אירלנד (אי)

אירלנד (באנגלית: Ireland, באירית: Éire) הוא אי באוקיינוס האטלנטי, 53° צפונית לקו המשווה, ו-8° מערבית לקו האורך של גריניץ'. בין אירלנד והאי הסמוך לו – בריטניה הגדולה – מפרידים הים האירי, התעלה הצפונית ותעלת סנט ג'ורג'. האי אירלנד הוא גם ארץ מכורתו של העם האירי.

ערך ללא מקורות

אירלנד
Ireland

נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס האטלנטי, תעלת סנט ג'ורג', הים האירי, התעלה הצפונית (האיים הבריטיים)
קואורדינטות	53°21′04″N 7°55′16″W
שטח	84,421 קילומטר רבוע
אורך	450 קילומטר
רוחב	260 קילומטר
גובה מרבי	קרנטול
נתונים מדיניים
מדינה	אירלנד, הממלכה המאוחדת
אוכלוסייה	6,572,728 (2016)
אזור זמן	UTC+0
עיר ראשית	דבלין
(למפת אירופה מוגדלת)   אירלנד (למפת אירופה רגילה)   אירלנד

האי אירלנד בצילום אווירי. העובדה כי רוב שטחו מכוסה צמחייה ירוקת־עד הקנה לו את השם "אי האזמרגד"

שטח האי 84,421 קמ"ר, מעט יותר משטחה של אוסטריה. הוא האי השלישי בגודלו באירופה (לאחר בריטניה הגדולה ואיסלנד) וה-20 בגודלו בעולם. אורכו (מצפון לדרום) 485 ק"מ, רוחבו (ממזרח למערב) 275 ק"מ, ואורך קו-החוף שלו 1,448 ק"מ.

האי מחולק בין שתי מדינות – הרפובליקה של אירלנד, משתרעת על פני כחמש שישיות משטח האי, בשטח של 70,282 קמ"ר, וצפון אירלנד (שייכת כיום לממלכה המאוחדת – "בריטניה"), המשתרעת על פני יתר האי, בחלקו הצפון-מזרחי.

האי מחולק לארבע פרובינציות – קונכט (Connaught), אלסטר (Ulster), לנסטר (Leinster) ומנסטר (Munster) – ול-32 מחוזות. מתוך תשעת המחוזות המרכיבים את אלסטר, שישה מהווים את צפון אירלנד.

על אף החלוקה הפוליטית ישנה לתושבי האי היסטוריה משותפת ארוכה וכן שטחים רבים בהם מוסדרים חיי האי במסגרות כוללות שאינן מבדילות בין הדרום והצפון, כגון ספורט (ראגבי, קריקט, הוקי שדה, כדורגל גאלי, והרלינג – חמישה סוגי ספורט המאורגנים במסגרות חוצות גבולות), הדת והאיגודים המקצועיים.

תרשים שמפרש את יחסי הכוחות בין האיים הבריטיים לבין האיים של בריטניה, ובין הממלכה המאוחדת לבין אירלנד.

היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה של אירלנד, היסטוריה של צפון אירלנד

ניתוח של פיקת דב שהתגלתה ב-1903 במערה במערב האי ונבדקה מחדש ב-2015 הראה עקבות של חיתוך שנעשה על ידי אדם. תיארוך פחמן-14 הראה כי הדב המדובר חי 12,600 עד 12,800 שנים לפני ימינו. הממצא מראה כי הנוכחות האנושית באירלנד החלה בין התקופה המזוליתית ולבין התקופה הפלאוליתית, ומראים שהאדם כבר חתך את הדב באותו זמן באי הזה.^[1]

התיישבות הקבע המוכרת הראשונה באי הייתה של ציידים-לקטים מהתקופה המזוליתית, אשר הגיעו לאי בסביבות שנת 8000 לפנה"ס. על אף שיש חוקרים הטוענים שבאותה התקופה גשר יבשתי עוד חיבר בין בריטניה הגדולה לאירלנד,^[2] במחקרים עדכניים נטען שהאיים כבר היו נפרדים באלף ה-14 לפנה"ס.^[3]

הפרהיסטוריה של האי אינה ידועה היטב, כאשר הידע מתרבה עם הגעת הקלטים במאה השישית לפני הספירה. הרישומים הכתובים המוקדמים ביותר של אירלנד מגיעים מגאוגרפים יוונים-רומיים קלאסיים. תלמי בספרו אלמגסט מתייחס לאירלנד כמיקרה ברטניה ("בריטניה הקטנה"), בניגוד לאי הגדול יותר, שאותו כינה מגאלה ברטניה ("בריטניה הגדולה").^[4] בעבודתו המאוחרת, גאוגרפיה, תלמי התייחס לאירלנד כאיוארניה ולבריטניה הגדולה כאלביון. השמות ה'חדשים' הללו היו ככל הנראה השמות המקומיים של האיים באותה תקופה. השמות המוקדמים, לעומת זאת, סביר להניח שנטבעו לפני שנוצר מגע ישיר עם עמים מקומיים.^[5]

