ישראל דב אודסר

רבי ישראל דב אודסר

רבי ישראל דב אודסר (ה'תרמ"ו, 1886 - י"ח בחשוון ה'תשנ"ה, 1994), ממנהיגי חסידות ברסלב. מכונה גם "בעל הפתק" ו"סבא ישראל".

משיחותיו

• "אם זה קשה סימן שזה טוב." ~ שיחות מתוך חיי הסבא
• "העיקר הרצון, אם אתה רוצה באמת זה העיקר." ~ מהקלטות
• "אני עשיתי נדר לא לעבוד ואני הייתי יושב וכותב... כמה הייתי אכזרי! האבא שלי היה לו הגיהנם בזה העולם, הוא היה עיוור בשתי עיניו ועני כזה ובשפלות כזה, ואני הייתי בבית כזה, ויש לי נסים, איך נשארתי בחיים בעניות כזה... אני מתביש לספר הכל, אבל האמת הוא ככה... אני עכשיו מצחק, אני בכיתי. ילד אחד, ילד קטן... הוא מת מרעב! הוא נעשה נפוח, הוא מת... ילד אחד בן שנה, שתיים. הילד הראשון שלי הוא היה גיבור. הוא נפטר מרעב. כמה בכיות הוא בכה: "לחם, לחם, לחם!" ." ~ מתוך "שמע ישראל", דברי רבי ישראל אודסר מקלטות שהוקלטו בחייו
• הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד תָּמִיד וּמוֹצֵא טוֹב בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי יוֹדֵעַ לְלַקֵּט כָּל מִינֵי שְׂעָרוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא עוֹסֵק בִּרְפוּאוֹת כָּל אֶחָד וַאֲפִלּוּ אִם הוּא חוֹלֶה גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד בָּחֳלִי הַנֶּפֶשׁ, כִּי הוּא מוֹצֵא בּוֹ גַּם-כֵּן נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּחִינַת שְׂעָרוֹת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמְּנַתֵּק עַצְמוֹ מֵרַע לְטוֹב כְּשַׂעֲרָה, וְעַל-יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ גַּם עָלָיו שִׂכְלִיּוֹת וְצִמְצוּמִים עַד שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ גַּם-כֵּן הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר גְּדֻלַּת הַצַּדִּיק, כְּשֶׁיָּכוֹל לְרַפְּאוֹת גַּם הַחוֹלֶה הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר - צָרִיךְ רוֹפֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר. וְזֹאת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד הוּא בְּחִינַת צִינוֹר וּכְלִי שֶׁהַצַּדִּיק מַמְשִׁיךְ עַל-יָדוֹ גַּם עָלָיו הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת.
• עִקַּר הָאַהֲבָה וְאַחְדּוּת עַל-יְדֵי הַשְּׂעָרוֹת הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין עַל הָרָע שֶׁבַּחֲבֵרוֹ רַק מִשְׁתַּדְּלִין בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה טוֹב. אֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁרָעָתוֹ רַבָּה מְאֹד, אַף-עַל-פִּי כֵן יְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא בּוֹ שְׂעָרוֹת טוֹבוֹת עַל כָּל פָּנִים.
• עֶצֶם הַנְּקֻדָּה שֶׁבַּפְּנִימִיּוּת דִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, מַיִם רַבִּים וְעַזִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹתָהּ!, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מַה שֶּׁיַּעֲבֹר, אַף שֶׁהַבַּעַל-דָּבָר מִתְגַּבֵּר מְאֹד וְכִמְעַט שֶׁשּׂוֹרֵף אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, אַף-עַל-פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְיַאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ, רַק צָרִיךְ לְלַקֵּט וּלְחַפֵּשׂ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ רִבּוּי הַחֲטָאִים אֲשֶׁר נִכְשַׁל בָּהֶם, וְעַל-יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.