קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קורבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קורבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קורבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן[hebrew 1]. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.
סוג הקורבן ומהותו
האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)[hebrew 2].
שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: למשל אשם גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו שנעשו במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השוגג), אשם מעילות על מעילה בקדשי שמים. שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו של המקריב גדולה אף על פי שלא יודע אם עשאה, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקורבן וישוב על חטאיו[1].
אשם ודאי
בניגוד לכל סוגי הקורבנות שבאים רק במקרה שהאדם ודאי חטא, קרבן אשם בא גם כאשר הדבר ספק לו אם חטא, וזהו אשם תלוי. עם זאת, רוב קרבנות האשם אינם אשם תלוי, אלא באים על עבירות ודאיות. ישנם 5 סוגי קורבנות אשם ודאי (שאינם באים על ספק עבירה):
אשם גזלות
הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר – חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד[2]. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש[hebrew 3]. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקורבן, ואם הביא את הקורבן לפני השבת הגזילה – לא יצא ידי חובתו[3].
המקור בתורה לקורבן זה:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ[hebrew 4] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ[hebrew 5] לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.
אשם מעילות
מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג – משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקורבן אשם. במזיד העונש חמור יותר וכולל מיתה בידי שמיים או מלקות.
המקור בתורה לקורבן זה:
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' – אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[hebrew 6] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן[hebrew 7] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.
אשם שפחה חרופה
שפחה חרופה היא שפחה כנענית שנשואה לעבד עברי[4]. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה – היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי[hebrew 8] – אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן – אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קורבן, אלא חייבת מלקות[hebrew 9].
בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים[5]: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית[6], והתורה חייבה קורבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שחרר אותה[hebrew 10].
המקור בתורה לקורבן זה:
וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ – בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה[7], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה[hebrew 11]. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.
אשם נזיר
הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת – הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קורבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.
כך נאמר בתורה:
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה', עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ, וְגִלַּח רֹאשׁוֹ... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ[hebrew 12] כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר[8]: ”מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים.” כלומר, מכיוון שקורבן הנזיר וקורבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר – דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקורבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.
מסופר על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזירות, אלא אחת. מעשה ובא אלי אחד מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: מה ראית לשחת שער זה נאה?[hebrew 13] נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן המעין מים, ונסתכלתי בבוביא שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם[hebrew 14]. נמתי לו[hebrew 15]: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר, רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים[hebrew 16]. המכתי את ראשי ונשקתיו, ואמרתי: כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל...
אשם מצורע
ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קורבנות. זהו הקורבן החשוב ביותר מבין קורבנות המצורע[hebrew 17].
כך נאמר בתורה:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.
אשם תלוי
כאמור לעיל, קורבן אשם בא גם על ספק חטא. כלומר במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" – דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג בזמן בין השמשות, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הוא זמן מסופק מצד עצמו).
כך מסביר הרמב"ם:
"כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ומה הוא 'לא הודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג – הרי זה מִצוה להקריב אשם, שנאמר: 'ולא ידע ואשֵם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם'. וזה הוא הנקרא אשם תלוי, מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו עד שיוָדע לו בוודאי שחטא בשגגה, ויקריב חטאתו."
אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא – לא יקריבנה[9]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא – עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם[10]. הלכה מיוחדת נוספת בקורבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קורבנו – אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קורבן זה[11].
המקור בתורה לקורבן זה:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.
חז"ל[12] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[13] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: 'אותה חתיכה שאכלתי – אולי הייתה מותרת', ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".
אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה:
רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו, על בבא בן בוטי[hebrew 18], שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה![hebrew 19] אילו היו מניחים לי – הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
תהליך ההקרבה והאכילה
הקרבת האשם כוללת כמה שלבים[14], שבאופן כללי אינם מיוחדים לו[hebrew 20]:
- סמיכה – הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[15].
- שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
- קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
- הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
- זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום־מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
- שפיכת שיריים – אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום־מערבית.
- הקטרת אימורים – כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
- אכילת הבשר – הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.
בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[16]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[17]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן[18]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.
הקרבת אשם בהיסטוריה
מכיוון שהאשם בא כקורבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטורית[hebrew 21]. בספר עזרא מסופר שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל:
וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם.
על פי דעה אחת בדברי חז"ל[19], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"[20]. הרמב"ן[21] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקורבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא[22].
לקריאה נוספת
- הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א', עמודים קע"ג-קע"ה.
קישורים חיצוניים
- איתן מאיר, קורבן אשם: על פגיעה בקודש
- הרב משה פאלוך, הסיבה להבאת אשם גזילות, אתר ישיבת אורות שאול
- הרב אלחנן סמט, קורבן אשם, באתר "דעת"
- מאמר על קורבן אשם(הקישור אינו פעיל) – מדרשת לינדנבאום.
ביאורים
- בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב כרת (נמנו במשנה, מסכת כריתות, פרק א', משנה א').
- שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ־30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז, טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה', ט"ו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים – אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב'). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קורבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כריתות, פרק ו', משנה ו'; רבנו בחיי על ויקרא, ה', ו'; ספר החינוך, מצוות קכ"ז וקכ"ט).
- תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.
- כלומר, הקרן.
- בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.
- שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים – שניים".
- הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.
- כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.
- בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש).
- רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.
- לא יחשבו לו.
- מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?
- הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.
- הרועה, ליצר הרע שלו.
- עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.
- לשאר הקורבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים כ"א–כ"ב).
- תנא מהמאה הראשונה לפנה"ס
- הסמיכה קיימת ברוב קורבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קורבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקורבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.
- ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
