Remove ads
שושלת צ'לוקייה הייתה שושלת מלכים הודית קדומה ששלטה בחלקים נרחבים של דרום ומרכז הודו בין המאות ה-6 וה-12. במהלך תקופה זו, היו שלוש שושלות בשם זה שהיה ביניהן קשר, אם כי כל אחת מהן הייתה עצמאית. השושלת הקדומה ביותר, הידועה בשם "שושלת צ'לוקייה של בדאמי", שלטה מווטאפי (העיר בדאמי (אנ') המודרנית) מאמצע המאה ה-6. "שושלת צ'לוקייה של בדאמי" קמה כממלכה עצמאית עם דעיכתה של שושלת קדאמבה (אנ') ששלטה מהעיר בנאבסי (אנ') ועלתה במהירות לגדולה בתקופת שלטונו של המלך פולאקשין השני. לאחר מותו של פולאקשין השני, קמה ממלכה עצמאית תחת שלטון שושלת צ'לוקייה המזרחית (אנ') במזרח הדקאן. הם שלטו מוונגי (אנ') עד המאה ה-11 בערך. במערב הדקאן, עלייתה של שושלת רשטראקוטה באמצע המאה ה-8 האפילה על "שושלת צ'לוקייה של בדאמי" לפני שקמה לתחייה על ידי צאצאי השושלת כשושלת צ'לוקייה המערבית (אנ'), בסוף המאה ה-10. שושלת צ'לוקייה המערבית שלטה מקליאני (בסאוואקליאן (אנ') המודרנית) עד סוף המאה ה-12.
 | |
| היקף משוער של שטחי צ'לוקייה בסביבות שנת 636 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מלוכה |
| ראש המדינה | מהאראג'ה |
| שפה נפוצה |
קאנדה סנסקריט |
| עיר בירה | בדאמי (אנ') |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 543 |
| פירוק | |
| תאריך | 753 |
| ישות קודמת |
שושלת קדאמבה (אנ') שושלת וקאטאקה |
| ישות יורשת |
שושלת רשטראקוטה שושלת צ'לוקייה המזרחית (אנ') |
| דמוגרפיה | |
| דת |
הינדואיזם בודהיזם ג'ייניזם |
  | |
שלטון שושלות צ'לוקייה מציין אבן דרך חשובה בהיסטוריה של דרום הודו ותור הזהב בהיסטוריה של קרנאטקה. המבנה הפוליטי בדרום הודו עבר משלטונן של ממלכות קטנות יותר לאימפריות גדולות עם עלייתה לשלטון של "שושלת צ'לוקייה של בדאמי", ממלכה שבסיסה בדרום הודו שהשתלטה וגיבשה את כל האזור בין הנהרות קאברי (אנ') ונרמאדה (אנ'). עלייתה של אימפריה זו תרמה להקמת ניהול יעיל, הרחבת מסחר הפנים והסחר עם ארצות זרות ופיתוח סגנון חדש של אדריכלות המכונה "אדריכלות צ'לוקית". ספרות קאנדה (אנ'), שזכתה לתמיכה מלכותית בחצר ממלכת רשטראקוטה במאה ה-9, קיבלה חסות נלהבת בשושלת צ'לוקייה המערבית במסגרת מסורות הג'ייניזם והלינגאיאטיזם (אנ').[א] שושלת צ'לוקייה המזרחית פרשה את חסותה על ספרות טלוגו במאה ה-11.
Remove ads
ילידי קרנאטקה
אף שיש מגוון דעות לגבי מקורותיהם המוקדמים של הצ'לוקיים, הקונצנזוס בקרב היסטוריונים ידועים כגון ג'ון קיאי (אנ'), די.סי. סירקאר (אנ'), הנס ראג', ס.סן, סורייאנת קמאת (אנ'), ק.ו. ראמש (אנ') וקרמארקר הוא שמייסדי האימפריה בבדאמי היו ילידי אזור קרנאטקה המודרני.
הועלתה סברה שהם צאצאים של ראש מנהיג מהמאה ה-2 בשם קנדאצ'ליקי רממאנקה, וסאל של שושלת אנדהרה איקשוואקו (אנ') (מתוך כתובת איקשוואקו מהמאה ה-2). זה לפי ההיסטוריון קמאת לא הצליח להסביר את ההבדל בשושלת היוחסין. הווסאלים של קנדאצ'ליקי קוראים לעצמם הוואשיסטיפוטרים מההירניאקגוטרה. עם זאת, הצ'לוקים מתייחסים לעצמם כהריתיפוטרים של מנאוויאסגוטרה בכתובות שלהם, אותה שושלת יוחסין כמו האדונים המוקדמים שלהם, שושלת קדאמבה (אנ'). זה הופך אותם לצאצאי הקדאמבים. הצ'לוקים השתלטו על השטח שנשלטו בעבר על ידי הקדאמבים.
תיעוד מאוחר יותר של הצ'לוקים המזרחיים מזכיר את תאוריית המוצא הצפוני וטוענת ששליט אחד של איודהיה (אנ') הגיע דרומה, הביס את שושלת פלאווה והתחתן עם נסיכת פלאווה. היא הולידה ילד בשם ויג'איאדיטיה שלטענתו הוא אביו של המלך פולאקשין הראשון (אנ'). עם זאת, על פי ההיסטוריונים ק.ו. ראמש, צ'ופרה וססטארי, ישנן כתובות "שושלת צ'לוקייה של בדאמי" המאשרות שג'ייסימהא היה סבו של פולאקשין הראשון, ורנראגה היה אביו. קמאת ומוראס טוענים שזה היה נוהג פופולרי במאה ה-11 לקשר את שושלת משפחת המלוכה של דרום הודו לממלכה צפונית. הרשומות של "שושלת צ'לוקייה של בדאמי" עצמן אינן מתייחסות למקור מאיודהיה.
