שירות למען הילד

שירות למען הילד הוא יחידת סמך של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, האגף לשירותים אישיים וחברתיים, האחראי על פי חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981.

בעשור הראשון של מדינת ישראל לא היה האימוץ מוסדר במדינת ישראל. בשנת 1960 חוקק חוק האימוץ והטיפול באימוץ טופל בידי לשכות הסעד המקומיות ברשויות המקומיות^[1]. בשנת 1965 מונתה אביבה ליאון כפקידת אימוץ ראשית במשרד^[2] והיא הייתה אחראית על שירות האימוץ של המשרד שטיפל בחלק מההיבטים של האימוץ בישראל^[3]. בסוף שנות ה-70 שונה שם השירות לשם "השירות למען הילד"^[4]. בשנת 1981 יזמה אביבה ליאון את הקמת ועדת עציוני ובהמשך את שינוי חוק האימוץ 1960.

השירות למען הילד מרכז, מטפל ואחראי על כל נושא אימוץ ילדים בישראל, בפיקוח על עמותות פרטיות שעוסקות באימוץ ילדים מחוץ לישראל ואימוץ בין-ארצי. בראש השרות עומדת פקידת סעד ארצית. לשירות למען הילד משרדים ומרכזי שרות וטיפול במשפחות בחיפה, בירושלים, בבאר שבע ובתל אביב.

תחומי פעולה עיקריים

טיפול בנשים שהרו מחוץ למסגרת הנישואים
טיפול בתינוקות שנולדו לנשים מחוץ לנישואים
טיפול בתינוקות שנולדו לקטינות
טיפול, ליווי והדרכה של משפחות מאמצות
הכוונה טיפול וסיוע במשפחות המועמדות לאמץ.

תיקי האימוץ נשמרים בשירות למען הילד, ובהגיע הילד המאומץ לגיל 18 הוא רשאי לעיין בתיק האימוץ שלו. אם הוריו הביולוגיים אישרו את מסירת פרטיהם, יוכל הילד לקבל פרטים אלה בהגיעו לגיל 18.