שי איגנץ (נולד בשנת 1969) הוא אמן ומרצה, בוגר המחלקה לצילום, בצלאל, ולימודי התואר השני, בצלאל. עבודותיו כלולות באוספים חשובים בישראל ובעולם, והוא זכה בפרס שרת התרבות לשנת 2012, פרס מורשה של מוזיאון תל אביב לשנת 2005, ובמלגת שהייה בסיטה פריז. מרצה לצילום באוניברסיטת חיפה ובמכללת ספיר. בין השנים 2016–2018 פרסם טור צילומי במגזין המקוון "תוהו".
ביוגרפיה
איגנץ נולד באשדוד בשנת 1969, חי ופועל בתל אביב-יפו.
יצירתו
עיקר עבודתו של איגנץ מתמקדת בתחום צילום דיוקנאות, ורבות מעבודותיו מציגות היבטים של מגדר ותרבות חזותית להט"בית.[1] הוא יוצר קשר עם אנשים, לרוב זרים, ומבקש להיכנס לטריטוריה הטבעית שלהם ולצלם אותם בה. הדיוקנאות הצילומים שהוא יוצר משרטטים את דמותם בבהירות, על פגמיהם ועל יופיים. את רוב המצולמים שלו הוא מכיר דרך האינטרנט, ואף פעם לא יודע עם מי ייפגש, ועד כמה הזהות הווירטואלית שאותו אדם ייצר לעצמו שונה לעומת דמותו בחיים.[2] על יצירותיו אמרה נעמי אביב, אוצרת התערוכה שהשתתף בה "שדים" (2008) כי הדמויות בעבודותיו של איגנץ נינוחות בשל היכולת של האמן לנהוג בפתיחות וקבלה שמאפשרת למצולם להרגיש בנוח ולשתף אותו בפנטזיות שלו. האוצרת דיאנה דלל, שאצרה את תערוכת היחיד הראשונה של איגנץ בגלריה רוזנפלד בשנת 2001, אמרה על עבודתו כי הוא ניחן ביכולת לזמן את החריגות שמובנית באופי של כולם.[2]
הנושאים של עבודותיו שאובים מהרפרטואר הקלאסי של הצילום: דיוקנאות, גופים ומראות חוץ ופנים של בתי מגורים. תצלומי הצבע שלו ברורים, ישירים וחודרניים. הגרים המבוגרים, הנשים המהודרות והנערים הצעירים מודעים להיותם נצפים. הפריטים המופיעים ברקע הדיוקנאות מרמזים במעורפל על סיפורן האישי של הדמויות, אבל סיפור זה נותר לא מפוענח, ויצר המציצנות של הצופה לא בא על סיפוקו. ההצצה למרחב הפרטי של הדמות באמצעות החשיפה הישירה לכאורה נחסמת ומותירה את הדמות באנונימיותה, במצב של בידוד וניכור.[3]
מר לרי (2012)
מר לרי היא תערוכת יחיד של איגנץ בתל אביב בשנת 2012 שאצרה לאה אביר. התערוכה הוצגה בחלל אלטרנטיבי ברחוב מלצ'ט בתל אביב. מר לרי הוא גבר בן שישים שאיגנץ ראה צילום שלו באינטרנט חמש שנים קודם לכן, והתצלום סיקרן אותו. איגנץ באותה תקופה שהה בסיטה, קריית האמנים הבינלאומית בפריז, ופנה אל לרי בטענה שהוא מזהה בו יסוד מעניין לצילום. לרי הציע לקיים את הצילומים במוזיאון קרנוולֶה, העוסק בתולדות פריז, וכך התגלה שלרי הוא מנהל המוזיאון. תחילה לרי לא הסכים להצטלם, אך לאחר שראה את עבודותיו של איגנץ התרצה. במהלך תקופת הצילומים הקשר בין השניים התהדק, ואיגנץ טס פעמים בשנה כדי לצלם את לרי. לאחר שנתיים הופסקו הצילומים למשך שנה וחצי, ומפגש צילומים האחרון התקיים במאי 2012.[2]
הצילומים הראשונים התקיימו באחד מחדרי המוזיאון, חדר צדדי שאוחסנו בו חפצים שיצאו מכלל שימוש – רהיטים מפוארים אך ישנים – באותו חדר לרי התגורר במשך כמה שנים. לרי ניהל את המוזיאון שני עשורים והרגיש בו בבית, ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהוא התנהג בטבעיות לצד הספות הרקומות, הטפטים העשירים והשטחים הססגוניים בעודו לבוש או מעורטל.[2]
