מרוה

יש להוסיף לדף זה את הערך: מַרְוֶה.

מידע נוסף ניתוח דקדוקי ...

סגירה

שם מדעי: Salvia. צמח מרפא, תבלין ונוי ממשפחת השפתניים. לצמח פרחים גדולים, עשירים בצוף וערוכים בדורים על הגבעול. חלק ממיני המרווה מסייעים כנגד תחלואים שונים.
- להקלה על העיכול ונגד כאבי בטן אפשר להשתמש במרווה משולשת.
- ”ביותר הוא אהב לשבת במקומות לחים ומכוסים בצמחים, וביחוד יחמוד לשבת בצל העשב מרוא-חיורא (זאלבייא) והעשב שיערלינג המריחים.“ (תולדות הטבע, מאת מנדלי מוכר ספרים, 1872, באתר מאגרים)

אולי מן ר־ו־ה, הרווה במשמעות מספק נוזלים לגוף ומרענן.
בתלמוד נזכר אחד ממיני המרווה: "מרוא חיורא": "עולא אמר מרוא חיורא" (שבת קט ב) ורש"י מפרש: "עולא אמר - אזוב דאורייתא הוא מרוא חיורא, בלע"ז שלוי"א <Salvia>" (שבת קט ב)
בערבית המילה מרווה היא מרמיה (مرمية): מרה = מחלה, מיה = מעיים. יש הגורסים^[^{דרוש מקור}^] כי שמה הערבי 'מרימיה' בהוראת ה'מבורכת' ניתן לצמח בהשראת שמה של מרים, אמו של עיסא (ישו) שבירכה את הצמח ועשתה בו שימוש. חוקר פולקלור צמחי הרפואה אמוץ דפני מונה חמישה שמות למרווה המשולשת שנפוצו בין ערביי ארץ-ישראל:המוסלמים יקראוהו מרימיה, שג'רת-מרים (עץ) וגם תום א-סמקי (פי הדג). בפי הדרוזים תיקרא כשמו הערבי של ישו - ג'עסס. וגם בשמות קוסעין, קטעיר.

ערך בוויקיפדיה: מרווה

מַרְוָה