בעוד שתאוריית המוצא הצפוני נדחתה על ידי היסטוריונים רבים, האפיגרף ק.ו. ראמש הציע שנדידה דרומית מוקדמת יותר היא אפשרות ברורה הדורשת בחינה. לדבריו, ההיעדר המוחלט של כל התייחסות כתובה של הקשרים המשפחתיים שלהם לאיודהיה, וזהותם הקנאדיגה שלאחר מכן נבעו מהגירתם המוקדמת יותר לאזור קרנאטקה של היום, שם הם הצליחו כצ'יפים וכמלכים. לפיכך, ייתכן שלמקום מוצאם של אבותיהם לא היה משמעות למלכי האימפריה שאולי ראו עצמם ילידי האזור דובר קאנדה. כתיבתו של המשורר הקשמירי בילהאנה (אנ') מהמאה ה-12 מעידה על כך שמשפחת צ'לוקייה השתייכה לשודרה בעוד שמקורות אחרים טוענים שהם נולדו בזרועותיו של ברהמה, ומכאן היו שייכים לקאסטה של הקשטרייה. לפי שוואנדזאנג, מלך הצ'לוקייה פולאקשין השני היה טיפוס לוחמני ואהב "אמנויות צבאיות", מכיוון שהיה קשטרייה מלידה.[1]
ההיסטוריונים יאן הובן וקמאת, והאפיגרף די.סי. סירקאר מציינים שהכתובות של צ'לוקייה של בדאמי הן בקאנדה ובסנסקריט.[2] לפי ההיסטוריון נ. ל. ראו, הכתובות שלהם מכנות אותם קרנאטיים ושמותיהם משתמשים בתוארי קאנדה ילידיים כמו "פרייגאלם" ו"נודוטאגלבום"". שמותיהם של כמה נסיכי צ'לוקייה מסתיימים במונח בשפת קאנדה "אראסה" (שפירושו "מלך" או "ראש"). כתובות של שושלת רשטראקוטה מכנות את הצ'לוקייה של בדאמי בשם "קרנאטאקבאלה" ("הכוח של קרנאטקה").[3] ההיסטוריון ס. ננדינת סובר שהמילה "צ'לוקייה" מקורה ב"סאלקי" או "צ'אלקי" שהיא מילה בקאנדה לכלי חקלאי. על פי כמה היסטוריונים, מקורם של הצ'לוקייה הוא מחקלאים.
מקורות היסטוריים
כתובות בסנסקריט ובקאנדה הן המקור העיקרי למידע על ההיסטוריה של הצ'לוקייה של בדאמי. בהם: כתובות מערת בדאמי 3 של המלך מנגאלשה (אנ') (578), כתובת קאפה אראבהאטה (אנ') החקוקה בצוק מעל העיר בדאמי, בערך משנת 700, כתובת פדאוודוגורו של פולאקשין השני, הכתובת של מקדש קאילאסנאתה (אנ') בקאנצ'י (אנ') וכתובת מקדש וירופאקשה בפטאדקל של ויקראמדיטיה השני (אנ') (הכל בשפת קאנדה) מספקות עדויות נוספות לשפת הצ'לוקייה. הכתובת בצוק בדאמי של פולאקשין הראשון (543), כתובת עמוד מהאקוטה (אנ') של מנגאלשה (595) וכתובת איהולה (אנ') של פולאקשין השני (634) הן דוגמאות של כתובות חשובות בסנסקריט שנכתבו בכתב קאנדה (אנ') עתיק.[4][5] בתקופת שלטונה של שושלת צ'לוקייה הפכה הקאנדה לשפת הכתובות השלטת יחד עם סנסקריט, באזורים של תת-היבשת ההודית מחוץ למה שמכונה טמילקאם (מדינה טמילית). נמצאו מספר מטבעות של שושלת צ'לוקייה של בדאמי עם מקרא בקאנדה. כל זה מצביע על כך ששפת הקאנדה שגשגה בתקופה זו.
ספרי מסע של מטיילים זרים מאותה תקופה סיפקו מידע שימושי על האימפריה של צ'לוקייה. הנוסע הסיני שוואנדזאנג ביקר בחצר המלכות של פולאקשין השני. בזמן ביקור זה, כפי שהוזכר בכתובות של איהולה, פולאקשין השני חילק את האימפריה שלו לשלושה מהארשטראקים או מחוזות גדולים הכוללים 99,000 כפרים כל אחד. אימפריה זו כיסתה אולי את קרנאטקה, מהאראשטרה ואת אזור החוף של קונקן של ימינו. שוואנדזאנג, שהתרשם מהממשל של האימפריה, הבחין כי היתרונות של הממשל היעיל של המלך הורגשו למרחקים. מאוחר יותר החליף הקיסר הפרסי ח'וסרו השני שגרירים עם פולאקשין השני.[6]
אגדות
משוררי החצר משושלת צ'לוקייה המערבית של קליאני מספרים:
"פעם כאשר ברהמה, היוצר, היה עסוק בביצוע טקסי הסנדהיה (דמדומים), אינדרה ניגש והפציר בו ליצור גיבור שיוכל לשים קץ לרוע ההולך וגדל עלי אדמות. לאחר שהתבקש כך, ברהמה הסתכל בהתמדה לתוך הצ'ולוקה-ג'אלה (מי המנחה בכף ידו) ויצא משם לוחם גדול, האב של הצ'לוקים". הצ'לוקים טענו כי הונקו על ידי הספטה מטריקאס (אנ') ("שבע אימהות אלוהיות") ונהגו להתפלל לאלים רבים כולל: שיווה, וישנו, צ'מונדי, סוריה, קוברה, פרוואטי, וינאיאקה וקרטיקיה.
כמה חוקרים מקשרים את הצ'לוקייה עם שושלת צ'אולוקייה (אנ') (סולנאקי) של גוג'ראט. על פי מיתוס המוזכר בכתבי היד האחרונים של פריתוויראג' ראסו (אנ'), הצ'אולוקייה נולדו מבור האש (אגניקונד) בהר אבו (אנ'). עם זאת דווח כי אגדה זו המכונה "הסיפור של אגניקולה (אנ')" אינו מוזכר כלל בגרסה המקורית של פריתוויראג' ראסו שנשמרה בספריית המבצר בביקאנר (אנ').[7]
על פי כתובת נילאגונדה של המלך ויקראמדיטיה השישי (המאה ה-11 או מאוחר יותר), משפחת הצ'לוקים הגיעה במקור מאיודהיה (אנ') שבה שלטו חמישים ותשעה מלכים, ומאוחר יותר, שישה עשר נוספים ממשפחה זו שלטו מדרום הודו אליה היגרו. על כך חוזר משורר החצר שלו בילהאנה (אנ'), הטוען כי בן המשפחה הראשון, "צ'לוקייה", נקרא כך כיוון שנולד ב"חלל הידיים" של האל ברהמה. כמה דיווחים גנאלוגיים מצביעים על מוצא מאיודהיה וטוענים שהצ'לוקים השתייכו לשושלת השמש (אנ').[8]
לפי תאוריה שהציע לואיס, הצ'לוקייה היו צאצאים של שבט "סלאוקיה" של עיראק וכי הסכסוך שלהם עם שושלת פלאווה של קאנצ'י היה רק המשך של הסכסוך בין הממלכה הסלאוקית העתיקה לבין "האימפריה הפרתית", האבות הקדמונים המוצעים של שושלת פלאווה. עם זאת, תאוריה זו נדחתה על ידי קמאת מכיוון שהיא מבקשת לבנות שושלות יוחסין המבוססות פשוט על שמות קלאנים שנשמעים דומה.
