M24 צ'אפי

M24 צ'אפי (באנגלית: M24 Chaffee) היה טנק קל מתוצרת ארצות הברית, אשר נכנס לשירות בשנת 1944 ונועד להחליף את הטנק הקל העיקרי שהיה בשימוש, ה-M3 סטיוארט. הצ'אפי היה בשימוש צבא ארצות הברית בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, ולאחר מכן הוצא בהדרגה מהשירות וסופק למדינות רבות בכל רחבי העולם. הטנק המשיך לשרת במשך שנים רבות במספר צבאות, במהלכן עבר שדרוגים והשבחות.

M24 צ'אפי
M24 Chaffee

מידע כללי
סוג	טנק קל
מדינה מייצרת	ארצות הברית ארצות הברית
יצרן	קאדילק
משתמשים עיקריים	צבא ארצות הברית
שנת ייצור	1944
תקופת השימוש	1944–הווה (כ־80 שנה)
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה מלחמת קוריאה מלחמת הודו-סין הראשונה מלחמת וייטנאם מלחמת העצמאות של אלג'יריה מלחמת הודו-פקיסטן 1971
יחידות שיוצרו	4,731
מידע טכני
אורך	5.56 מטר
רוחב	3 מטר
גובה	2.77 מטר
משקל	18.4 טון
מהירות	56 קמ"ש
טווח פעולה	161 ק"מ
מנוע	שני מנועי קאדילק 110 כ"ס כ"א
שריון	38-9 מ"מ
צוות	5 (מפקד, תותחן, טען, נהג, נהג משנה/מפעיל רדיו)
מערכות נשק
חימוש עיקרי	תותח 75 מ"מ
חימוש משני	מקלע M2 בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ 2 מקלעי M1919 בראונינג בקוטר 7.62 מ"מ (אחד מקביל)

על בסיס הטנק נבנו במהלך השנים כלי רק"מ שונים.

פיתוח וייצור

כאשר נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941, הורכבו עוצבות שריונהּ בעיקר מטנקים קלים, כשהנפוץ מביניהם היה ה־M3 סטיוארט^[1]. הקרבות בצפון אפריקה בשנת 1942 הדגישו את חסרונות הטנק הקל מדגם M3 בלוחמת שריון. חולשתו העיקרית של ה־M3 הייתה חימושו, תותח קל 37 מ"מ - חלש מכדי להתמודד מול השריון הגרמני. באפריל 1943, לאחר שכשל הניסיון לשדרג את כוח האש של ה־M3 לתותח 75 מ"מ, ובעקבות דחיית פרויקט הטנק M7 על ידי הצבא האמריקאי^[2], הוציאה ועדת החימוש (Ordnance Committee) מפרט לפיתוח טנק קל חדש במשקל 20 טונות, חמוש בתותח 75 מ"מ ואשר יתבסס על ההינע של ה־M3^[3].

העבודה על פיתוח הטנק החדש, שסווג בציון טנק קל T24 ניתנה לחברת הרכב ג'נרל מוטורס. שריונו היה דק ביותר, רק 25 מ"מ בחזית השלדה ו־37 מ"מ בחזית הצריח, זאת כדי שמשקלו לא יעלה על 20 הטונות. צריחו הכיל שלושה אנשי צוות, בניגוד לשניים ב־M3. כדי להשיג יכולת עבירות טובה יותר הוצגו בו זחלים רחבים (כדי 40 ס"מ) ומערכת מתלים חדשה. החימוש העיקרי היה תותח חדש קל משקל בקוטר 75 מ"מ, נגזרת התותח בו נעשה שימוש במפציץ B-25 מיטשל. למרות היותו בעל קנה קצר ומהירות לוע נמוכה, נעשה בתותח שימוש באותו תחמיש של תותח 75 המ"מ של ה־M4 שרמן. מקלע M1919 בראונינג 7.62 מ"מ הותקן במקביל לתותח, ואחד נוסף מימין לתובה אשר הופעל על ידי נהג המשנה. על גג הצריח הותקן מקלע M2 בראונינג 12.7 מ"מ להגנה מפני כלי טיס, אך מיקומו התברר כלא נוח לתפעול על ידי אנשי הצוות.

