תוכנית פיוניר (באנגלית: Pioneer program) היא סדרת משימות בלתי מאוישות של נאס"א לחקר היקום. המשימות המפורסמות ביותר בתוכנית הם פיוניר 10 ופיוניר 11 שחקרו את כוכבי הלכת במערכת השמש התיכונה ובסופו של דבר יצאו ממערכת השמש אל החלל החיצון בדרכם למערכות כוכבים אחרות. שתי הגשושיות נשאו לוחיות זהב שתיארו איש ואישה ונתנו מידע אודות הגשושיות עצמם למקרה שהם יאספו יום אחד על ידי יצורים תבוניים אחרים מרחבי היקום.
פיוניר P-3 (אטלס־אייבל 4, אטלס־אייבל 4B, פיוניר X) - גשושית ירחית, אבדה בעת השיגור ב־26 בנובמבר 1959.
פיוניר 5 (פיוניר P-2, ת'ור אייבל 4, פיוניר V) - שוגרה ב־11 במרץ 1960 למסלול בין כדור הארץ ונוגה[3]. פעלה עד 20 באפריל 1960.
פיוניר P-30 (אטלס־אייבל 5A, פיוניר Y) - גשושית ירחית, נכשלה בכניסה למסלול סביב הירח ב־25 בספטמבר 1960[4].
פיוניר P-31 (אטלס־אייבל 5B, פיוניר Z) - גשושית ירחית, התפוצצה בגלל כשל במנוע ב־15 בדצמבר 1960.
גשושיות אלו שוגרו על גבי משגר ג'ונו 2 (1958-1959):
פיוניר 3 - ביצוע יעף על הירח, פספסה את הירח בעקבות כשל חלקי במשגר ב־6 בדצמבר 1958.
פיוניר 4 - ביצוע יעף על הירח, השיגה מהירות המילוט מכח המשיכה של כדור הארץ, שוגרה ב־3 במרץ 1959[5].
5 שנים לאחר סיום התוכנית להשגת מהירות מילוט השתמשה נאס"א בשם פיוניר עוד פעם, עבור סדרת משימות שבמקור תוכננו לחקור את מערכת השמש הפנימית לפני ביצוע היעפים הנועזים על פני צדק ושבתאי. למרות הצלחתם, סיפקו גשושיות פיוניר תמונות באיכות גרועה יחסית לגשושיות הוויאג'ר ששוגרו 5 שנים מאוחר יותר. ב־1978 חזרו הפיונירים לחקור את פנים מערכת השמש עם פרויקט פיוניר־ונוס, שבו הם נכנסו למסלול סביב נוגה במקום ביצוע יעף.
משימות אלו נשלחו למקומות שונים ברחבי מערכת השמש כדי לבחון ולחקור תופעות שונות.
פיוניר 6 (פיוניר A) - שוגר ב-16 בדצמבר 1965.
פיוניר 7 (פיוניר B) - שוגר ב-17 באוגוסט 1966.
פיוניר 8 (פיוניר C) - שוגר ב-13 בדצמבר 1967.
פיוניר 9 (פיוניר D) - שוגר ב-8 בנובמבר 1968.
פיוניר E - אבד בעת שיגורו ב-27 באוגוסט 1969.
פיוניר 6 ופיוניר 9 נמצאות במסלול סביב השמש במרחק 0.8 יחידות אסטרונומיות ולכן זמן הקפתם את השמש קטן מזה של כדור הארץ.
פיוניר 7 ופיוניר 8 נמצאים במרחק 1.1 יחידות אסטרונומיות מהשמש ולכן זמן הקפתם את השמש ארוכה יותר מזו של כדור הארץ.