת קרוא וכתוב ולשלם מס. עם זאת, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה מחסור בידיים עובדות, הושעה יישומם של כללים אלו. בעקבות חקיקתו של חוק ההגירה של 1924 הוקם משמר הגבול של ארצות הברית.
המהפכה המקסיקנית, שפרצה בין השאר בשל איבה כלפי בעלות זרה על נכסים כלכליים במקסיקו, החלה ב-1910. המהפכה הגבירה את חוסר היציבות הפוליטית במקסיקו אך לא האטה באופן משמעותי את קצב ההשקעות האמריקאיות. היא גרמה לצמצום הפיתוח הכלכלי במקסיקו עצמה, ותהליך זה השתקף גם באזורי הגבול. בעוד שהתשתיות של היישובים בארצות הברית המשיכו להתפתח, החל הצד המקסיקני לסבול מהאטה משמעותית בקצב הבנייה והתחזוקה של מערכות התחבורה החשובות לפיתוח עירוני.
בנוסף לכך שהמהפכה המקסיקנית גרמה לחוסר ביטחון במקסיקו, היא גם גרמה למתחים ביחסיה עם ארצות הברית. המהפכה שנמשכה עשר שנים והסתיימה ב-1920 ומלחמת העולם הראשונה שנמשכה בין השנים 1914–1918, הובילו לקיטוב בין שתי המדינות. קרבות ופלישות לאורך הגבול גרמו לרשויות למתחים בנוגע לאבטחתו. מברק צימרמן, שדר דיפלומטי גרמני שיורט ופוענח על ידי המודיעין הבריטי, נועד לצרף את מקסיקו למלחמה נגד ארצות הברית תוך הבטחה לכבוש מחדש את השטחים שנלקחו ממנה במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. גילויו של מברק זה השפיע על ה-FBI לנטר פעילויות חשובות ומעשי אלימות פוטנציאליים באזור הגבול. תוך עשור הובילו מעשי התגרות להפיכתם של יישובי הגבול לשדות קרב, להגבלות בנוהלי חציית הגבול, לשליחת חיילים לסיורים על הגבול ולבנייתם של גדרות ומחסומים בין יישובי הגבול. כאשר הסתיימו מעשי האיבה, מותנו המגבלות על מעבר הגבול ורוב החיילים פונו. עם זאת, הגדרות נשארו כתזכורת פיזית לפיצול בין שתי הארצות. עם חלוף השנים, גדרות ומחסומים גבוהים יותר הוקמו, שכן תשומת הלב התמקדה בעיבויו של הגבול בין ארצות הברית לבין מקסיקו.[14]
הגשר הראשון שחצה את הגבול, הגשר הבינלאומי בראונסוויל ומטמורוס (אנ'), נבנה ב-1910. מחסום הגבול הראשון שנבנה על ידי ארצות הברית נבנה בשנים 1909–1911 בקליפורניה, וב-1918 נבנה המחסום הראשון על ידי מקסיקו. המחסומים הורחבו בשנות ה-20 ובשנות ה-40 של המאה ה-20.[15]
בוועידת הגדות (Banco Convention) שהתקיימה ב-1905 סוכם בין שתי הארצות שבמקרה של שינויים פתאומיים בתוואי הריו גראנדה כתוצאה משיטפונות, יוסט הגבול בהתאם לשינוי תוואי הנהר.[16] השינויים התכופים בתוואי הנהר גרמו ליצירת ימות נפתול שהתייבשו והיו שטחי קרקע שנותקו למעשה משטחי הארץ שאליה הם היו שייכים, במיוחד בחלקו התחתון של עמק הריו גראנדה. כאשר נוצרו שטחים אלו, קיימה ועדת הגבול הבינלאומי והמים חקירה כדי לבדוק לאיזה צד הם אמורים היו להשתייך.[17] בכל המקרים בהם בוצעו שינויים כאלו על פי החלטות הוועידה, 37 מקרים שונים בשנים 1910–1976, שטחי האדמה שהועברו היו קטנים יחסית, בין אקר אחד (כ-4000 מ"ר) ל-646 אקרים (כ-2.5 קמ"ר), ובלתי מיושבים.[18][19]
הסכם התיקונים של ריו גראנדה מ-1933 סידר וייצב את קו הגבול דרך עמק אל פאסו - סיודאד חוארס המפותח. קטעי קרקע רבים הועברו בין שתי הארצות במהלך תקופת בנייה שבוצעה בשנים 1935–1938. בסופו של תהליך זה הסתכמו השטחים שהעבירו כל אחת מהארצות זו לזו באופן שווה.[20][21]
