שקיעת האלילים

עטיפת הספר

שקיעת האלילים (בגרמנית: Götzen-Dämmerung) הוא ספר מאת פרידריך ניטשה שנכתב ב־1888.

---

• "בכל פעם שהחיים זורחים, האושר והאינסטינקט זהים."
• "בעבור הפילוסוף, להתייחס לערכם של החיים כבעיה, משמעו לטעון כנגד עצמו ולהעמיד בסימן שאלה את חוכמתו."
• "ייתכן שזו פסגת הנפש כאשר פילוסוף שותק."
• "אני תלמידו האחרון של הפילוסוף דיוניסוס – אני המורה של תורת השיבה הנצחית."
• "סוקרטס היה ליצן שהצליח לשכנע אנשים כי יש להתייחס לדבריו ברצינות."
• "מבלי מוזיקה החיים היו טעות."
• "האם האדם אחד משקרי האל, או שהאל אחד משקרי האדם?"
• "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי."
• "אל תנהג בפחדנות כלפי מעשייך. אל תפקירם לאחר מעשה!"
• "אין לי אימון בכל בעלי השיטות ואני חומק מהם. הרצון לשיטה מעיד על היעדר יושר."
• "אין מקום שכה ירעו לקרוא בי כמו במולדת."
• "אתה מחפש חסידים? – חפש אפסים!"
• "רק מחשבות שנהלכן יש להן ערך."
• "אם יש עמך ה'למה?' של החיים, אתה משלים עם כמעט כל 'איך?' – אין האדם שואף אל האושר; רק האנגלי עושה כן."
• "הווה משליך נפשך לתוך מצבים כאלה בלבד, אשר שם אסורה כל צדקנות מדומה, שם אתה, כאותו מרקד על החבל, או נופל או עומד – או יוצא בשלום."
• "האם אנחנו, שוללי־המוסר, גורמים נזק לצדקות? – לא יותר ממה שהאנרכיסטים גורמים למלכים. מאז הוחל לירות במלכים, שוב הם מתחזקים בכסאותיהם. מוסר השכל: יש לירות בו, במוסר."
• "אתה רץ בראש? – כרועה תעשה זאת או כחריג? אפשרות שלישית היא הפליט."
• "חייב אדם לדעת מה הוא רוצה וכי הוא רוצה."
• "החולה הוא טפילה של החברה."
• "שקיעת האלילים: הו, מי עוד יבין היום את עומק הרצינות שהמתבודד פה מחלים ממנה! העליצות היא הדבר הבלתי־מובן ביותר אשר בנו."
• "לחרוץ משפט על החיים, לנסות להעריך את החיים לחיוב או לשלילה, משמעו לעסוק באבחנות שלעולם אין בכוחן להיות אמיתיות. לאבחנות שכאלה אין ערך אחר אלא כסימני היכר של טיפשותן עצמן. לכן עלינו למתוח את אצבעותינו כדי להגיע להכרה המיוחדת במינה שערכם של החיים לא ניתן למדידה."
• "על פי מוצאו סוקרטס השתייך למעמדות הנמוכים. סוקרטס היה פלבאי. אנו יודעים ויכולים להיווכח בעצמנו עד כמה היה מכוער."
• "לכל מערכת החינוך הגבוהה בגרמניה אבד העיקר: המטרה, וכן האמצעים למטרה."
• "גדולי־הרוח, ובלבד שהם גם רבי־העוז, הם גם המתנסים בטרגדיות המכאיבות ביותר: אך דווקא משום כך הם מכבדים את החיים המתגרים בהם במלוא עוצמתם."
• "ובכן? בחרתם ביושר ובחזה המנופח, ויחד עם זאת אתם מלכסנים מבטיכם אל יתרונותיהם של נטולי־ההיסוס? – אך יושר הלא פירושו וויתור על 'יתרונות'... (כתובת על שער ביתו של אנטישמי)."
• "לעתים קרובות סיבתו של הכיעור היא תערובת גזעית."