הרומאים התייחסו לאירלנד בשם זה גם בצורתה הלטינית, היברניה או סקוטי.^[6][7] תלמי תיעד שש עשרה אומות המאכלסות כל חלק של אירלנד בשנת 100 לספירה.^[8] הקשר בין האימפריה הרומית לממלכות אירלנד העתיקה אינו ברור. עם זאת, התגלו מספר ממצאים של מטבעות רומיים.^[9]

בראשית ימי הביניים הנצרות הגיעה לאי ונוצרה נזירות ייחודית בשטח האי. מבחינה פוליטית, השיוך הקבוצתי לשבטים הוחלף עד המאה ה-8 בממלכות בעלות שושלות ומלכים, ומוקדי הכוח באי התחלפו.

הוויקינגים תקפו במאה השמינית לספירה ובמאה ה-9 הם התיישבו בחלק גדול מהאי, במיוחד בחוף. מנהיג המשלחת הוויקינגית הגדולה ביותר נקרא תורגסט והכריז על עצמו כמלך אירלנד. הוויקינגים הם שהקימו את העיר דבלין בשנת 988. בקרב קלונטרף בשנת 1014 תמה השליטה הצבאית הוויקינגית באי.

בימי הנרי השני, מלך אנגליה, בשנת 1156, האפיפיור האנגלי היחיד בהיסטוריה, אדריאנוס הרביעי, כתב בולה אפיפיורית שבו 'נתן' להנרי השני את השליטה על אירלנד לאור רצון המלך להחזיק באירלנד. בכך הביא לתחילת הכיבוש האנגלי הממושך באי האירי. מצד אחד, מתנה זו מיוחסת לרצונו של האפיפיור לכפות על כל אירלנד את הדגם של הכנסייה הקתולית. מצד שני, מאמינים שמכיוון שאפיפיור זה היה אנגלי, הוא העניק את אירלנד למלך אנגליה מתוך אהדה טהורה.^[10]

לאחר מכן התיישבו האנגלו-נורמנים באי בהצלחה רבה בחציו המזרחי. האנגלים לא הצליחו להשתלט על אירלנד. מסוף המאה ה-13 החל השלטון האנגלי להתערער, והשליטים והמתיישבים הנורמנים החלו להיטמע באוכלוסייה ובתרבות האירית המקומית. הלורדים הנורמנים יצרו בריתות עם הממלכות האיריות העצמאיות ועם הזמן הפכו כמוהן – שליטים עצמאיים בטריטוריות בהם ישבו, עם קשר מועט או ללא קשר בכלל לכתר האנגלי. השטח שבשליטתם הישירה של המלך והממשלה האנגלית צומצם לשטח התחום.^[11]

תקופת שלטונו של הנרי השמיני מלך אנגליה הייתה מלאה תהפוכות באירלנד. בשנת 1541 היא הופרדה בצעד סמלי מבריטניה והוכרזה כממלכה נפרדת, אף על פי שבאופן אוטומטי שליטה היה מלך בריטניה. החל תהליך הדרגתי שסופי היה שהממלכה האנגלית החילה לראשונה את שלטונה על האי כולו. הנרי השמיני היה גם המלך שגירש את הכנסייה הקתולית מבריטניה בעקבות סירובו של האפיפיור לבטל את נישואיו. בשנת 1539הנרי החל לפרק את המנזרים באירלנד.^[12] הנרי ובנו, אדוארד השישי, הצליחו להכחיד כמעט את הנצרות הקתולית מבריטניה אך לא הצליחו כך באירלנד שנשארה קתולית. מלחמות הדת המשיכו בתקופת המלכה מרי, בתו של הנרי השמיני וחדלו בתקופתה של אליזבת הראשונה, שגם היא הייתה בתו של הנרי. אליזבת דאגה להסדר בין הפרוטסטנטים לקתולים, הן באירלנד והן בבריטניה.

במאות ה-16 וה-17 יושבה אירלנד על ידי פרוטסטנטים ידי השלטון האנגלי במדינה. ההשפעה המיידית המשמעותית ביותר הייתה הסרתו וגירושו של מעמד ההנהגה האירי הקתולי והחלפתו באצולה הפרוטסטנטית החדשה, רובה המוחלט מורכב בעלי אדמות חדשים שהגיעו מבריטניה הגדולה. התרבות האירית הקלטית נדחקה לשוליים לטובת זו האנגלית, דבר שבא לידי ביטוי גם בדעיכתה של השפה האירית לטובת זו האנגלית כשפת היום-יום. בשנת 1800, ממשלת בריטניה חיפשה בכל האמצעים את דרך האינטגרציה עד שראש הממשלה וויליאם פיט הכריז על האיחוד של אירלנד ובריטניה הגדולה, והוליד את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.