Remove ads
הצ'לוקים שלטו על רמת דקאן בהודו במשך למעלה מ-600 שנה. במהלך תקופה זו, הם שלטו כשלוש שושלות קרובות, אך עצמאיות. אלו הן "שושלת צ'לוקייה של בדאמי" (הנקראת גם "הצ'לוקים המוקדמים"), ששלטה בין המאה ה-6 למאה ה-8, ושתי השושלות האחיות, "שושלת צ'לוקייה של קליאני" (הנקראת גם שושלת צ'לוקייה המערבית (אנ') או "צ'לוקים מאוחרים"). ו"שושלת צ'לוקייה של ונגי" (הנקראת גם שושלת צ'לוקייה המזרחית (אנ')).
צ'לוקייה של בדאמי
במאה ה-6, עם שקיעתה של שושלת גופטה וממשיכיה המיידיות בצפון הודו, החלו להתרחש שינויים גדולים באזור שמדרום לרכס וינדהיה (אנ') - הדקאן והטמילקאם (אנ') (ארץ הטמילים). עידן הממלכות הקטנות פינה את מקומו לאימפריות גדולות באזור זה.[9] שושלת צ'לוקייה הוקמה על ידי פולאקשין הראשון (אנ') בשנת 543. פולאקשין הראשון כבש את וטאפי (בדאמי המודרנית במחוז בגאלקוט, קרנאטקה) והפך אותה לבירתו. פולאקשין הראשון וצאצאיו מכונים "הצ'לוקים של בדאמי". הם שלטו על אימפריה שכללה את כל מדינת קרנאטקה ואת רוב שטחה של אנדרה פרדש בדקאן.
פולאקשין השני, ששמו לפני ההכתרה היה ארייה, שלט על כל הדקאן והוא אולי הקיסר הידוע ביותר של שושלת בדאמי. הוא נחשב לאחד המלכים הבולטים בהיסטוריה ההודית. המלכות שלו היו נסיכות משושלת אלופה (אנ') של דרום קנארה (אנ') ושושלת הגנגה המערבית (אנ') של טלאקד (אנ'), קלאנים עמן ניהלו הצ'לוקייה קשרי משפחה ונישואים קרובים. פולאקשין השני הרחיב את אימפריית הצ'לוקייה עד לקצה הצפוני של ממלכת פלאווה ועצר את הצעדה דרומה של הארשה מממלכת קנאוג' (אנ') על ידי הבסתו על גדות הנהר נרמאדה (אנ'). לאחר מכן הוא הביס את שושלת וישנוקונדינה (אנ') בדרום-מזרח דקאן, אולם נרסימהווארמן הראשון (אנ') משושלת פלאווה הביס אותו בשנת 642 וכבש את בדאמי באופן זמני. ההנחה היא שפולאקשין השני, "הגיבור הגדול", מת בקרב.
בעקבות מותו של פולאקשין השני חלה דעיכה קצרה בשושלת צ'לוקייה של בדאמי עקב סכסוכים פנימיים כאשר בדאמי נכבשה על ידי שושלת פלאווה לתקופה של שלוש עשרה שנים. היא התאוששה בתקופת שלטונו של ויקראמדיטיה הראשון (אנ'), שהצליח לדחוק את ממלכת פלאווה מבדאמי ולהשיב את הסדר על כנו לאימפריה. ויקראמדיטיה הראשון נטל על עצמו את התואר "ראג'אמאלה" (מילולית "שליט המלאים" או פלאווה). שלטון שלושים ושבע השנים של ויג'איאדיטיה (אנ') (696–733) הייתה תקופת שגשוג והוא ידוע בפעילות ענפה של בניית מקדשים.
האימפריה הייתה שוב בשיאה בתקופת שלטונו של ויקראמדיטיה השני (אנ') המהולל (733–744) הידוע לא רק בשל פלישותיו החוזרות ונשנות לטריטוריה של טונדאימנאלאם וניצחונותיו הבאים על המלך ננדיווארמן השני (אנ') משושלת פלאווה, אלא גם בטוב ליבו כלפי העם. והמונומנטים של קאנצ'יפורם, בירת שושלת פלאווה. לפיכך הוא נקם את ההשפלה המוקדמת יותר של הצ'לוקים על ידי הפלוואים וחרט כתובת קאנדה על עמוד הניצחון במקדש קאילאסנאתה (אנ'). בתקופת שלטונו פלשו ערבים מסינד (פרובינציה של הכליפות) (אנ') לדרום גוג'ראט שהיה תחת שלטון צ'לוקייה, אך הערבים הובסו וגורשו על ידי אוואניג'נאשראיה פולאקשין (אנ'), מושל חבל נווסארי מטעם שושלת צ'לוקייה. מאוחר יותר השתלט ויקראמדיטיה השני על הממלכות המסורתיות האחרות של האזור הטמילי, שושלת פנדיה (אנ'), אימפריית צ'ולה (אנ') ושושלת צ'רה (אנ') בנוסף להכניעה של שליט שושלת קלאבהרה (אנ'). מלך הצ'לוקייה האחרון, קירטיווארמן השני (אנ'), הופל על ידי דנטידורגה (אנ'), מייסד שושלת רשטראקוטה בשנת 753. בשיאם שלטו הצ'לוקים באימפריה עצומה המשתרעת בין הנהרות קאברי (אנ') בדרום ונרמאדה (אנ') בצפון.
