Loading AI tools
משורר צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן-אנטואן דה באיף (בצרפתית: Jean-Antoine de Baïf; 19 בפברואר 1532 ונציה – 19 בספטמבר 1589 פריז) היה משורר צרפתי, מתרגם, נגן לאוטה ומלחין. היה חבר של פייר דה רונסאר והשתייך כמוהו לחבורת הפליאד. באיף נודע, בין השאר במאמציו להנהיג בצרפת חריזה בעלת משקל אופייני לשירה היוונית והלטינית העתיקה. הוא כתב בצרפתית בת זמנו וכן בלטינית.
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
,_RP-P-OB-31.456.jpg) | |
| לידה |
19 בפברואר 1532 ונציה, הרפובליקה של ונציה  |
|---|---|
| פטירה |
19 בספטמבר 1589 (בגיל 57) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| שפות היצירה | צרפתית |
| סוגה |
סונטה, תהילים, קומדיה, אפיטף, מכתם, טרגדיה |
| זרם ספרותי |
לה פליאד |
| תקופת הפעילות |
מ-1551 |
| צאצאים |
גיום דה באיף |
  | |
| מדינה |
צרפת |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1551 – 19 בספטמבר 1589 (כ־38 שנים) |
| רבותיו |
שארל אטיין, אנגלוס ורגיקיוס, ז'אן דורא |
| אב |
לזר דה באיף |
| צאצאים |
גיום דה באיף |
| | |
יצירתו השירית נחשבת לחשובה מאוד, אם כי לא השיגה הצלחה דומה לזו של ידידו רונסאר. ידועים הם הקבצים : "Les Amours" (האהבים) (1552 ו-1558), Les Météores (המטאורים) שקיבל השראה מה"גאורגיקה" של ורגיליוס; Le Passe-Temps (מזמורי פנאי) (1573), Les Mimes, enseignements et proverbes ( המימוסים, עצות ופתגמים), 1581), יצירה שבלטה במקוריותה. בסך הכל כתב באיף 9 ספרי פואמות, 7 ספרי שירי אהבה - "אהבים", 5 ספרי "שעשועים", 5 ספרי "מזמורי פנאי" - שפורסמו באסופת "היצירות השיריות של באיף" (פריז 1572).
באיף שאף לניסויים ספרותיים, ונמנה יחד עם חבריו ב"פליאד" עם חלוצי התיאטרון ה"פרוטוקלאסי". איתם הוא השתתף בעיקר ב"תהלוכת התיש" (La Pompe du bouc). תרם לתחום התיאטרון גם באמצעות תרגומים מהמחזאות העתיקה: "הסריס" מאת טרנטיוס, "החייל הרברבן" מאת פלאוטוס (1573) (בתוך "יצירות בחרוזים" Euvres en rime"), כמו כן תרגם את "אנטיגונה" מאת סופוקלס. באיף הקים אקדמיה צרפתית למוזיקה ולשירה שקדמה לזו של הקרדינל רישלייה. שתי נשים התקבלו אליה. ז'ואשן די בלה כינה את באיף "docte, docteur, doctime Baïf" (המלומד, המורה, הבקיא ביותר") כסימן הערכה לכישוריו הרבים.
באיף נולד ב-1532 בוונציה מתוך קשר ללא נישואים של לזר דה באיף, דיפלומט, איש-דת ומלומד הומניסט, ככל הנראה, עם אישה ונציאנית. באותה עת כיהן האב כשגריר של צרפת ברפובליקה הוונציאנית. את שנות צעירותו תיאר באיף באיגרת אל המלך שארל התשיעי אותה כתב כפתח-דבר לקובץ שיריו שפורסם בשנת 1573. אביו השקיע רבות בחינוכו. הוא למד לטינית אצל שארל אטיין ויוונית אצל אנגלוס ורגיקיוס, מלומד ביזנטי מכרתים שיצר פונטים יווניים עבור דפוס המלך פרנסואה הראשון. כמו כן היה באיף תלמידו של ז'אן טוסן ובגיל 11 היה לתלמידו של ז'אן דורא (Dorat), מורה ידוע ליוונית ולטינית במכללת קוקרה (Coqueret) בפריז. כתלמיד של דורא התיידד באיף עם תלמיד אחר ומבוגר יותר ממנו, המשורר פייר דה רונסאר, שעודד את אהבתו לשירה והכיר לו את סודות אמנות החריזה הצרפתית. באיף, בתורו, עזר לרונסאר בלימוד השפה היוונית. אחרי מות אביו בשנת 1547 המשיך באיף ללמוד במכללת קוקרה שבראשות דורא. לא פעם נדד ברחבי צרפת ואיטליה (פואטייה, מריניאק, טרנטו וכו'). בשלהי שנות ה-1550 הפך באיף לאחד המשוררים הרשמיים של מלכי שושלת ולואה. בימי מלחמת הדת השנייה (1568-1567) נכבשו אחוזותיו על ידי ההוגנוטים.