בהסכם הגבול של 1970 (אנ') הועבר שטח ליד פרסידיו (אנ') והידלגו (אנ') שבטקסס ממקסיקו לארצות הברית לצורך כריית תעלות לוויסות השיטפונות. בתמורה העבירה ארצות הברית למקסיקו שטחי אדמה אחרים, כולל חמישה שטחי קרקע ליד פרסידיו, אזור אורקון (אנ') והאי ביבר שליד העיר רומא (אנ') שבטקסס. ב-24 בנובמבר 2009 העבירה ארצות הברית לידי מקסיקו שישה איים בערוץ הריו גראנדה. באותה עת העבירה מקסיקו לארצות הברית שלושה איים ושני איי נפתול מיובשים. העברה זו, שהדיונים עליה נמשכו עשרים שנה, הייתה היישום הראשון של סעיף 3 של הסכם הגבול של 1970.[22][23]
,_June_2016.jpg)
גבול ארצות הברית–מקסיקו הוא הגבול בו מספר החציות הוא הגבוה בעולם, עם כ-350 מיליון חציות חוקיות מדי שנה.[1][2] לאורך הגבול פועלים 48 מעברי גבול, בתוכם 330 שערי מעבר. בשערי מעבר אלו מתבצעת בדיקת המטלטלים של העוברים בהם.[24] מעברי הגבול הם למעבר כלי רכב, הולכי רגל, רכבות ומעבורות. אוכלוסיית מחוזות ארצות הברית והמועצות האזוריות של מקסיקו הצמודים לגבול מסתכמת בכ-12 מיליון איש.
.jpg)
מעבר הגבול סן יסידרו (San Ysidro Port of Entry) פועל בין פרבר סן יסידרו (אנ') של סן דייגו, קליפורניה, לבין טיחואנה, באחה קליפורניה. כ-50,000 כלי רכב וכ-25,000 הולכי רגל עוברים במעבר מדי יום.[25] מעבר גבול זה הוא הקצה של כביש בין-מדינתי 5. ב-2018 עברו במעבר גבול זה 9.43 מיליון הולכי רגל, 14.5 מיליון כלי רכב פרטיים ו-32,058 אוטובוסים.[26] בין אלו הנכנסים לארצות הברית דרך מעבר הגבול כלולים אזרחים אמריקאים שמתגוררים במקסיקו ולומדים בבתי ספר בארצות הברית.[27]
לאורך החוף של באחה קליפורניה קיימות שכונות של אמריקאים שמתגוררים בטיחואנה, ברוסריטו ביץ' (אנ') ובאנסנדה, ושנוסעים מדי יום למקום עבודתם בארצות הברית.[28] נוסף אליהם נכנסים מדי יום לארצות הברית דרך המעבר אזרחים מקסיקנים רבים שעובדים בארצות הברית.[29]
זמן ההמתנה הממוצע לחציית הגבול הוא כשעה. אלפי כלי הרכב שעוברים במעבר הגבול מדי יום גורמים לזיהום אוויר בסן יסידרו ובטיחואנה.[30] פליטת פחמן חד-חמצני ושאר מזהמים הנפלטים ממכוניות נקשרו לסיבוכי בריאות כמו מחלות לב, סרטן הריאה, מומי לידה, מוות מוקדם, אסתמה ומחלות נשימה אחרות. שיעור תאונות הדרכים הגבוה וזמני ההמתנה הארוכים משפיעים על בריאות הנפש, רמות הלחץ וההתנהגות התוקפנית של אנשים שעוברים במעבר הגבול לעיתים תכופות.[31] על מעבר הגבול קיימת שמירה הדוקה, הוא מופרד על ידי שלוש חומות, צוותי משמר הגבול וסוכני אכיפת מכס והגירה.
בסוף 2006 הודיעה המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית על כלל הנוגע לדרישות זיהוי חדשות לאזרחים אמריקאים ולזרים הנכנסים לארצות הברית שיישומו החל מ-23 בינואר 2007. נוהל זה היה השלב הראשון ב"יוזמת הנסיעות של חצי הכדור המערבי" (Western Hemisphere Travel Initiative) והוא הגדיר תשעה סוגים של אמצעי זיהוי:
באוגוסט 2015 החלה מקסיקו ליישם נוהל על פיו כל האזרחים הזרים המתכננים להישאר במקסיקו למשך זמן של יותר משבוע או נוסעים בענייני עסקים, יציגו דרכון בכניסתם למדינה וישלמו אגרה של 330 פסו (21 דולר).[34]
נתונים מהדוח השנתי של משמר הגבול של ארצות הברית משנת 2010 מראים שמבין החציות הבלתי רשמיות של הגבול אל ארצות הברית, 90% מהם היו ממקסיקו עצמה. בארצות הברית מתגוררים 6 מיליון בעלי אזרחות מקסיקנית שלא מתועדים באופן רשמי.[35] מדי שנה נחצה הגבול באופן רשמי ובאופן בלתי רשמי בשיעור גבוה מאוד. לאור שיעור גבוה זה השקיעה ארצות הברית בכמה אמצעי ביטחון.