• "הפסיכולוג היחיד שהיה לי מה ללמוד ממנו." ~ על פיודור דוסטויבסקי, עמ' 125
• "תורת השוויון! והרי אין ארס ארסי מזה: למראית־עין הצדק בכבודו ובעצמו מטיף תורה זו, בעוד שלמעשה היא הסוף לכל צדק."
• "התולעת הנדרסת מתכווצת, ומחוכמה היא עושה זאת. היא מפחיתה בכך את האפשרות להידרס שנית. ובלשון המוסר: שפל־רוח."
• "הנצרות אשר בזה לגוף, הייתה עד כה גדול האסונות של האנושות." ~ עמ' 128
• "וכי מי לא שקע פעם במחשבות נוגות על כך, מה יכול יכלה להיות הרוח הגרמנית? אך הנה העם הזה טימטם עצמו מרצון כבר אלף שנה בקירוב: בשום מקום בעולם לא נעשה שימוש נפשע יותר בשני הסמים האירופאיים: אלכוהול ונצרות."
• "כדי לחיות בדד, חייב אתה להיות חיה או אל – טוען אריסטו. חסרה אפשרות שלישית: חייב אתה להיות שניהם כאחד – פילוסוף."
• "כאשר ישראל ימיר את נקמת כל דורותיו בברכת עד לאירופה: או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי בו ישוב וישמח א־להי היהודים הקדום, יוכל להתענג על עצמו, על בריאתו ועל עמו הנבחר – ואף אנו כולנו , הלא נגל ונשמח עמו."
• "לעומת זאת רוסו – לאן בעצם ההוא רצה לשוב? זה האדם המודרני הראשון, אידאליסט ונבל בעת ובעונה אחת, שנזקק ל'יוקרה' מוסרית כדי שיוכל לשאת במראה עצמו."
• "מושג האלוהים היווה עד כה את הפרכתו הגדולה ביותר של הקיום... אנו כופרים באלוהים. אנו כופרים באחריות לאלוהים: רק כך אנו מביאים גאולה לעולם."
• "הנה רמזתי מה הצד הדוחה שהיה בו בסוקרטס: מכל שכן שעליי להסביר את עובדת הקסם שבהופעתו – בהמציאו סוג חדש של תחרות, ובהיותו בשביל חוגי האצולה של אתונה חלוץ ראשון בסיוף זה, זו נקודה ראשונה. הוא הקסים בנגיעתו זו אשר נגעה ביצר התחרות של היוונים – הוא הביא חידוש בזירת ההיאבקות בין גברים צעירים ובין בחורים. סוקרטס היה גם אירוטיקאי גדול." ~ עמ' 60
• "הללו [=החושים] אינם מרמים... השקר אינו נובע אלא מעיבוד שאנחנו מעבדים את עדותם... 'התבונה' היא הסיבה לזיוף עדותם של החושים. כל עוד החושים מראים את ההתהוות, הכליון, התמורה, אין הם משקרים... [=וכתמיכה להיראקליטוס] ההוויה היא פיקציה ריקה. העולם 'המדומה' הוא האחד והיחיד, העולם ה'אמיתי' אינו אלא תוספת משוכזבת." ~ עמ' 64
• "מה איפוא השיטה היחידה האפשרית שלנו? – שאין מה שמקנה לו לאדם את תכונותיו, לא אלוהים, לא החברה, לא אבותיו ואבות־אבותיו, ואף לא הוא עצמו." ~ עמ' 82