צ'לוקייה של קליאני
הצ'לוקים חזרו לגדולתם בשנת 973 לאחר למעלה מ-200 שנות תרדמה כאשר חלק גדול מהדקאן היה תחת שלטון שושלת רשטראקוטה. שושלת היוחסין של מלכי האימפריה הזו עדיין נתונה לוויכוח. תאוריה אחת, המבוססת על עדויות ספרותיות וכתובות מאותה תקופה בתוספת הממצא שמלכי שושלת צ'לוקייה המערבית השתמשו בתארים ובשמות הנפוצים בשימושם של מלכי שושלת צ'לוקייה המוקדמת, מציעה שמלכי שושלת צ'לוקייה המערבית השתייכו לאותו שושלת משפחית כמו שושלת צ'לוקייה של בדאמי המפוארת של המאה ה-6. בעוד שעדויות כתובות אחרות של צ'לוקייה מצביעות על כך שלמשפחת מלוכה זו לא היה קשר לשושלת צ'לוקייה המוקדמת.
טאילאפה השני (אנ'), שליט שהיה וסאל של שושלת רשטראקוטה מטרדאוואדי - (מחוז ביג'אפור (אנ') בקרנאטקה) הפיל את קרקה השני (אנ') משושלת רשטראקוטה, הקים מחדש את שלטון צ'לוקייה במערב דקאן והשיב לשלטונו את רוב שטחה של האימפריה הקודמת של הצ'לוקייה. הצ'לוקים המערביים שלטו למעלה מ-200 שנה והיו בסכסוך מתמיד עם אימפריית צ'ולה (אנ'), ועם קרוביהם, "שושלת צ'לוקייה של ונגי" (הנקראת גם שושלת צ'לוקייה המזרחית (אנ')). ויקראמדיטיה השישי (אנ') נחשב באופן נרחב לשליט הבולט ביותר של השושלת החל מראשית שלטונו, שנמשך חמישים שנה, הוא ביטל את השימוש בשיטה הנפוצה של תקופת סאקה (אנ') לקביעת תאריכים והקים את "תקופת ויקראמה". רוב כתובות הצ'לוקייה הבאות מתוארכות על בסיס תקופה חדשה זו. ויקראמדיטיה השישי היה מנהיג צבאי שאפתן ומיומן. תחת הנהגתו הצליחו הצ'לוקים המערביים לסיים את השלטון של הצ'ולה על ונגי ולהפוך למעצמה הדומיננטית בדקאן. תקופת שושלת צ'לוקייה המערבית הייתה עידן חשוב בהתפתחות ספרות קאנדה (אנ') וספרות סנסקריט (אנ'). השושלת התפרקה סופית לקראת סוף המאה ה-12 עם עלייתן של אימפריית הויסאלה (אנ'), שושלת פנדיה (אנ'), שושלת קקאטייה (אנ') ושושלת סאונה (ידאווה) (אנ').
צ'לוקייה של ונגי
פולאקשין השני כבש את מזרח הדקאן, המקביל למחוזות החוף של אנדרה פרדש המודרנית בשנת 616, והביס את שרידי ממלכת וישנוקונדינה (אנ'). הוא מינה את אחיו קובג'ה וישנוווארדהאנה למשנה למלך בשנת 621. לפיכך, הצ'לוקים המזרחיים היו במקורן ממוצא קאנדה. לאחר מותו של פולאקשין השני, ממלכת המשנה של ונגי התפתחה לממלכה עצמאית וכללה את האזור שבין נלור (אנ') לוויסאקפאטנאם.
לאחר שקיעתה של אימפריית צ'לוקייה של בדאמי באמצע המאה ה-8, התלקחו מחלוקות טריטוריאליות בין שושלת רשטראקוטה, השליטים החדשים של מערב הדקאן, והצ'לוקים המזרחיים. במשך חלק ניכר ממאתיים השנים הבאות, נאלצו הצ'לוקים המזרחיים להיות וסאלים של שושלת רשטראקוטה. מלבד הצלחה צבאית נדירה, כמו זו של ויג'איאדיטיה (808–847 לערך), רק בתקופת שלטונו של בהימה הראשון (בסביבות 892–921) יכלו הצ'לוקים הללו לחגוג מידה מסוימת של עצמאות. לאחר מותו של בהימה הראשון, אזור אנדרה ראה שוב מחלוקות ירושה והתערבות בענייני ונגי על ידי הרשטראקוטים.
מצבם של הצ'לוקים המזרחיים המזרחי השתנה בסביבות 1000. דנארנווה, מלכם, נהרג בקרב בשנת 973 על ידי מלך הטלוגו צ'ודה בהימה, ששלט באזור במשך עשרים ושבע שנים. במהלך תקופה זו, שני בניו של דנארנווה מצאו מקלט בממלכת צ'ולה (אנ'). פלישתו של צ'ודה בהימה לטונדאימנאלאם, טריטוריה של הצ'ולה, ומותו לאחר מכן בשדה הקרב פתחו עידן חדש ביחסי צ'ולה-צ'לוקיה. סקיטווארמן הראשון, בנו הבכור של דנארנווה הוכתר כשליט ונגי בשנת 1000, אם כי בכפיפות למלך ראג'ראג'ה הראשון (אנ') מממלכת צ'ולה. מערכת היחסים החדשה הזו בין הצ'ולה לממלכת חוף אנדרה לא הייתה מקובלת על שושלת צ'לוקייה המערבית, שבתקופה זו החליפו את שושלת רשטראקוטה כמעצמה העיקרית במערב הדקאן. שושלת צ'לוקייה המערבית ניסתה לבטל את השפעת הצ'ולה הגוברת באזור ונגי אך לא הצליחה.
בתחילה, הצ'לוקים המזרחיים עודדו את השפה והספרות בקאנדה, אם כי, לאחר תקופה מסוימת, גורמים מקומיים השתלטו והם נתנו חשיבות לשפת הטלוגו.[10] ספרות הטלוגו חייבת את צמיחתה לשושלת צ'לוקייה המזרחית.
Remove ads
עידן צ'לוקייה של בדאמי היה תקופה חשובה בהתפתחות האדריכלות של דרום הודו. המלכים של שושלת זו נקראו "אומאפטי ורלאבדה", ובנו מקדשים רבים עבור האל ההינדי שיווה. סגנון האדריכלות שלהם נקרא "אדריכלות צ'לוקית" או "אדריכלות קרנאטה דראווידה". כמעט מאה מונומנטים שנבנו על ידם, חצובים בסלע (מערה) ובנויים, נמצאים באגן הנהר מלאפראבהה (אנ') במחוז בגאלקוט (אנ') של ימינו בצפון קרנאטקה. חומר הבנייה שבו השתמשו היה אבן חול זהובה-אדמדמה שנמצאה במקום. מקדשי המערות הללו הם בעצם חציבות באתרי הסלע. הם לא נבנו כפי שנבנו המבנים המקבילים, אלא נוצרו על ידי טכניקה מיוחדת המכונה "חיסור" והם בעצם פיסוליים. אף על פי שהם שלטו באימפריה עצומה, בתי המלאכה של צ'לוקייה ריכזו את רוב פעילות בניית המקדשים שלהם באזור קטן יחסית בלב האימפריה – איהולה, בדאמי, פטאדקל ומהאקוטה במדינת קרנאטקה של ימנו.