ב-2010 חתם הנשיא ברק אובמה על חוק שעל פיו הועברו לסוכנות המכס והגנת הגבולות, בעיקר לצורכי הגנת הגבולות, סכום של 600 מיליון דולר לצורך יישום ושיפור הביטחון. ממשלת ארצות הברית השקיעה סכומים ניכרים באבטחת הגבולות, אף על פי שצעדים אלו לא בלמו את החציות הבלתי רשמיות.[36] ביוני 2018, הודיעה ממשלת ארצות הברית על התקנת מערכת זיהוי תווי פנים לצורך ניטור מעבר הגבולות.[37]
משמר הגבול של ארצות הברית הוקם ב-1924, כשמשימתו העיקרית הייתה לזהות ולמנוע כניסה בלתי חוקית של מהגרים לארצות הברית. יחד עם כוחות אכיפת חוק נוספים, מסייע משמר הגבול לפעילות השוטפת בגבול - לאפשר את שטף ההגירה ומעבר הסחורות החוקיים במקביל למניעת מעברים בלתי חוקיים של אנשים ושל סחורות מוברחות. האסטרטגיה הנוכחית של אכיפת מדיניות זו לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו היא השימוש באמצעים של אכיפה באמצעות התרעה. המטרה העיקרית היא להעדיף פעילות למניעה מוחלטת ממהגרים בלתי חוקיים מלהיכנס לארצות הברית ממקסיקו על פני תפיסת אלו שכן עברו. החלטית ככל שהיא תהיה, ניתן לטעון שמניעה באמצעות התרעה היא בלתי יעילה, שכן בשני העשורים שקדמו לשנת 2014 הוכפלה כמות המעברים הבלתי חוקיים של הגבול.[38]
כדי לבצע באופן יעיל את הבקרה בגבול, נקטה ארצות הברית בצעדי מדיניות ותיקנה תקנות שנועדו להפוך את חציית הגבול למסוכנת יותר באמצעות יישום מגוון של צעדים, כשאחד מהם הוא "אפקט המשפך" (funnel effect). כוונתה של טקטיקה זו הייתה להרתיע מהגרים ממקסיקו לארצות הברית באמצעות אילוצם לעבור הלאה באזורי הגבול לשטחים בהם תנאי הקרקע ומזג האוויר מסוכנים יותר, אך אסטרטגיה זו לא נחלה הצלחה כפי שהייתה הכוונה מלכתחילה.[39] כתוצאה מכך, גרם אפקט זה להוביל יותר מהגרים אל מותם, אף בסיועם של מבריחי הגבולות. לא רק שגישה זו גרמה למקרי מוות לאורך הגבול, אלא שהיא אף הוותה מטרד בקרב מהגרים חוקיים ואזרחים אמריקאים. התעוררה דאגה בנוגע לכך שמשמר הגבול וסוכנויות אחרות עשו שימוש בסמכויותיהם באמצעות אפיון גזעי ועריכת חיפושים ללא צווים מחוץ לטווח המותר של 25 ק"מ מהגבול.
ב-2012 ביצעו סוכני משמר הגבול יותר מ-364,000 מעצרים של אנשים שנכנסו באופן בלתי חוקי לארצות הברית. הושגה הצלחה משמעותית בהשבת הביטחון בגבול באמצעות יישום אסטרטגיית שמירת הגבול. צעדים אלו כללו מספר מבצעים במקומות שונים לאורך הגבול.[40][41]
אחד מכל חמישה מקסיקנים יבקר או יעבוד בארצות הברית לפחות בנקודת זמן אחת במהלך חייו. נכון ל-2010 עסקו בשמירת הגבול יותר מ-20,000 אנשי משמר הגבול, יותר מכל נקודת זמן בהיסטוריה.[42] במקביל, נערכים על ידי משמר הגבול סיורי ביקורת על כבישים ראשיים במרחקים של בין 40 ל-120 ק"מ מהגבול בצד האמריקאי, ועל ידי ממשלת מקסיקו שמפעילה נקודות ביקורת במרחקים של עד 50 ק"מ מהגבול בצד המקסיקני.[43][44]
ההערכה היא שמתקיימות כחצי מיליון כניסות בלתי חוקיות לארצות הברית מדי שנה. פעילותו של משמר הגבול מתרכזת סביב לערי הגבול כמו סן דייגו ואל פאסו, שהיקף הגידור בהן נרחב במיוחד. משמעות הדבר היא ששטף ההגירה הבלתי חוקית מוסט לאזורים הכפריים ההרריים והמדבריים, וגורם לכמה מאות של מקרי מוות לאורך הגבול של אלו שמנסים לחצות אותו.[45]
עבודתם של מהגרים בלתי חוקיים מכניסה לכלכלה 395 מיליארדי דולרים מדי שנה. בעוד שארצות הברית מעדיפה הגירה, הגידול בהגירה הבלתי חוקית יצרה לחציית הגבול תדמית שלילית. בארצות הברית עובדים כ-11.2 מיליון מהגרים בלתי חוקיים ו-87% מהם חיים בה במשך יותר משבע שנים.[40]
חוק גדר הביטחון של 2006 (Secure Fence Act of 2006) אפשר את בנייתה של גדר בעלת מאפייני ביטחון גבוהים לאורך 1,127 ק"מ. על הניסיונות להשלים את בניית גדר ההפרדה בין ארצות הברית למקסיקו קראו תיגר ממשלת מקסיקו וארגונים שונים בארצות הברית.