שתי דגמי אב-טיפוס של ה־T24 הושלמו באוקטובר 1943 ונשלחו למבחני שדה; אלה היו כה מוצלחים, שוועדת החימוש הזמינה יצור 1,000 טנקים באופן מיידי. מאוחר יותר תפחה ההזמנה ל־5,000 יחידות, שעל הייצור אחראיות קדילק וחברת מאסי־האריס (Massey-Harris). ביולי 1944 קיבל ה־T24 את השם המתוקנן M24 טנק קל, ומאוחר יותר נוסף לו שמו 'צ'אפי', על שם הגנרל אדנה צ'אפי הבן, הנחשב למייסד גייסות השריון האמריקאים. סך הכל יוצרו 4,731 טנקי M24 עד הפסקת הייצור ביולי 1945^[4].

היסטוריית שרות

מלחמת העולם השנייה

משלוח הטנקים הראשון הגיע לצרפת בראשית דצמבר 1944 ואלו החלו להחליף את טנקי הסטיוארט המיושנים. טבילת האש הראשונה נערכה זמן קצר לאחר מכן, בקרב על הבליטה. מספר טנקים קטן נשלח גם לחזית האיטלקית ואף הספיק לקחת חלק בקרבות. עם תום המלחמה בחזית האירופית, היווה ה־M24 כ־34% מכלל הטנקים הקלים בצבא האמריקאי. בנוסף, נמסרו כ־300 טנקי M24 לבריטניה לקראת סיום המלחמה, אולם אלה השתתפו במספר קרבות מוגבל מאוד.

על אף שריונו הדק, מהירותו ואמינותו המכנית הגבירו מאוד את שרידותו. תפקידו העיקרי לא היה קרבות שריון בשריון אלא סיור ותמיכה בחי"ר ממוכן כשהוא מספק אש מסייעת. תותח ה־75 מ"מ היה יכול לירות פגזים נפיצים שהוכיחו עצמם כיעילים מאוד כנגד 'מטרות רכות' כרק"ם קל, חי"ר, מבנים ואף בונקרים. דיווחים מהיחידות הלוחמות שקיבלו לידיהם את הצ'אפי היו חיוביות ברובן. הצוותים שיבחו את ניידותו ואמינותו המכנית, כמו גם את תותח 75 המ"מ, שאמנם לא היה אפקטיבי ביותר כנגד שריון האויב, היה שיפור ניכר לעומת תותח ה־37 מ"מ של הסטיוארט^[5].

מלחמת קוריאה

M24 בקוריאה, 1950.

בתום מלחמת העולם השנייה נשלחו ה־M24 ליפן כחלק מכוח הכיבוש, מאחר שהכבישים והגשרים היפניים לא יכלו לשאת טנקים כבדים יותר. ב־25 ביוני 1950 פלש צבא קוריאה הצפונית - המצויד בטנקי T-34-85 סובייטים - לרפובליקת דרום קוריאה. כוח השריון הזמין ביותר של ארצות הברית באזור היו טנקי הצ'אפי ששהו ביפן ואלה הוזעקו לקוריאה. ה־M24 היו חסרי אונים כנגד השריון החזיתי של ה־T34; בכל הקרבות כנגד צבא צפון־קוריאה בחודש יולי כשלו טנקי ה־M24 להשמיד אפילו T34 אחד. בנוסף, היו ה־M24 פגיעים לא רק לתותחי 85 המ"מ של ה־T34, אלא גם לרובי נ"ט מסוג PTRS-41 בקוטר 14.5 מ"מ של צפון־קוריאה. עם הגעת טנקים כבדים יותר כמו ה־M26 פרשינג והשרמן באוגוסט 1950, שב ה־M24 לתפקידים המיועדים לו כמשימות סיור וסיוע לחי"ר^[6].

שימוש בצבאות זרים

M24 צ'אפי של הצבא הצרפתי בווייטנאם

בראשית שנות ה־50 החלו טנקי M41 ווקר בולדוג^[7] להחליף את ה־M24 בשרות, ואלו הפכו לעודפים עבור הצבא האמריקאי. כתוצאה מכך החלו האמריקאים לספק את טנקי הצ'אפי למדינות זרות כחלק מתוכנית סיוע צבאית (Military Defense Aid Program). אף שלא היה הטנק החזק ביותר, הוא נתפש כפתרון זול, אטרקטיבי וקל לתפעול, במיוחד לצבאות קטנים שלא היו ברשותם טנקים. כ-4,400 M24 יוצאו למספר מדינות רב באירופה ובאסיה, כ־90% מסך כל הטנקים שיוצרו.