ניתן לסווג את פעילות בניית המקדש שלהם לשלושה שלבים. השלב המוקדם החל ברבע האחרון של המאה ה-6 והתמצה בחציבת מקדשי מערות רבים, שביניהם בולטים שלושה מקדשי מערות בסיסיים באיהולה (אחד ודי, אחד ג'ייני ואחד בודהיסטי שאינו שלם), ואחריהם ארבעה מקדשי מערות מפותחים בבדאמי (מתוכן מערה 3, מקדש ואישנאווה, מתוארכת במדויק לשנת 578 לספירה). מקדשי המערות הללו בבדאמי דומים, בכך שלכל אחד מהם יש מראה חיצוני רגיל, אך פנים בעל גימור יוצא דופן המורכב ממרפסת עמודים, אולם עמודים (מנדאפה) ו"סלה" (מקדש, חצוב עמוק בסלע) המכילה את האל של הפולחן. בבאדמי, שלושה מקדשי מערות הם ודים ואחד ג'ייני. המקדשים הוודים מכילים תבליטים גדולים מפוסלים היטב של האריהארה (אנ'), מהישאסורמרדיני, וראהא (אנ'), נראסימהה (אנ'), טריוויקרמה, וישנו יושב על אנאנתה (הנחש) ונטראג'ה (שיווה רוקד).
השלב השני של בניית המקדשים היה באיהולה (שם קיימים כשבעים מבנים וכונתה "אחת מערשות אדריכלות המקדש ההודי") ובבדאמי. אף על פי שהתיארוך המדויק של מקדשים אלו שנוי במחלוקת, יש הסכמה כי התחלות הבניינים הללו הן משנת 600. אלו הם מקדש לאד חאן (אנ') (מתוארך על ידי אחדים ל-450 לערך אך ליתר דיוק ל-620) עם חלונות האבן המחוררים המעניינים שלו ופסלים של אלות הנהר; מקדש מגוטי הג'ייני (634) המראה התקדמות בתכנון מבני; מקדש דורגה עם המגדל בסגנון צפון הודי (המאה ה-8) וניסויים להתאים עיצוב צ'איטיה בודהיסטי לעיצוב ברהמיני (המסגרת הסגנונית שלו היא בסך הכל הכלאה של סגנונות צפון ודרום הודיים); מקדש הוקימאלי גודי עם התוספת החדשה, פרוזדור, המחבר את קודש הקודשים לאולם. מקדשים נוספים בסגנון דראווידי מתקופה זו הם מקדש נגאנאתה בנגארל; מקדש בנאנטיגודי, מקדש מהאקוטסווארה ומקדש מליקרג'ונה במהאקוטה; ומקדש סיוואלאיה התחתון, מקדש מלגיטי סיוואלאיה (העליון) ומקדש ג'מבולינגסוארה בבדאמי. ממוקם מחוץ למרכז הארכיטקטוני של צ'לוקייה, 140 קילומטר דרומית-מזרחית לבדאמי, עם מבנה הקשור לסגנון צ'לוקייה המוקדם, הוא מקדש פרוואטי יוצא הדופן בסנדורו (אנ') שמתוארך לסוף המאה ה-7. הוא בגודל בינוני, אורכו 14.6 מטרים ורוחבו 11.2 מטרים. יש לו וימאנה (מגדל) בסגנון נגארה (צפון הודי) וחלקים בסגנון דראווידי (דרום הודי), אין לו מנדאפה (אולם) והוא מורכב מאנטארלה (פרוזדור) עטור מגדל עם קמרון חבית (סוקהאנסי). תוכנית הבסיס ה"מדורגת" של המקדש הפכה פופולרית הרבה יותר מאוחר, במאה ה-11.
המקדשים הבנויים בפטאדקל, שנבנו במאה ה-8 וכיום הם אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מסמנים את השיא והשלב הבוגר של האדריכלות של עידן צ'לוקייה של בדאמי. גם מכלול המקדשים בהוטאנתה (אנ') בבדאמי הוא מתקופה זו. ישנם עשרה מקדשים בפטאדקל, שישה בסגנון דראווידי דרומי וארבעה בסגנון נגארה הצפוני. ידועים ביניהם הם מקדש סנגאמשווארה (725), מקדש וירופאקשה (740–745) ומקדש מליקרג'ונה (740–745) בסגנון דרומי. מקדש פפאנאתה (680) ומקדש גלאגנאתה (740) הם ניסיונות מוקדמים בסגנון מיזוג בין סגנון נגארה לסגנון דראווידי. עדויות כתובות מצביעות על כך שמקדשי וירופאקשה ומליקרג'ונה הוזמנו על ידי שתי המלכות של המלך ויקראמדיטיה השני לאחר הצלחתו הצבאית על שושלת פלאווה של קאנצ'יפורם. כמה שמות ידועים של אדריכלים צ'לוקים הם: רוואדי אובאג'ג'ה, נראסובה ואניוואריטה גונדה.
שלטונם של הצ'לוקים המערביים היה תקופה חשובה בהתפתחות האדריכלות של הדקאן. הארכיטקטורה שלהם שימשה כקישור רעיוני בין אדריכלות עידן צ'לוקייה של בדאמי של המאה ה-8 לבין אדריכלות הויסאלה (אנ') שהפכה לפופולרית במאה ה-13. מרכז הפעילות התרבותית ובניית המקדשים שלהם היה באזור טונגאבהאדרה (אנ') של מדינת קרנאטקה המודרנית, המקיף את מחוז דהרוואד (אנ') של ימינו; הוא כלל אזורים של מחוזות האוורי (אנ') וגדאג (אנ') של ימינו. כאן בנו בתי מלאכה גדולים מימי הביניים מונומנטים רבים. מונומנטים אלו, גרסאות אזוריות של מקדשים דראווידים קיימים, הגדירו את מסורת ה"קרנאטקה דראווידה".
