סיני ועוקר הרים
סוגיה תלמודית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סִינַי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בבקיאות, ואילו עוקר הרים הוא כינוי לתלמיד חכם המחודד שכלית. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני האחר.
סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כפי שניתנו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני"[1], ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף-שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך"[1]. המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.
חשיבות בקיאות וחריפות נרמזו בספר משלי (ה, טו): שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ[2], וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ[3]. ביאר המאירי: הזהיר להקדים יראתו לחכמתו, שלא יבלבלהו עומק החכמה, והמשיל האמונות המקובלות לבור שמימיו מכונסין, ושאחר התיסדו והשתקע לבבו באמונתו ירבה בלימוד המחקר כפי רצונו ויוסף לקח והתבוננות[4].