הרעיון של התערוכה נרקם בזמן שאיגנץ תלה את העבודות בבית שלו, ואופן הצגת העבודות בתערוכה היה דומה בשל העובדה שהתערוה הוצגה במתחם ובו דירות בשלבי שיפוץ, מבנים הנושאים תווים של בית.[2]
בתערוכה הוצגה גם עבודת וידאו, "אוליבייה" (2006), שהוקרנה במכשיר טלוויזיה שעמד על שולחן באחד מהחדרים בחלל. בווידאו הופיע גבר אדמוני הפושט את בגדי לקראת הצילום, ושואל את האמן בקול שאלות מהסוג ששואלים את עצמם מבקרים בתערוכה – איך הוא בוחר את המצולמים? מה הוא מרגיש כלפיהם? בחדר אחר פוזרו על שולחן שלוש מהדורות שונות של מגזינים שיצר איגנץ ובהם תצלומים שלא נתלו על קירות התערוכה. מלבד תמונות ספורות שבהן מופיעות דמויות אחרות, מרבית התצלומים מספקים הצצה לתפאורות של המוזיאון הפריזאי, שבהן מדגמן לרי בתנוחות שונות.[2]
קליק, גררר..., קליק, גררר... – מחווה למקרן שקופיות (2004)
תערוכה קבוצתית משנת 2004 שאצרו רותי דירקטור ודני יהב-בראון. התערוכה ביקשה להפנות את תשומת הלב אל מקרן השקופיות כטכנולוגיה נכחדת, ובכל זאת רלוונטית לאמנות העכשווית. עבודתו של שי איגנץ בתערוכה הזו מבוססת על סדרה שצילם בזמן לימודיו בבצלאל בחתונה משפחתית. צילום חתונות הוא צילום מסובך, מכיוון שהצלם חייב להיות ער לכל המתרחש, לא להפסיד דבר, שכן מדובר באירוע מכונן וחד פעמי. בתנאים כאלו, הצילום הוא האופציה היחידה למתוח את האירוע מעבר לזמן אמת, להעיד על חד-פעמיותו ולהצביע בכל פעם מחדש על המשמעות שלו. השקופיות שצילם איגנץ חותרות תחת התיעוד המסורתי של הז'אנר – במקום להיות יפות ומוצלחות, כאלה שכל המשפחה תתגאה בהן, הן מאפשרת לראות מבעד לאירוע, דרך השכבה החגיגית ולחדור אל הפרוזאיות של הדמויות.[4]
אמנות ישראלית צעירה: זוכי פרס מורשה 2007
בתערוכה זו אינגץ הרכיב מקטעי צילומים מסדרות שונות שצילם בחמש שנים שקדמו לה, שהיו מנוגדים לרצף המהודק של הסדרות שיצר עד אז. יוסף קריספל כתב על הצילום של איגנץ בקטלוג התערוכה, והתייחס לשאלות רבות העולות מהעבודות: מי הם המצולמים? מדוע הם מצטלמים? האם הם בחרו להצטלם? מי מביט במי? האם אני מביט בהם? האם אני מתבונן בתצלום?. הוא תוהה מי הם אותם אנשים שאיגנץ מצלם, שפותחים את הדלת, מארחים בסלון ביתם, בחצר האחורית שלהם, שפושטים את הבגדים. נדמה כיאילו כל אחד מן המצולמים הצטלם במיוחד עבור אותו צופה שמביט בתצלום, והנוכחות של הצופה מולו היא של חוקר שאין באפשרותו לחדור לתוך החלל המדומיין של התצלומים הללו. האפשרות היחידה שעולה מהם היא לשוט במרחב הפנימי שלהם, ולבחון כל אלמנט שמצוי בהם. מול התצלומים של איגנץ הצופה הופך לאובייקט של ראייה.[5]
תערוכות
תערוכות יחיד
- 2001-2001 – "עץ או פאלי: גן העצמאות בבוקר", גלריה רוזנפלד, תל אביב
- 2005 – "שי איגנץ: מיכאל", גלריה רוזנפלד (1952–2009), תל אביב
- 2007 – "שי איגנץ: אביב", בית הספר לאמנות - המדרשה, מכללת בית ברל