• "קראתי את תולדות חייו של תומאס קארלייל, זו המהתלה של מרצון ולא מדעת. זה הפירוש ההירואי־מוסרי למצבים של הפרעות בעיכול. – קרלייל, איש המילים והזיקות החזקות, נואם מן המיצר, איש שבלי הרף נדחף על ידי הכמיהה לאמונה חזקה בתוספת ההרגשה שאין הוא מסוגל לכך (ובכך הוא רומנטיקאי טיפוסי!) הכמיהה לאמונה חזקה איננה הוכחה לאמונה חזקה, אדרבא, הוכחה להיפוכו של דבר. אדם שיש לו אמונה שכזאת, יכול להרשות לעצמו את המותרות הנאים של הספקנות: הוא מצויד במידה מספקת של ביטחון, כוח צמידות. קרלייל מחריש משהו בתוך עצמו בעזרת הפורטיסמו הזה שבהערצת אנשים בעלי אמונה חזקה, ובכעסו על אלה שאינם תמימים כל כך: הוא זקוק לרעש. אי־יושר מתמיד ויוקד כלפי עצמו – זוהי סגולתו, בזה רק בזה הוא מעוניין. – אומנם באנגליה הוא נערץ על שום יושרו דווקא. – מילא, זהו נוסח אנגליה; ואם נזכור שהאנגלים הם עם הצביעות המושלמת, הרי לא רק שזה בסדר, כי אם גם מובן ביותר. ביסודו של דבר קרלייל הוא אתיאיסט אנגלי אשר רואה כבוד לעצמו בכך שאיננו אתיאיסט." ~ עמ' 101
• "להיות סובלני כלפי בני אדם, לפתוח את הלב לרווחה, משמע להיות ליברלי, אך לא יותר מליברלי. אולם לבבות, שמידת הכנסת־האורחים שלהם נאצלת, ניכרים בווילונות הכבדים על חלונותיהם, בתריסיהם המוגפים. מיטב הדריהם – ריקים. למה זה? כי הם מצפים לאורחים שכלפיהם אין צורך לנהוג בסובלנות." ~ עמ' 109
• "עצה לאדונים הפסימיסטים ושאר הדיקאדנטים: אין בידינו למנוע את לידתנו." ~ עמ' 115
• "המלחמה מחנכת לחופש. כי חופש מהו? רצונך לשאת באחריות עצמית... התגברות אדישותך לגבי... החיים עצמם. נכונותך להקריב על מזבח עניינך בני־אדם, גם את עצמך... האדם שהשתחרר ומכל שכן הרוח שהשתחררה דשים בעקביהם את סוג הנחת הבזוי... האדם החופשי הוא לוחם. על פי מה נמדד החופש אצל היחיד ואצל עמים? על פי המכשולים שיש לגבור עליהם, על פי העמל שמשלמים בו כדי להישאר למעלה. את הטיפוס העילאי של האדם החופשי יש לבקש כל היכן שמתגברים על התנגדות עילאית: במרחק חמש פסיעות מן הרודנות." ~ עמ' 119–120
• "טיפוס הפושע הוא טיפוס של אדם חזק בנסיבות מכשילות, אדם חזק שהוחלה. דרוש לו המדבר, תנאי טבע וצורת קיום אשר יתר־חופש ויתר־סיכון להם, ואשר מוצדק בהם כל מה שהוא מגן וחרב באינסטינקט של האדם החזק. מידותיו הטובות מנודות על ידי החברה; יצריו התוססים ביותר הטבועים בו משתרגים עד מהרה ברגשות דיכוי, בחשדנות, בפחד, בקלון. אבל זהו כמעט בגדר תרופה נגד ניוון פיזיולוגי. כל מי שנאלץ לעשות בסתר ומתוך מתח ממושך, בזהירות ובערמומיות, את מה שהוא מיטיב לעשותו ומעדיף לעשותו, ממילא נעשה אנמי. ומכיוון שיבול יצריו הם תמיד רק סכנות ורדיפות ואסונות, הרגשתו פונה תמיד גם נגד יצריו אלה עצמם – הוא חש בהם כגזירה. החברה שלנו, המבויתת, הבינונית, המסורסת, בחברה זו אדם טבעי משורש, אשר מן ההרים בא או מהרפתקאות הים הגדול, מידרדר בה בהכרח לפושע." ~ עמ' 125–126

נאמר עליו

• "מה שמכונה בשערו בשם 'אלילים', הלא הוא בלשון פשוטה מה שכונה עד כה בשם אמת. שקיעת אלילים – הווה אומר: בא הקץ על האמת הישנה." ~ אוסי פלדור