בינואר 2013 פרסם משרד מבקר המדינה של ארצות הברית דוח שבו ציון שמשמר הגבול לכד 61% מהחוצים הבלתי חוקיים של הגבול ב-2011, ומשמעות הדבר שנותרו כמעט 209,000 איש שלא נתפסו. כמעט 86,000 מתוכם המשיכו לנסות להיכנס לארצות הברית והשאר שבו למקסיקו לארצות אמריקה המרכזית. הדוח הראה גם שמספר החציות הבלתי חוקיות של הגבול ירד.[46]
הגברת הביטחון לאורך הגבול במשך השנים הפכה בהדרגה את חציית הגבול למסוכנת יותר, כך שבגבול נוצרה בעיית הומניטרית. מספר מקרי המוות של מהגרים שאירעו לאורך הגבול גדל באופן משמעותי מאז יישום אפקט המשפך.[47] לאורך הגבול של מקסיקו עם אריזונה, תועדו שבעה מקרי מוות בשנת 1996. בשנים 2001–2012 תועדו יותר מ-2,000 מקרים. מאחר שרוב מקרי המוות אירעו בשטחים פתוחים, בהם שכיחות טמפרטורות גבוהות קיצוניות, סביר להניח שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. בשל התנאי השטח הקשים והבלתי נגישים, עלולים שרידי המתים להתגלות רק שנים לאחר מכן.[48]
ארגון Human Rights Watch ציין ב-22 באפריל 2020, שצפויה סגירת גבול ארצות הברית–מקסיקו בשל מגפת הקורונה. לדברי הארגון, הוראה זו של המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן מתעלמת מהעובדה שארצות הברית מחויבת להגן על פליטים מלשוב למקומות בהם הם חשופים להעמדה לדין.[49]
ערך מורחב – גדר ההפרדה בין ארצות הברית למקסיקוב-2006, בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ווקר בוש, תכנן הממשל האמריקאי להקים מחסום גבול לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו. ההצעה השנויה במחלוקת כללה הקמת קטעי גדר רבים. כמעט 966 ק"מ של גדר נבנו, כשכל אחד מקטעי הגדר היה עשוי מפלדה ומבטון. בין קטעי הגדרות הללו הוצבו מצלמות תת-אדום וחיישנים, כוחות של המשמר הלאומי, וצוותי SWAT, וכך נוצר המושג "גדר וירטואלית".[50] בניית המחסום החלה ב-2006 ועלותו של כל מייל הגיעה ל-2.8 מיליון דולר.[24] ב-2010 הופסקה התוכנית בשל עלויותיה, לאחר שהושלמה בניית 1,030 ק"מ של גדרות או מחסומי כלי רכב, חדשים או כאלו שנבנו על גבי גדרות ישנות שהיו במצב גרוע. מערכות ה-SBI (Secure Border Initiative) מתוצרת בואינג, שבהן נעשה שימוש במכ"ם, מגדלי שמירה וחיישנים (ללא פרישת גדר פיזית) הוצאו מן השימוש בשל היותן יקרות, בשל התקלות הרבות שנתגלו בהן ובשל אי עמידתן בלוח הזמנים.[51]
התומכים בהגדלת ההוצאה על אמצעי ההגנה על הגבול טוענים שיש צורך להמשיך את בניית הכוח בשל האלימות הגוברת והגידול בהמשך הברחת הסמים ממקסיקו אל ארצות הברית.[52] לעומתם, גורמים כמו משרד וושינגטון לאמריקה הלטינית (Washington Office on Latin America) טוענים שירידת מספר חציות הגבול יכולה להיות מיוחסת רק בחלקה לאמצעי הביטחון שארצות הברית נקטה. גורמים בלתי מכוונים, כמו החלשת הכלכלה האמריקאית בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008 ומלחמת הסמים במקסיקו הפכו את הניסיונות לחצות את הגבול באופן בלתי חוקי למסוכנים יותר בהשוואה לרווח שבצידם.[53]