- 2012 – "מר לרי", תל אביב
- 2015-2016 – "שאול", סדנאות האמנים, תל אביב-יפו
תערוכות קבוצתיות
- 2004 – "אמנות הארץ 2004, מחול אחרון", תחנת הכוח רדינג, תל אביב
- 2005 – "זונות", הגלריה של המדרשה לאמנות, תל אביב
- 2007 – "גן פתוח: "גן העצמאות לכולם", בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב
- 2007 – "אמנות ישראלית צעירה: זוכי פרס מורשה", ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 2008 – "קליק, גרררר...קליק, גרררר... – מחווה למקרן השקופיות", אוניברסיטת חיפה, הגלריה לאמנות, הפקולטה למדעי הרוח, חיפה
- 2008 – "שדים", מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, בת-ים
- 2008 – "ילדים טובים", גלריה רוזנפלד (1952–2009), תל אביב
- 2009 – "בהיר יותר מחיוורון", סדנאות האמנים (אליפלט), תל אביב
- 2009 – "My Camp - מן המחנה אל טעם החיים", עינגע, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב, גלריית דולינגר, תל אביב, גלריה מנשר, תל אביב
- 2010 – "סלון", מוזיאון תל אביב לאמנות - ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
- 2011 – "אפשרות של ספר", זומר, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב
- 2012 – "הזוכים 2011: פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, פתח-תקוה
- 2014 – "וידויים", משכן האמנים, הרצליה
- 2014 – "סופשבוע של קומיקס וספרי אמן", מלון ארטפלוס, תל אביב
- 2014 – "צלם אוצר – איל פריד", פסטיבל הצילום הבינלאומי, ראשון לציון
- 2018 – "סלון אירוטי", נגא, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב
- 2019 – "אלבום, תערוכה קבוצתית", גלריה ברוורמן, תל אביב
השכלה
- 1999-1996 B.F.A המחלקה לצילום, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
- 1998 תוכנית חילופי סטודנטים, בית הספר לאמנות חזותית, ניו-יורק, ארצות-הברית
- 2003-2001 תוכנית ללימודי המשך, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב-יפו
פרסים
- 2005 – מלגת שהייה, קריית האומנים הבינלאומית - "הסיטה", פריז, צרפת
- 2006 – מלגת שהייה, קריית האומנים הבינלאומית - "הסיטה", פריז, צרפת
- 2007 – פרס קרן מורשה לאמן צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 2011 – פרס שרת התרבות והספורט, משרד התרבות והספורט
- 2016 – מלגת שהייה ברונר, דיסלדורף, גרמניה
קישורים חיצוניים
- שי איגנץ - The Lab Art
- שי איגנץ - סגל מרצים בבית הספר לאמנות
- שי איגנץ - מגזין תוהו
- שי איגנץ - מרכז המידע לאמנות ישראלית
- שי איגנץ - מרכז המידע לאמנות ישראלית (תערוכות)
- מבחר כתבות במגזין ערב רב
- דנה גילרמן, משיחת יתר: שילוב מנצח, באתר כלכליסט, 21 באפריל 2010
- מבחר כתבות במגזין פורטפוליו
- דף תערוכה - סלון | Living Room - מוזיאון תל אביב
עוזי צור, רשמים מביקור בתערוכה "ג'ו" של שי איגנץ, באתר הארץ, 19 ביולי 2021
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