באיף התגורר בפריז ונהנה מהערכת המלך והחצר. בשנת 1570 יחד עם נגן הלאוטה והמלחין ז'ואשן טיבו דה קורוויל, בברכת המלך שארל התשיעי ובתמיכתו הפיננסית, הקים באיף את אקדמיית השירה והמוזיקה (Académie de Poésie et de Musique) ששאפה לקידום הפרוזודיה הצרפתית ולמיזוג בין מוזיקה לשירה[1]. המלך שארל התשיעי פרש עליה את חסותו[1] ואישר את התקנון שלה על אף מחאות נמרצות של ראשי האוניברסיטה של פריז האדוקה. .חברי האקדמיה, ואף המלכים, קודם שארל התשיעי, ואחריו אנרי השלישי נהגו להתארח בערבי קונצרטים ושירה בביתו של באיף בשכונת סן מרסל ולפעמים, כפי שהעיד אגריפה ד'אובינייה התכנסו אפילו בלשכת המלך. הצטרפו לאקדמיה בכירי המשוררים - רונסאר, די בלה, ז'אמן, דה טייאר, דפורט (Desportes), גי דה פיבראק ואחרים[1] ומלחינים כמו קלוד לה ז'ן שהפך בשלהי המאה ה-16 למוזיקאי המשפיע ביותר בצרפת, ז'אק מודווי, שהמשיך לתמוך במסרי האקדמיה גם במה ה-17. עם זאת, על אף התמיכה המתמדת מצד המלכים, האקדמיה הפסיקה לפעול בשנת 1584.
ז'אן-אנטואן דה באיף מת בספטמבר 1589 בפריז.
בשני קבצים שפרסם ב-1574 - Etrènes de poesie française וב-- Chansonnettes 1586 באיף ביקש להנהיג בשירה הצרפתית מטריקה חדשה, שתהיה אנלוגית לזו של היוצרים יוונים והרומיים העתיקים. באיף ביקש לבסס את המשקל על מספר ההברות, ועל סידור התנועות הקצרות והארוכות. המציא בנוסף כתיב פונטי מיוחד מבוסס על 10 תנועות ו-19 עיצורים שנועד לסמן עבור הקורא את מבטאה הנכון של כל הברה[1]. באיף השאיר קורפוס של 15,000 חרוזים לפי דגם השירה המדודה העתיקה (versification mesurée a l'antique), מה שהעניק לו מקום ייחודי בספרות האירופית של הרנסאנס בניגוד לניסונות אחרים לחריזה לפי המודל העתיק (כמו של ז'אק דה לה טאי ב־1562 - Manière de faire des vers en francais comme en grec et en Latin שהודפס ב-1573), הדגם של באיף הוא היחיד מסוגו שייבא את המטריקה היוונית-לטינית תוך התבססות בפרוזודיה קיימת.
אותה "שנסונט" 65, 1 - בכתיב עכשווי:
- Vienne le beau Narcis qui jamais n'aima autre sinon soi,
Et qu'il regarde tes yeux, Et, qu'il se garde d'aimer.
Vienne le Grec tant caut, qui la force de Troie détruisit,
Et qu'il regarde ce poil, Et qu'il se garde d'aimer.
Vienne le chantre Orphé' qui son Eurydice encore cherchât
Et qu'il regarde ta main, et qu'il se garde d'aimer.
Vienne l'amour lui-même, et davant sa vue ôte le bandeau,
Et qu'il regarde ta bouche, et qu'il se garde d'aimer.
ב-1574 כתב באיף Étrénes de poézie Franzoęze an vęrs mezurés בהקסמטרים דקטילים, לרבות את השיר Au Roi (למלך)- שבעת הסטרנים האחרונים של הקובץ. ספר זה הדגים את השקפותיו . יצירותיו הודפסו ב-4 כרכים, בכותרת "Œuvres en rime (יצירות בחרוזים") ובהם "אהבים, משחקים, מזמורי פנאי ופואמות". יש בשירים אלה, בין הרבה קטעים קשים לקריאה, גם כאלה המצטיינים בעדינות ובהשראה יוצאת דופן. כך למשל הסונטה על רומן הוורד שתמצתה את כל העלילה ולפי דברי גיום קולטה כולם באותה תקופה ידעו לדקלם אותה. באיף כתב גם סונטה ידועה לשבח טבח ליל ברתולומאוס הקדוש חידושיו של באיף כללו גם שורת 15 הברות, הידועה כ"חרוז באיפי" (vers baïfin) לפי שמו.