ב-2019 התחולל משבר הומניטרי על הגבול בשל מחסור במשאבים. המשבר השפיע בעיקר על ילדי המהגרים.[54] חברי בית הנבחרים מהמפלגה הדמוקרטית הגישו הצעת חוק לסיוע הומניטרי למשבר באמצעות מתן 4.5 מיליארד דולר כהוצאת חירום, עם מימון משמעותי לנושאים בעלי סידר עדיפות כמו סיוע משפטי, מזון, מים, עזרה רפואית, שירותי סיוע לילדים, מתן חלופות למעצר ושירותי רווחה.[55]
ב-2016 הציע המועמד לנשיאות, דונלד טראמפ לבנות חומה על הגבול לשליטה בהגירה. הוא הכריז שעם היבחרו לנשיאות הוא יאלץ את מקסיקו לשלם את עלויות הבנייה.[56][57] ב-25 בינואר 2017, ימים ספורים לאחר השבעתו של טראמפ ויומיים לפני פגישתו המתוכננת בוושינגטון די. סי. עם נשיא מקסיקו אנריקה פניה נייטו, חתם הנשיא טראמפ על צו נשיאותי 13767 לבניית החומה.[58] פניה נייטו הכחיש שמקסיקו תשלם עבור החומה וכתוצאה מכך בוטלה הפגישה.[59] זמן קצר לאחר מכן הודיע טראמפ שבכוונתו להטיל מכס בשיעור של 20% על סחורות מקסיקניות.[60]
ב-20 בספטמבר 2017 הגיש התובע הכללי של קליפורניה, חוויאר ביסרה תביעה בטענה שממשל טראמפ חרג מסמכותו בהרחבת הבנייה של החומה.[61] עד סוף 2017 לא הסכימה מקסיקו לשלם סכום כלשהו לטובת בניית החומה, והקונגרס לא דן בהטלת מכסים חדשים על סחורות ממקסיקו. הקונגרס לא אישר שום הקצבה למימון החומה מעבר לבנייה שהחלה על פי התכנון שהוחלט עליו במהלך תקופת נשיאותו של ברק אובמה.[62]
ביוני 2018 יזם ממשל טראמפ מדיניות חדשה להפרדת הורים מילדיהם על הגבול עם מקסיקו. אנשים שביקשו מקלט במעברי גבול רשמיים נדחו ונאמר להם שאין אפשרות לקבלם.[63] ארצות הברית ומקסיקו הטילו בו-זמנית מכסים הדדיים על סחורות הייבוא.[64]
ב-8 בנובמבר אותה שנה הודיע ממשל טראמפ על כללים חדשים לדחיית בקשות למקלט לכל מי שחוצה את הגבול באופן בלתי חוקי ללא קשר לאזרחותו. הוראה זו ניתנה על בסיס פסק הדין של בית המשפט העליון "טראמפ נגד הוואי" (Trump v. Hawaii) ועל סמך סמכות הנשיא על פי חוק ההגירה והאזרחות של 1965.[65] למחרת היום חתם הנשיא על הכרזה על פיה הוגדר שאנשים החוצים את הגבול עם מקסיקו באופן בלתי חוקי לא יהיו זכאים לקבל מקלט. הוא הגדיר את מצעד המהגרים מאמריקה המרכזית לארצות הברית כמשבר. קבוצות פעילי זכויות אדם מתחו ביקורת קשה על הצעד, וכמה קבוצות, כולל המרכז המשפטי לדרום העני, האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות והמרכז לזכויות חוקתיות (אנ'), הגישו תביעה משפטית נגד ההכרזה בבית המשפט הפדרלי במחוז הצפוני של קליפורניה.[66] השופט ג'ון טיגאר פסק ב-20 בנובמבר לטובת העותרים, והוציא צו מניעה נגד הממשל לעיכוב יישום הצו.[67] הממשל עתר לבית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים, שם פסק הרכב השופטים שהיה מפולג שנוהלי בקשת המקלט סתרו את החוק הקיים וביטל את הצו.[68] ב-21 בדצמבר הודיע בית המשפט העליון על סירובו לשמוע את ערעור הממשל ומנע את יישום הצו.[69]
במהלך 2018 עצרו אנשי משמר הגבול של ארצות הברית 107,212 אנשים שניסו להיכנס לארצות הברית כמשפחות, מספר שיא של כל הזמנים. בחודשים אוקטובר 2018 עד פברואר 2019 נשבר גם שיא זה כאשר נעצרו 136,150 איש כמשפחות.[70] ב-31 במרץ 2019 איים הנשיא טראמפ לסגור את הגבול ולנתק את קשרי הסחר בין הארצות.[71] ב-4 באפריל אמר טראמפ שתחת זאת הוא ייתן למקסיקו שנה לבלום את הברחת הסמים ממנה לארצות הברית ואם היא לא תעמוד ביעד זה יוטל מכס על כלי רכב והגבול ייסגר.[72]