בשנת 1829, המדינאי האירי דניאל או'קונל (דונאל או קונאיל), חסיד ההתנגדות הפסיבית, גרם לביטול ההגבלות המוטלות על הקתולים בחוקי המדינה. משנת 1846 עד 1850, מחלת תפוחי האדמה, מזון בסיסי באירלנד, גרמה לרעב נוראי, יותר ממיליון אירים מתו ועוד מיליון איש היגרו בתקופה זו. האוכלוסייה האירית מנתה שמונה מיליון ב-1845 וירדה לשישה מיליון ב-1850. הרעב הגדול היה זה שגרם להגירה הגדולה ביותר של אותה תקופה: 4.4 מיליון אירים הפליגו לעולם החדש (במיוחד בקנדה ובארצות הברית) וגם לממלכה המאוחדת בין 1850 ל-1910. חלקם אף הלכו להתיישב בצרפת ובשווייץ.

סוף המאה ה-19 היה בסימן עליית התביעות הלאומיות בקרב הקתולים. תנועה אירית (שין פיין) דרשה אוטונומיה בעוד שהיוניוניסטים, הנאמנים לכתר הבריטי, התנגדו לה. בשנת 1914, שלטון הבית כמעט התקבל אך המלחמה עיכבה את החלתו. חלק מהתנועות קיצוניות ורואות שהקשיים הבריטיים במהלך המלחמה הגדולה הם הזדמנות עבור אירלנד. במהלך חג הפסחא 1916 קמו הלאומנים בדבלין אך נמחצו על ידי הצבא האנגלי. הדיכוי האכזרי שפגע בתנועה הפטריוטית (דה ואלרה חייב את הישרדותה רק ללאום האמריקאי שלו; קולינס מנצל את האנונימיות שלו) הופך את הדעה הבינלאומית לטובת העצמאות. עם זאת, ולמרות תמיכת האירים בארצות הברית, השאלה האירית לא נדונה במהלך הוועידות שלאחר המלחמה.

ב-1921, האמנה האנגלו-אירית, לאחר משא ומתן בראשות מייקל קולינס, הובילה לחלוקת האי. דרום אירלנד הוגדרה מדינת אירלנד החופשית, מדינת דומיניון בעלת שלטון עצמי כחלק מחבר העמים הבריטי. לאחר מכן, מלחמת האזרחים נערכה בין שני צדדים לוחמים: תומכי האמנה האנגלו-אירית ומדינת אירלנד החופשית בראשות הממשלה האירית הזמנית (שהפכה מאוחר יותר לממשלת מדינת אירלנד החופשית) ומתנגדי האמנה ותומכי הקמת רפובליקה אירית עצמאית לחלוטין בראשות ארגון ה-IRA, שראו באמנה מעשה בגידה ברפובליקה האירית שהוכרזה במהלך מרידת חג הפסחא. רבים מהלוחמים בשני הצדדים היו קודם לכן חברים יחד ב-IRA במהלך מלחמת העצמאות. כוחות מדינת אירלנד החופשית ניצחו לבסוף במלחמה, לאחר שזכו לתמיכה ולאספקת אמצעי לחימה מהממשלה הבריטית.

בשנת 1937, היא הכריזה על עצמה כריבונית ועצמאית לחלוטין מהממלכה המאוחדת ללא אף תלות בה והקימה את הרפובליקה של אירלנד. צפון אירלנד, בינתיים, נותרה קשורה לממלכה המאוחדת, ששמה המלא הוא הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. הרפובליקה של אירלנד נותרה ענייה מאוד עד שנות ה-90. מאז הצטרפותה לקהילה האירופית ב-1973, הפיתוח הכלכלי הדינמי ביותר שלה הציב אותה בראש מדינות אירופה. בצפון אירלנד, הרפובליקנים (קתולים) רוצים בעיקר שהאזור שלהם יעזוב את הממלכה המאוחדת כדי להצטרף לרפובליקה של אירלנד. היווניסטים (הפרוטסטנטים), מצידם, רוצים להישאר בריטים.