הבולטים מבין המבנים הרבים המתוארכים לתקופה זו הם מקדש מהאדווה באיטאגי (אנ') שבמחוז קופאל (אנ'), מקדש קסיוויסבסווארה בלאקונדי (אנ') במחוז גדאג (אנ'), מקדש מליקרג'ונה בקורובאטי, ומקדש קלסווארה בבגאלי, שניהם במחוז דוואנאגר (אנ'). מבנים בולטים נוספים הם מקדש דודאבסאפה (אנ') בדמבאל (אנ') (מחוז גדאג), מקדש סידהסווארה (אנ') בהאוורי (מחוז האוורי (אנ')), ומקדש אמרטסווארה באניגרי (מחוז דהרוואד (אנ')). שושלת צ'לוקייה המזרחית בנתה כמה מקדשים משובחים באלאמפור, במזרח אנדרה פרדש של ימינו.
פסל וישנו במערה מספר 3
מכלול המקדשים בהוטאנתה מול מאגר בדאמי
מקדש פרוואטי, הממוקם כ-140 ק"מ מדרום-מזרח לבדאמי
איהולה – חזית מקדש דורגה
איהולה – מקדש מגוטי הג'ייני
מקדש מליקרג'ונה בסגנון "דראווידי" ומקדש קאשי וישוונאתה בסגנון נגארה" בפטאדקל, נבנה בשנת 740 לספירה
שיווה מחולל במערה מס. 1 בבדאמי
מקדש פפאנאתה בפטאדקל;- מיזוג של סגנונות דרום הודי וצפון הודי, 680 לספירה
.jpg)
Remove ads
כתובת איהולה (אנ') של פולאקשין השני (634) שנכתבה על ידי משורר החצר שלו רוויקירטי בשפת הסנסקריט ובכתב קאנדה נחשבת כיצירת שירה קלאסית. נשמרו כמה חרוזים של משוררת בשם ויג'יאנאקה שמתארת את עצמה כ"סראסווטי האפלה". ייתכן שהיא הייתה מלכתו של הנסיך צ'נדראדיטיה (אנ') (בנו של פולאקשין השני). סופרים מפורסמים בסנסקריט מתקופת הצ'לוקייה המערבית הם ויג'נאנשווארה (אנ'), שזכה לתהילה על ידי כתיבת מיטאקשארה (אנ'), ספר על החוק ההינדי, והמלך סומשווארה השלישי (אנ'), חוקר ידוע, שחיבר אנציקלופדיה של כל האמנויות והמדעים בשם מנאסולאסה.
מתקופת צ'לוקייה של בדאמי יש התייחסויות לקיומה של ספרות בקאנדה, אם כי לא שרד ממנה הרבה. אולם כתובות מתייחסות לקנאדה כ"שפה הטבעית". כתובת קאפה אראבהאטה (אנ') מבערך שנת 700 במשקל טריפאדי (אנ') (שלוש שורות) היא היצירה הזמינה המוקדמת ביותר בשירה בקאנדה. "קרנאטשווארה קתה" אשר צוטט מאוחר יותר על ידי ג'יאקירטי, שמשערים כי הוא הספד על פולאקשין השני והיה שייך לתקופה זו. סופרים נוספים בקאנדה, שיצירותיהם אינן קיימות כעת, אך שמותיהם ידועים מאזכורים עצמאיים הם סיאמקונדאצ'אריה (650), אשר נאמר כי חיבר את ה"פראבהריטה", וסריווראדהאדווה (המכונה גם טומונולוראצ'אריה, 650 או קודם לכן). המחבר האפשרי של צ'ודאמני ("תכשיט רכס"), פרשנות ארוכה על לוגיקה.
עם זאת, שלטון הצ'לוקים המערביים והמזרחיים הוא אירוע מרכזי בהיסטוריה של ספרות קאנדה וטלוגו בהתאמה. במאות ה-9–10, פעלו כבר כמה מהסופרים הבולטים ביותר בשפת הקאנדה. "שלושת אבני החן" של ספרות קנאדה (אנ'), הסופרים אדיקאווי פמפה (אנ'), סרי פונה (אנ') ורנא (אנ') השתייכו לתקופה זו. במאה ה-11. ספרות טלוגו נולדה בחסותם של הצ'לוקים המזרחיים עם ננאיה בהטה כסופר הראשון.
Remove ads
צבא
הצבא היה מאורגן היטב וזו הייתה הסיבה להצלחתו של פולאקשין השני מעבר לרכס וינדהיה. הוא כלל חיל רגלים, פרשים, חיל פילים וצי רב עוצמה. הנוסע הסיני שוואנדזאנג כתב שלצבא של צ'לוקייה היו מאות פילים שהושקו במשקאות חריפים לפני קרב. עם הצי שלהם הם כבשו את רוואטידוויפה (גואה), ואת פורי בחוף המזרחי של הודו. כתובות של רשטראקוטה משתמשות במונח "קרנאטאקבאלה" ("הכוח של קרנאטקה") כאשר מתייחסים לצבאות צ'לוקייה החזקים.[3]
הממשל, ברמות גבוהות יותר, עוצב באורח קפדני על פי המנגנון האדמיניסטרטיבי של מגדהה ושושלת סאטווהאנה. האימפריה חולקה ל"מהארשטראקים" (פרובינציות), ולאחר מכן ל"רשטראקים" (מנדלה), "וישאיה" (מחוז), "בהוגה" (קבוצה של 10 כפרים) הדומה ליחידת ה"דסאגראמה" ששימשה את שושלת קדאמבה. בדרגים הנמוכים של הממשל, סגנון הקדאמבה שלט במלואו. לוחות הסנג'אן של ויקראמדטיה הראשון אפילו מזכירים יחידת מנהל בשם "דסאגראמה". בנוסף למחוזות אימפריאליים, היו אזורים אוטונומיים שנשלטו על ידי וסאלים כגון האלוּפּה, הגנגה, הבנה והסנדרקה. אסיפות וגילדות מקומיות טיפלו בנושאים מקומיים.
חבורות של "מהאג'אנים" (ברהמינים מלומדים) דאגו ל"אגרהארות" (הנקראות "גהאטיקה או "מקום להשכלה גבוהה") כמו בבדאמי שבהם לימדו 2000 מהאג'אנים ובאיהולה של לימדו 500 מהאג'אנים.