כאשר התמודד טראמפ לנשיאות, הוא טען שעלות החומה תהיה בין 8 ל-12 מיליארד דולר ושיעלה בידו לאלץ את מקסיקו לשאת בעלויות.[73] הערכות העלות האמתיות של החומה המוצעת עמדו על סכומים שונים. בראשית 2017, זמן קצר לאחר השבעת טראמפ, העריכה המחלקה לביטחון המולדת שעלות הקמת החומה תגיע ל-22 מיליארד דולר.[74] מנגד העריך צוות המפלגה הדמוקרטית בוועדת הסנאט לביטחון המולדת ולענייני הממשל שעלות בניית החומה תגיע ל-70 מיליארד דולר ושעלות אחזקתה השנתית תגיע ל-150 מיליון דולר.[75]
בקיץ אותה שנה תכננו ארבע חברות בנייה גדולות להגיש הצעת מחיר למיזם. סוכנות המכס והגנת הגבולות תקצבה 20 מיליון דולר לשכירת חברות אלו כדי שיבנו דגמים בעלות של חצי מיליון דולר של החומה. באותה עת אישר הקונגרס רק 341 מיליון דולר לתחזוקת החומה הקיימת ולא אושרו תקציבים לבניית קטעים חדשים של החומה.[76] המחלקה לביטחון המולדת המליצה שגובה החומה יהיה בין 5.5 ל-9 מטרים ושעומקה בתוך האדמה יגיע ל-1.8 מטרים כדי להרתיע מבריחי סמים מלחפור מנהרות.[77]
בינואר 2021, עם לכניסתו לתפקיד נשיא ארצות הברית, חתם ג'ו ביידן על צווים נשיאותיים המבטלים את בניית החומה ואת מדיניות ההגירה של טראמפ.
גופים הומניטריים כמו "גבולות אנושיים" (Humane Borders), "לא עוד מוות" (No More Deaths) ו"השומרונים" (Samaritans) מספקים מים כדי להפחית את מקרי המוות בקרב המהגרים שעושים את דרכם דרך מדבר אריזונה. ב-2010 נקט שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית במדיניות להתרת הנחת חביות מים לצד הכבישים באזורים קשים.[78]
ארגון "לא עוד מוות" הוא ארגון חוץ-ממשלתי שמטהו שוכן בטוסון ומטרתו לסייע לשים קץ למוות ולסבל של המהגרים לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו באמצעות אספקת צרכים אנושיים בסיסיים וביצוע שיחות טלפון לקרובי המהגרים.[79] מאז ייסודו ב-2004, סיפק הארגון סיוע לאלפי אנשים שחצו את הגבול. עם זאת, משמר הגבול ושאר הסוכנויות הממשלתיות הפועלות ליד הגבול קראו תיגר על פעילותן של כמה גופים הומניטריים, כאשר עקבו אחר המהגרים לתחנות הטיפול הרפואיות של המתנדבים ופשטו עליהם.[80]
שיעור התחלואה באיידס ובשחפת בערי גבול כמו אל פאסו וסיודאד חוארס הם גבוהים מעל הממוצע בשתי הארצות. ארגון "יוזמת הבית שלנו" (Nuestra Casa Initiative) ניסה לפעול נגד הפערים הבריאותיים באמצעות שימוש באסטרטגיה חוצת גבולות.[81]
המהגרים מהווים מטרה קלה לכנופיות, בשל העובדה שאין להם את הכוח להתנגד לתוקפים והם מוצאים את עצמם חסרי כל. ביוני 2018 פסל התובע הכללי של ארצות הברית ג'ף סשנס את היותם של המהגרים קורבנות לאלימות מצד כנופיות כסיבה לבקשת מקלט.[82]
במקסיקו, רוב הארגונים ההומניטריים מתמקדים בסיוע למגורשים. ככל ששיעור המגורשים עלה, ניכרה הבעיה שלהם יותר ויותר ברחובות הערים במקסיקו. כתוצאה מכך, הוקמו קבוצות הומניטריות רבות בערים במקסיקו, כמו נוגלס, אליהן גורשו מהגרים חסרי תיעוד. הקבוצות הללו הן ארגונים דתיים ומוסדות ללא כוונת רווח שמסייעים למגורשים, שלרבים מהם אין משאבים כמו כסף, מזון, או מידע על משפחותיהם, וללא עזרת הארגונים הם הופכים לחסרי בית וסובלים מיאוש.[83][84]