צרפת קיבלה את המספר הגדול ביותר - למעלה מ־1,200, ואלה הוו את עמוד השדרה בחיל השריון הצרפתי בשנות ה־50 יחד עם ה־M4 שרמן. הצבא הצרפתי השתמש בהצלחה ב־M24 במלחמת הודו-סין הראשונה וכנגד הגרילה באלג'יריה. במהלך מלחמת וייטנאם עשה צבא דרום־וייטנאם שימוש מצומצם בצ'אפי, וכך גם לאוס וקמבודיה. אף שטנקי צ'אפי סופקו גם לאיראן וגם לעיראק, ככל הידוע לא הפעילו אותם אלה בקרב. הפעם האחרונה בה השתתף ה־M24 בקרב הייתה ככל הנראה במהלך מלחמת הודו־פקיסטן בשנת 1971, כאשר הצבא הפקיסטני הפעיל רגימנט של טנקי M24 בבנגלדש. הטנקים, שגם כך היו במצב ירוד, לא הוו יריב לשריון ההודי שהורכב ברובו מטנקי T-55 ו-PT-76 סובייטים, וכל טנקי הרגימנט הושמדו או נשבו^[8].

דגמים

M19 רק"מ נ"מ

תותח מתנייע M37

• M24: דגם הייצור. 4,731 נבנו.
• T24E1: דגם אבטיפוס של ה־T24 עם מנוע Continental R-975‏ 340 כוחות סוס בו נעשה שימוש במשחית הטנקים M18 הלקט, ותותח 75 מ"מ ארוך יותר עם בלם לוע. על אף שביצועיו היו טובים יותר מה־M24, הוא סבל מבעיות הנעה ולפיכך לא נכנס לייצור.
• M24 אמפיבי: M24 עם מצופים מיוחדים שאפשרו לטנק לרדת מאסדת נחיתה ולשוט בכוחות עצמו לעבר החוף. המצופים התנתקו ברגע שהטנק עלה ליבשה. מעולם לא הופעל מבצעית.
• T6E1:‏ M24 שהוסב לטנק חילוץ. בוטל עקב סיום המלחמה.
• טנק הנדסה: M24 שבחזיתו הותקן כף דחפור. היה בשימוש מצומצם.
• M19 Gun Motor Carriage: רק"מ נ"מ. צמד תותחי נ"מ בופורס 40 מ"מ הותקנו בחלקה האחורי של השלדה כשהמנוע מועבר למרכז. 904 כלים הוזמנו באוגוסט 1944, אולם רק 285 נבנו בפועל. ה-M19 נשאר בשרות הצבא האמריקאי שנים רבות לאחר המלחמה.
• תותח מתנייע M37: תותח הוביצר 105 מ"מ הותקן בחלקו הקדמי של מרכב ה־M24 והיה בעל קבולת 90 פגזים. נועד להחליף את תומ"ת M7 פריסט בשירות. 316 כלים נבנו, מרביתם בתום מלחמת העולם השנייה. ה־M37 שימש גם כפלטפורמה לנשיאת מרגמה 4.2 אינץ' במקום תותח ההוביצר. אבטיפוס אחד הושלם לפני ביטול הפרויקט באוגוסט 1945.
• תותח מתנייע M41: עיצובו הבסיסי היה זהה לזה של ה־M19, עם המנוע במרכז, ותותח הוביצר 155 מ"מ בחלקו האחורי של המרכב. יצורו החל במאי 1945 וכ־60 כלים נבנו בסך הכל, לא הספיקו לקחת חלק בקרבות במלחמת העולם השנייה, אולם השתתפו במלחמת קוריאה.
• T77E1: רק"מ נ"מ על מרכב ה־M24, בעל ארבעה מקלעי M2 בראונינג 12.7 מ"מ שהורכבו בצריח מיוחד שפותח על ידי חיל־האוויר האמריקאי. הפרויקט החל ב-1943 ובוטל שנתים לאחר מכן עם סיום המלחמה. אבטיפוס אחד הושלם.

דגמים זרים

בשנות ה־50 ניסו הצרפתים לשדרג את כוח אשו של ה־M24 על ידי החלפת הצריח בזה של ה־AMX-13 (תוצרת צרפת), שהיה בעל תותח 75 מ"מ עם יכולת חדירת שריון גבוהה מזו של ה־M24. הניסוי לא עלה בהצלחה, והצרפתים זנחו את הרעיון לאחר שדגם אבטיפוס אחד הושלם. בנוסף ניסו המפתחים הצרפתים גם להרכיב צריח M24 על מרכב ה־AMX-13, מאחר שתותח 75 המ"מ של ה־M24 היה יכול לירות פגזים נפיצים יעילים בהרבה מזה של ה־AMX-13. מספר כלים הוסבו לתצורה זו ונקראו AMX-13 צ'אפי.