על התושבים הוטלו מיסים שונים הקרויים: "הרג'ונקה" - מס על מטענים, "קירוקולה" - מס על סחורות קמעונאיות במעבר, "בילקוד" - מס מכירה, "פנאיה" - מס בטל (אנ'), סידאיה - מס מקרקעין והוודארבולה - מס המוטל לתמיכה במלך.
מטבעות
המלכים של שושלת צ'לוקייה של בדאמי טבעו מטבעות שהיו בסטנדרט שונה בהשוואה למטבעות של הממלכות הצפוניות. למטבעות היה מקרא בנגארי ובקאנדה. על המטבעות של מנגאלשה היה סמל של מקדש בצד הנושא ו'שרביט בין מנורות' או מקדש בצד הערך. למטבעות של פולאקשין השני היה אריה מעוטר הפונה ימינה בצד הנושא ומקדש בצד הערך. משקלם של המטבעות היה 4 גרם ונקרא בקאנדה העתיקה "הוּן" (או הוֹננוּ) והיו להם יחידות קטנות יותר כמו "פאנה" (או פאנאם) ורבע פאנה (המקבילה של קאנדה של ימינו היא "האנה" - שפירושה המילולי "כסף").[11] מטבע זהב בשם "גדיאנה" מוזכר בתיעוד במקדש ויג'יישווארה בפטאדקל, שלימים נודע בשם "וראהה" (הסמל המלכותי שלהם).
דת
גם השיוויזם וגם הווישנויזם שגשגו בתקופת ממלכת צ'לוקייה של בדאמי, אם כי נראה שהראשון היה פופולרי יותר. מקדשים מפורסמים נבנו במקומות כמו פטאדקל, איהולה ומהאקוטה, והוזמנו כמרים (אראשקים) מצפון הודו. הקרבנות הוודיים, נדרים דתיים (וראטה) ומתנות (דנה) היו חשובים. מלכי הבדאמי היו חסידי ההינדואיזם הוודי והקדישו מקדשים לאלים הינדים פופולרים באיהולה. פסלי אלים מעידים על הפופולריות של האלים ההינדים כמו וישנו, שיווה, קארטיקיה, גנפאתי, שאקטי, סוריה וספטה מטריקאס (אנ') ("שבע אימהות אלוהיות"). מלכי הבדאמי ביצעו גם את טקס האשוואמדהה (אנ') ("קורבן סוסים"). ידוע כי היה נהוג גם הפולחן של אלת הפוריות לג'ה גאורי (אנ'). גם הג'ייניזם היה דת בולטת בתקופה זו. מלכי השושלת היו עם זאת חילוניים ועודדו באופן פעיל את הג'ייניזם. אחד ממקדשי מערת בדאמי מוקדש לאמונה הג'יינית. במתחם איהולה הוקמו גם מקדשים ג'יינים, המקדש במגוטי הוא דוגמה כזו. רוויקירטי, משורר החצר של פולאקשין השני היה ג'ייני. המלכה וינאיאווטי קידשה מקדש לטרימורטי ("השילוש של האלים ההינדים") בבדאמי. פסלים של הטרימורטי, האריהארה (אנ') (חצי וישנו, חצי שיווה) וארדהאנארישווארה (חצי שיווה, חצי אישה) מספקים עדויות רבות לסובלנותם הדתית. הבודהיזם היה בדעיכה, לאחר שהתפשט לדרום-מזרח אסיה. עובדה זו זה מאושרת על ידי כתביו של שוואנדזאנג. בדאמי, איהולה קורטוקוטי ופוליגרה (לקשמשווארה (אנ') המודרנית במחוז גדאג (אנ') של ימינו) היו מקומות לימודי דת עיקריים.
חברה
החברה חולקה על פי שיטת הקאסטות ההינדית והדוואדסיות (אנ')[ב] הוכרו על ידי הממשלה. לחלק מהמלכים היו פילגשים (גאניקות) שזכו לכבוד רב, ופולחן ההצתה העצמית של אלמנות (הסאטי) נראה שלא קוים מאחר שאלמנות כמו וינייאוואטי וויג'יאנקה מוזכרות בתיעוד. היו עם זאת דוואדסיות במקדשים. הריקוד נטיאשאסטרה של החכם בהראטה (אנ'), המבשר של הבהארטאנטיאם, הריקוד הקלאסי של דרום הודו, היה פופולרי ונראה בפסלים רבים ומוזכר בכתובות. כמה נשים ממשפחת המלוכה נהנו מכוח פוליטי בממשל. המלכה ויג'יאנקה הייתה משוררת ידועה בסנסקריט, קומקומאדווי, אחותו הצעירה של ויג'יאדיטיה (והמלכה של המלך צ'יטראווהאנה משושלת אלופה) העניקה מספר תרומות ויזמה בניית מקדש ג'ייני בפוליגרה המכונה אנסאג'באסדי, והמלכות של ויקראמדיטיה השני, לוקאמהאדווי וטראילוקימהאדווי תרמו ואולי גם קידשו את מקדש לוקסווארה (נקרא כיום מקדש וירופאקשה), אך גם את מקדש מליקרג'ונה בהתאמה בפטאדקל.
Remove ads
ניתן לראות את עידן הצ'לוקייה כתחילת מיזוג התרבויות של צפון ודרום הודו, סולל את הדרך להעברת רעיונות בין שני האזורים. זה נראה בבירור בתחום האדריכלות. הצ'לוקים יצרו את סגנון הארכיטקטורה המכונה "וסארה" הכולל אלמנטים של סגנון הנגארה הצפוני והסגנון הדראווידי הדרומי. במהלך תקופה זו, התרבות הסנסקריטית המתרחבת התערבבה עם השפות דראווידית המקומיות שכבר היו פופולריות. שפות דראווידיות שומרות על השפעות אלו גם כיום. השפעה זו סייעה להעשיר את הספרות בשפות אלו. המערכת המשפטית ההינדית חייבת רבות לעבודת הסנסקריט מיטאקשארה (אנ') שכתב ויג'נאנשווארה (אנ') בחצרו של מלך צ'לוקייה המערבית ויקראמדיטיה השישי. אולי היצירה הגדולה ביותר בספרות המשפטית, מיטאקשארה היא פרשנות על ינג'נאוולקיה, והיא מסה על חוק המבוססת על כתבים קודמים והתקבלה ברוב חלקי הודו. המזרחן האנגלי הנרי תומאס קולברוק (אנ') תרגם מאוחר יותר לאנגלית את הסעיף על ירושה, והעניק לו מקום במערכת המשפט ההודית הבריטית. היה זה בתקופת שלטון הצ'לוקייה המערבית שתנועת הבהקטי צברה תאוצה בדרום הודו, באמצעות עבודתם של הפילוסופים דוגמת רמאנוג'ה (אנ') ובסאווה (אנ'), והתפשטה מאוחר יותר לצפון הודו.