ביוני 2019, הועברו 300 ילדי מהגרים ממתקן מעצר בקלינט, טקסס, לאחר שקבוצה של עורכי דין שביקרה במקום, דיווחה על התנאים הבלתי בטיחותיים ועל תנאי התברואה הגרועים שם.[54] באותו חודש נמצאו גופותיהם של אוסקר אלברטו מרטינז ושל בתו בת השנתיים, אנג'י ולרייה, במימי הריו גראנדה. המשפחה, שמוצאה מאל סלוודור, ניסתה לחצת את הגבול ליד בראונסוויל.[85] בעקבות תשומת הלב התקשורתית למקרה, העביר בית הנבחרים של ארצות הברית חוק להקצאת 4.5 מיליארד דולר למשאבים הומניטריים בגבול.[86]
"התוכנית האסטרטגית הלאומית משמר הגבול" (National Border Patrol Strategic Plan) הוכנה לראשונה ב-1994 ועודכנה ב-2004 וב-2012. העדכון של 2004 התמקד במבנה הפיקודי, המודיעין, הפיקוח, האכיפה והצבת הכוחות של משמר הגבול לצורך תגובה מהירה יותר לאיומים על הגבול. התכנון האסטרטגי הוביל לפיתוח מדיניות רחבה יותר של המחלקה לביטחון המולדת שהוביל ל"יוזמת הגבול הבטוח" (Secure Border Initiative) ב -2005 כדי לשמור על הביטחון בגבולות ארצות הברית ולהפחית את היקף ההגירה הבלתי חוקית. המרכיבים העיקריים של יוזמת הגבול הבטוח עסקו בכוח אדם, ביכולת הקיבול, הפיקוח, התשתית הטקטית והתגבור הפנימי. מרכיב נוסף ביוזמה היה "אכיפה עם תוצאות", שלא היה סעיף במסמך המדיניות שפורסם. במשך שנים נהגו מהגרים בלתי חוקיים שנעצרו על ידי סוכני משמר הגבול לשוב מרצונם ולנסות לחצות את הגבול שוב. לאחר יוזמת הגבול הבטוח של 2005 הוגבלו חזרות אלו לשלושה גורמים.
אחד הגורמים היה שלילת הזכות של מי שנלכד בניסיון החצייה של הגבול לקבל אשרה במשך חמש שנים והוא היה חשוף להעמדה לדין פלילי אם ינסה שוב לחצות את הגבול באופן בלתי חוקי. חוק ההגירה והאזרחית של 1952 התיר להטיל מגבלה כזאת בהליך משפטי מזורז. בשנים 2002–2006 הרחיבה המחלקת לביטחון המולדת את הטלת המגבלות הללו לזרים שנכנסו לארצות הברית פעם נוספת תוך שבועיים ונלכדו במרחק של 100 מילים (160 ק"מ) מהגבול.
תוצאה נוספת של היוזמה היא ההרשעות הפליליות. המחלקה לביטחון המולדת גם פעלה בשיתוף פעולה עם מחלקת המשפטים להגדיל את מספרם של אלו שחוצים את הגבול באופן בלתי חוקי והורשעו בעבירה פלילית. התוצאה השלישית של היוזמה היא ההרחקה מהגבול, כלומר, החזרתם של המקסיקנים שעברו את הגבול באופן בלתי חוקי לאזורים רחוקים מהגבול ולא למעבר הגבול הקרוב.[87]
ארצות הברית קבעה אזור גבול ברוחב של 100 מילים (160 ק"מ) לאורך כל גבולותיה היבשתיים וחופיה, ולמעשה הוא מכסה כשני שלישים מאוכלוסיית ארצות הברית, כולל רוב הערים הגדולות ובחלק מהמדינית, את כל שטחן.[88][89] אזור הגבול נוצר על ידי מחלקת המשפטים במסגרת הפירוש שלה לחוק ההגירה והאזרחות של 1952 (אנ').[89] לסוכני סוכנות המכס והגנת הגבולות יש את הסמכות לעצור ולחפש בתחומי אזור זה והם מורשים להיכנס לתוך רכוש פרטי ללא צו במרחק של 25 מילים (40 ק"מ) מהגבול וכן להציב נקודות ביקורת.[89][90]