גאוגרפיה

נהר זורם בעמק באי אירלנד

האי מוקף בשרשרת הרי חוף המקיפים מישור פנימי קעור שאינו עולה בגובהו על 150 מטרים מעל פני הים והוא ברובו מכוסה בדשא ובצמחייה ירוקת־עד שהקנו לאי את הכינוי "אי האזמרגד" (Emerald Isle). שטחים נרחבים באי מכוסים בביצות כבול. הגבוה בהרי האי הוא קרנטול בצפון־מערב שגובהו 1,041 מטרים מעל פני הים. בצפון מזרח האי רמה בזלתית בשם רמת אנטרים המגיעה אף לגובה של 550 מטרים מעל פני הים. בחלקו המזרחי אין באי מפרצים רבים, אך צדו המערבי של האי רצוף במפרצים, והידועים והגדולים ביניהם הם מפרץ גולוויי (Galway) ומפרץ דניגול (Donegal).

באי אגמים ונחלים רבים, ביניהם לוך ניי, לוך דרג ולוך רי. הנהר שאנון – הארוך בנהרות בריטניה ואירלנד – חוצה את האי בזורמו מצפון מערב לדרום לאורך 385 קילומטרים.

חי וצומח

אדמתו של האי פורייה ביותר ומכוסה בצמחייה ירוקת־עד. היערות אינם רבים (בעבר הייתה אירלנד מיוערת ובעקבות יישוב אירלנד, היערות כמעט והושמדו כליל) ושטחי דשא ומרעה מכסים את רוב שטחו של האי. הגידול התרבותי הנפוץ ביותר הוא תפוח האדמה. העם האירי הסתמך במשך שנים ארוכות על גידול תפוחי אדמה למחייתו; פטרייה שהרסה בעבר את יבולי תפוחי האדמה הובילה לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. גידול נפוץ נוסף הוא השעורה. עולם החי באי אינו מגוון. באי נפוץ גידולם של צאן, חזירים ובקר. ככל הנראה באי לא קיימים נחשים. המסורת האירית מספרת כי אלו גורשו משטחו של האי על ידי פטריק הקדוש.

אקלים

האקלים באי מושפע מאוד מהזרם הצפון-אטלנטי, שהוא ההמשך הצפון-מערבי של זרם הגולף הבא מהים הקריבי. חום המים בזרם גורם למזג אוויר מתון יחסית באי. הקיץ איננו חם (בין 14 ו-16 מעלות צלזיוס בממוצע), אם כי הטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלות צלזיוס; בחורף מגיעות הטמפרטורות לעיתים לקיפאון, אך השלג נדיר באי. גשם יורד כמעט כל השנה (275 ימים בממוצע); במערב יכול הגשם להגיע אף ל-2,000 מילימטר בשנה בממוצע, אך במזרח כמות המשקעים נמוכה יותר, ויכולה להגיע ל-1,000 מילימטרים בשנה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אירלנד בוויקישיתוף

• אירלנד, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

1. Marion Dowd, Ruth F. Carden, First evidence of a Late Upper Palaeolithic human presence in Ireland, Quaternary Science Reviews 139, 2016-05, עמ' 158–163 doi: 10.1016/j.quascirev.2016.02.029
2. O'Kelly, Michael J. (2005). "III. Ireland Before 3000 BC". A New History of Ireland: Prehistoric and early Ireland. Clarendon Press. pp. 66–67. ISBN 978-0-19-821737-4
3. Edwards, R.J., Brooks, A.J. (2008) The Island of Ireland: Drowning the Myth of an Irish Land-bridge? Davenport, J.J., Sleeman, D.P., Woodman, P.C. (eds.) Mind the Gap: Postglacial Colonisation of Ireland. Special Supplement to The Irish Naturalists' Journal. pp. 19ff.
4. Philip Freeman, Ireland and the Classical World, University of Texas Press, 2001, ISBN 978-0-292-72518-8. (באנגלית)
5. Freeman, Philip (2001). Ireland and the Classical World. Austin: University of Texas Press.
6. John O'Hart, Irish pedigrees; or, The origin and stem of the Irish nation, Dublin, J. Duffy and Co.; New York, Benziger Brothers, 1892
7. Tacitus, Agricola, C. 24 — JRS 12:57‑59 (1922), penelope.uchicago.edu
8. R. Darcy, William Flynn, Ptolemy's map of Ireland: a modern decoding, Irish Geography 41, 2008-03-01, עמ' 49–69 doi: 10.1080/00750770801909375
9. Carson, R.A.G. and O'Kelly, Claire: A catalogue of the Roman coins from Newgrange, Co. Meath and notes on the coins and related finds, pp. 35–55. Proceedings of the Royal Irish Academy, volume 77, section C
10. Gustave de Beaumont, L'Irlande sociale, politique et religieuse, Michel Lévy Frères, 1863. (בצרפתית)
11. BBC - Northern Ireland - A Short History, web.archive.org, ‏2012-11-10
12. Medieval Ireland : an encyclopedia, New York: Routledge, 2005, עמ' 82, ISBN 0-415-94052-4