באיף היה המשורר הפורה ביותר בין חברי "פליאד", אחרי רונסאר. בשנת 1551 פרסם את שירו הראשון - "הקבר של מרגריט דה ולואה" (Tombeau de Marguerite de Valois). בשנת 1552 פרסם באיף את הפואמה המיתולוגית "חטיפת אירופה" (Le Ravissement d’Europe) בהשראת יצירתו של מוסכוס איש סירקוזה וכן קובץ שירי אהבה בהשפעתם של משוררים איטלקים כמו פטרארקה, של אפיקורוס ושל משוררים נאו-לטינים - "אהבי מלין" (Amours de Mèline). ב-1555 התווסף קובץ נוסף "אהבי פרנסין" (Amours de Francine)[2]. .באיף השתמש תכופות בצורת הסונטה הנפוצה בספרות האיטלקית אך הוכיח גם גיוון צורני יוצא דופן[2]. השפעת פטרארקה השתלבה אצל באיף עם השפעתן של הליריקה הרומית העתיקה של יוצרים כמו קאטולוס, פרופרטיוס, טיבולוס, אובידיוס ושל השירה האנקראונטית המאוחרת. בשנים 1572–1573 פרסם באיף אסופת שירים שנחלקו ל־4 מחלקות:"אהבים", "שירים", "שעשועים" ו"מזמורי פנאי". באסופה זו בא לידי ביטוי גיוון צורני עשיר. דה באיף ניסה כמעט כל סוג של שיר שהיה נהוג בתקופתו. בלטו בספריו אלה פן נרטיבי - בעקבות אובידיוס ואריוסטו, בקיאות רבה במיתולוגיה הקלאסית וזיקה לדגמי החרוזים האלכסנדרונים. ולהבדיל מרונסאר, גם חושניות עזה[2]. במחלקה האחרונה של הספר הכניס באיף אפיטפים, אפיגרמות ושירי שנינה ואהבה קצרים[2]. כעבור שלוש שנים פורסמה יצירתו החשובה ביותר - "מימוסים, עצות ופתגמים" (Mimes, Enseignements et Proverbes), ספר זה זכה להצלחה רבה בקרב בני תקופתו והופיע בין השנים 1576 ו-1619 בשש מהדורות. בסוף חייו, פרט ל"מימוסים" שקד דה באיף על תרגום ספר תהלים.
בנוסף לשירים רובם שירי אהבה, עסק באיף בתרגום או עיבוד של ספר תהלים, ושל מחזות תיאטרון עתיקים: Le Brave ou Taillebras חיקוי לקומדיית "החייל רברבן" (Miles Gloriosus) מאת פלאוטוס - בצרפתית (1567), וגרסה ל"הסריס" Eunuchus של טרנטיוס (1565, פורסמה ב-1573), שבה זירת העלילה הפכה לעיר אורליאן בצרפת. כמו כן תרגם את טרגדיית "אנטיגונה" של סופוקלס, ואחרים. באיף עשה גם תרגומים ועיבודים לפי שירת הסיודוס ומשוררים עתיקים אחרים כמו ביון איש סמירנה, מוסכוס איש סירקוזה, תאוקריטוס, אנקראון, קאטולוס ומרטיאליס. הלחנים שהלחין לא נשמרו. ב-1577 פרסם באיף אוסף שירים לטיניים .
בכתיבת הפואמה "המטאורים" (1576), יצירה אפית-דידקטית עם הדים ממדעי הטבע, קיבל באיף השראה מה"גאורגיקה" של ורגיליוס ומהפאומה "על המטאורים" של המשורר האיטלקי ג'ובאני פונטאנו (Pontano)[2]. פירושיו לתנועת גופי השמיים הלמו את תורת אריסטו.
באיף היה חלוץ בכתיבת סוגות שלא היו עד אז ידועות בצרפתית, אולם פרסם אותן באיחור וראשוניותו לא זכתה להכרה. כך כתב אקלוגות ראשונות, אבל רונסאר הקדימם אותו בפרסום האקלוגות שלו. כך קרה גם עם האידיליות של דה באיף, שפרסם אותן באיחור ומשום כך וקלן דה לה פרנה זכה בבכורה. הוא פיתח גם את סוגת ה"בלאזון" בעקבות קלמאן מארו ואחרים, אבל גם במקרה זה רונסאר ובלה הקדימו אותו בפרסום ה"בלאזונים" שלהם. גם בתחום התיאטרון הצרפתי עשה דה באיף עבודה חלוצית אבל ז'אן ז'ודל נחשב למחזאי הצרפתי הראשון. לעומת זאת באיף נחשב לממציא הבלתי מעורער של השירים הקטנים הקרויים "מימוסים", שירים הדומים למשלים, מחורזים ובני שש שורות בלבד, עם תוכן סאטירי וחינוכי. הם השפיעו מאוחר יותר על משלי לה פונטן[2] דה באיף היה יוצר פורה וחדשני, אם כי נחשב לפחות נגיש והפחות מוכר לקוראים מבין משוררי הפליאד[3].
השני בקובץ של ששת לידר לקול ופסנתר, והנחשב לאחד מפסגות ה"מלודיה" הצרפתית
La Litterature française de la Renaissance 9 ed revue, Que sais je, PUF Paris 1969, trad. Sorin Mărculescu
.svg){kind=logo}
ז'אן-אנטואן דה באיף, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'אן-אנטואן דה באיף, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