התיקון הרביעי לחוקת ארצות הברית מגן על אנשים מפני חיפוש ותפיסה ללא צורך סביר. עם זאת, במסגרת המקרה החריג של חיפוש באזור הגבול או במעברי הגבול הגנה חוקתית זו לא תקפה במלואה. משמעות הדבר הוא שרוב אוכלוסיית ארצות הברית נתונה לתקנות של סוכנות המכס והגנת הגבולות, כולל חיפוש ותפיסה. ישנן מגבלות מסוימות ליכולות של סוכני המכס והגנת הגבולות להפעיל את סמכותם זו. לדוגמה, הם לא רשאים להוציא אדם מכלי רכב ללא חשד סביר להפרת חוקי ההגירה או ביצוע פשע, או לערוך ברכב חיפוש ללא צו או סיבה מוצדקת. האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות גילה שסוכני המכס והגנת הגבולות מתעלמים כדבר שבשגרה ממגבלות הסמכות שלהם או לא מבינים אותן, כתוצאה מהדרכה לקויה, חוסר בפיקוח ואי מיצוי הדין במקרים של שימוש לרעה בסמכות, מקרים שהם שכיחים יחסית.[89]
"מבצע התייעלות" (Operation Streamline) מתייחס באופן כללי למדיניות של אפס סובלנות שמיושמת על גבול ארצות הברית-מקסיקו שמטרתה להרחיק מהגרים בלתי חוקיים בהליך מזורז במקרה שהם נכנסים לארצות הברית ללא מסמכים מתאימים או עם מסמכים מזויפים או שהם בעלי הרשעות קודמות בעבירות בתחום ההגירה. צעדים אלו יושמו לראשונה בדל ריו, טקסס ב-2005.[91] התוכנית הורחבה מאז לארבעה מתוך חמשת המחוזות השיפוטיים הפדרליים של אזור הגבול.[92]
קודם לכן, ניתנה למהגרים בלתי חוקיים שנתפשו האפשרות לשוב לארץ מוצאם או לפתוח בהליכים לקבלת זכות שהייה. לאחר תחילת יישום מבצע ההתייעלות, כמעט כל אלו שנלכדו על הגבול בחשד לחצייה בלתי חוקית הועמדו לדין.[92] הם נשפטו בהמוניהם ונמצאו אשמים. פרקליטי ההגנה מייצגים לעיתים קרובות עד 40 מהגרים בעת ובעונה אחת. כ-99% מהמקרים במסגרת זו מסתיימים בהרשעה וככל שעברת חציית הגבול באופן בלתי חוקי חוזרת על עצמה, הנאשם בעבירה מואשם בסעיף חמור יותר על פי החוק.[91]
בדצמבר 2009 נפסק בפסק הדין "ארצות הברית נגד רובלרו-סוליס" (United States v. Roblero-Solis) שההליכים המשפטיים ההמוניים כמו אלו של מבצע ההתייעלות מנוגדים לסעיף 11 בכללי ההליכים הפליליים הפדרליים. בסעיף זה נקבע שפסק דין בו נמצא הנאשם אשם חייב להתקבל באמצעות פנייה ישירה אל הנאשם. במקרה של רובלרו-סילס נקבע ש"פנייה ישירה" משמעותה שהשופט חייב לפנות לנאשם באופן אישי. אף על פי שבתי משפט רבים שינו את ההליכים כדי להתאים את עצמם לפסיקה זו, עדיין קיימות צורות של משפטים המוניים שמיושמות באזור הגבול.[91]
תומכי מבצע ההתייעלות טוענים שהרשעות באופן חמור יותר הם גורם חשוב במניעת חציות בלתי חוקיות של הגבול. מקרי הלכידה של המהגרים הבלתי חוקיים פחתו לאחר 2005, כך שהם רואים בכך הצלחה של התהליך. לדוגמה, באזור דל ריו, הייתה ירידה במספר מקרי לכידת המהגרים בשיעור של 75% בין השנים 2005 ו-2009 (מ-68,510 ל-17,082). באופן דמה ירד מספר התפיסות באזור יומה ב-95% (מ-138,438 ל-6,951) בין השנים 2006 ו-2009.[92]
מבקריו של מבצע ההתייעלות רואים את השימוש בבתי המשפט הפדרליים ובכוחות אכיפת החוק כהיבט שלילי. בנוסף, העמדתם לדין של חוצי הגבול מסיטה את תשומת הלב מהעמדה לדין על עבירות חמורות יותר.[92] הם טוענים התועלת במבצע זה נמוכה בהשוואה למשאבים הנדרשים לביצועה. בתגובה לטענה שהמבצע מצליח למנוע הגירה בלתי חוקית, טועני מבקרי התוכנית שהתמריץ לחצות את הגבול כדי להשיג מקום עבודה או להתאחד עם בני משפחה חזק יותר.[91]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