בשנת 1972 החליט הצבא הנורווגי לנסות לשדרג את טנקי ה־M24 המתיישנים שברשותו תחת החלפתם בטנקים חדשים. מנוע הבנזין המקורי הוחלף במנוע דיזל משופר בדומה לזה המותקן בנגמ"ש ה־M113 האמריקאי. תותח 75 המ"מ הוחלף בתותח צרפתי 90 מ"מ בעל לחץ נמוך ובלם לוע. מערכת בקרת אש חדשה עם מד טווח לייזר הותקנה. הצבא הנורווגי התרשם מביצועי הטנק המשודרג ומכך שעלות כל יחידה הייתה כשליש מעלותו של טנק חדש. כ־54 טנקי M24 שודרגו ואלה נכנסו לשירות תחת השם NM-116. בנוסף הסבו הנורווגים שמונה M24 לטנקי חילוץ. ה-NM-116 פרש משרות בתחילת שנות ה־90.

אורוגוואי החלה לחדש במהלך שנות ה־80 את טנקי ה־M24 שברשותה על ידי התקנת תותח בלגי 90 מ"מ ומנוע דיזל סקונה. ככל הידוע, אלו טנקי הצ'אפי היחידים שנותרו בשרות בראשית המאה ה־21^[9].

יצוא ה־M24 לפי מדינות

• אוסטריה אוסטריה: 69
• אורוגוואי אורוגוואי: 17
• איטליה איטליה: 518
• איראן איראן: 180
• אתיופיה אתיופיה: 34
• בלגיה בלגיה: 223
• בריטניה בריטניה: 302
• ברית המועצות ברית המועצות: 2
• דנמרק דנמרק: 63
• קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית: 30
• וייטנאם וייטנאם: 137
• טורקיה טורקיה: 238
• טאיוואן טאיוואן: 292
• יוון יוון: 170
• יפן יפן: 289
• לאוס לאוס: 4
• נורווגיה נורווגיה: 123
• ספרד ספרד: 31
• עיראק עיראק: 78
• ערב הסעודית ערב הסעודית: 52
• פורטוגל פורטוגל: 16
• פקיסטן פקיסטן: 132
• צרפת צרפת: 1,254
• קמבודיה קמבודיה: 36
• תאילנד תאילנד: 118

• 
  M24 צ'אפי עובר ליד הריסות עיר דרומית לבולוניה באיטליה, 1945.
• 
  חיילים תופשים עמדות ירי על גבי טנק צ'אפי בזלצבורג גרמניה, 1945.
• 
  M24 במוזיאון יד לשריון בלטרון.
• 
  T77E1 רק"מ נ"מ
• 
  תומ"ת M41

לקריאה נוספת

• Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002
• Hunnicutt, R. P. A History of the American Light Tank. Novato, California: Presidio Press

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: M24 צ'אפי

• M24 באתר WW2 Vehicles
• AFV Database
• מפרט טכני של הצ'אפי
• OnWar

הערות שוליים

1. בתחילת המלחמה, גרסה דוקטרינת השריון האמריקאית כי יש למקם את הטנקים הקלים בחוד ההתקפה, כאשר תפקידם יכלול גם קרבות שריון בשריון. הניסיון בקרבות בצפון אפריקה הוכיח כי אין הם מתאימים לקרבות שריון והם הוגבלו בעיקר לתפקידי סיור
2. הטנק הקל T7 שפיתוחו החל ב־1941, נתפש על ידי הצבא כמחליף אפשרי ל־M3. הוא תוכנן במקור כטנק קל במשקל 14 טונות ובעל תותח 37 מ"מ, אולם עד מהרה שונתה הדרישה לתותח 75 מ"מ, ומשקלו עלה בהדרגה לכדי 27 טון וסווג כ'טנק בינוני M7'. בתחילת 1943 דחה הצבא את ה־M7 והפרויקט בוטל
3. J. Zaloga, Steven. M24 Chaffee Light Tank 1943-85, (New Vanguard) Osprey Publishing, 2003, pp. 3-7
4. Zaloga, pp. 7-9
5. Zaloga, pp.9-15
6. Zaloga, pp.17-18
7. בשלהי שנות ה-40 החל הצבא האמריקאי לפתח טנק קל חדש עם תותח 76 מ"מ ארוך קנה שיוכל להתמודד ביתר הצלחה כנגד השריון הסובייטי, תפקיד שה־M24 לא נועד לו. ה־M41 ווקר בולדוג נכנס לשרות ב־1951, עד אשר הוחלף ב־1969 על ידי ה־M551 שרידן
8. Mesko, Jim. M24 Chaffee in action - Armor No. 25, Squadron/Signal Publications, 1988, pp. 18-20
9. Zaloga, pp.36-37