חגיגה בשם "צ'לוקייה אוטסאווה", פסטיבל בן שלושה ימים של מוזיקה ומחול, המאורגן על ידי ממשלת קרנאטקה (אנ'), מתקיימת מדי שנה בפטאדקל, בדאמי ואיהולה.[12] האירוע הוא חגיגת הישגי הצ'לוקים בתחום האמנות, המלאכה, המוזיקה והמחול. התוכנית, שמתחילה בפטאדקל ומסתיימת באיהולה, נחנכת על ידי השר הראשי של קרנאטקה. באירוע זה לוקחים חלק זמרים, רקדנים, משוררים ואמנים נוספים מכל הארץ. בחגיגת 26 בפברואר 2006, 400 להקות אמנות השתתפו בחגיגות. גזרות צבעוניות של ה"וראהה", הסמל של הצ'לוקייה, יצירות מופת פיסוליות מפורסמות כגון האלה דורגה כ"מהישאסוראמרדהיני" (דורגה הורגת את השד מהישאסורה) נכחו בכל מקום. התוכנית בפטדאקל נקראת "אניוואריטאצ'ריגונד ודיקה" על שם האדריכל המפורסם של מקדש וירופאקשה, אניוואריטה גונדה. בבדאמי היא נקראת "צ'לוקייה ויג'איאמביקה ודיקה" ובאיהולה "רוויקירטי ודיקה" על שם המשורר והשר המפורסם (רוויקירטי) בחצר פולאקשין השני. אימאדי פוליקשי, סרט בקאנדה משנות ה-60 בכיכובו של דר. ראג'קומאר (אנ') חוגג את חייו ותקופותיו של המלך הגדול.[12]
Remove ads
- Bolon, Carol Radcliffe (1 בינואר 1979). "The Mahākuṭa Pillar and Its Temples". Artibus Asiae. 41 (2/3): 253–268. doi:10.2307/3249519. JSTOR 3249519.
{{cite journal}}: (עזרה) - Chopra, P.N.; Ravindran, T.K.; Subrahmanian, N (2003) [2003]. History of South India (Ancient, Medieval and Modern) Part 1. New Delhi: Chand Publications. ISBN 81-219-0153-7.
- Cousens, Henry (1996) [1926]. The Chalukyan Architecture of Kanarese Districts. New Delhi: Archaeological Survey of India. OCLC 37526233.
- Foekema, Gerard (1996). Complete Guide to Hoysala Temples. New Delhi: Abhinav. ISBN 81-7017-345-0.
- Foekema, Gerard (2003) [2003]. Architecture decorated with architecture: Later medieval temples of Karnataka, 1000–1300 AD. New Delhi: Munshiram Manoharlal Publishers Pvt. Ltd. ISBN 81-215-1089-9.
- Hardy, Adam (1995) [1995]. Indian Temple Architecture: Form and Transformation-The Karnata Dravida Tradition 7th to 13th Centuries. Abhinav Publications. ISBN 81-7017-312-4.
- Houben, Jan E.M. (1996) [1996]. Ideology and Status of Sanskrit: Contributions to the History of the Sanskrit language. Brill. ISBN 90-04-10613-8.
- Kamath, Suryanath U. (2001) [1980]. A concise history of Karnataka: from pre-historic times to the present. Bangalore: Jupiter books. LCCN 80905179. OCLC 7796041.
- Karmarkar, A.P. (1947) [1947]. Cultural history of Karnataka: ancient and medieval. Dharwad: Karnataka Vidyavardhaka Sangha. OCLC 8221605.
- Keay, John (2000) [2000]. India: A History. New York: Grove Publications. ISBN 0-8021-3797-0.
- Michell, George (2002) [2002]. Pattadakal – Monumental Legacy. Oxford University Press. ISBN 0-19-566057-9.
- Moraes, George M. (1990) [1931]. The Kadamba Kula, A History of Ancient and Medieval Karnataka. New Delhi, Madras: Asian Educational Services. ISBN 81-206-0595-0.
- Mugali, R.S. (1975) [1975]. History of Kannada literature. Sahitya Akademi. OCLC 2492406.
- Narasimhacharya, R (1988) [1988]. History of Kannada Literature. New Delhi, Madras: Asian Educational Services. ISBN 81-206-0303-6.
- Ramesh, K.V. (1984). Chalukyas of Vatapi. Delhi: Agam Kala Prakashan. OCLC 567370037. 3987-10333.
- Sastri, Nilakanta K.A. (2002) [1955]. A history of South India from prehistoric times to the fall of Vijayanagar. New Delhi: Indian Branch, Oxford University Press. ISBN 0-19-560686-8.
- Sen, Sailendra Nath (1999). Ancient Indian History and Civilization. New Age Publishers. ISBN 81-224-1198-3.
- Thapar, Romila (2003) [2003]. The Penguin History of Early India. New Delhi: Penguin Books. ISBN 0-14-302989-4.
- Vaidya, C.V. History of Mediaeval Hindu India (Being a History of India from 600 to 1200 A.D.). Poona: Oriental Book Supply Agency. OCLC 6814734.
- Various (1988) [1988]. Encyclopaedia of Indian literature – vol 2. Sahitya Akademi. ISBN 81-260-1194-7.
- "Badami Chalukyans' magical transformation, an article by Azmathulla Shariff in Deccan Herald, Spectrum, 26 July 2005". אורכב מ-המקור ב-10 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - "Chalukyan Art by Dr. Jyotsna Kamat, Kamat's Potpourri, 4 November 2006".
- "History of the Kannada Literature, Dr. Jyotsna Kamat, on Kamat's Potpourri, Timeless Theater-Karnataka-History of Kannada, 4 November 2006". אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2005.
{{cite web}}: (עזרה) - "Aihole Temples, Photographs by Michael D. Gunther, 2002".
- "Badami Cave Temples, Photographs by Michael D. Gunther, 2002".
- "Pattadakal Temples, Photographs by Michael D. Gunther, 2002".
- Chalukyas of Kalyana (973–1198 CE) by Dr. Jyotsna Kamat
- "Coins of Alupas". אורכב מ-המקור ב-15 באוגוסט 2006.
{{cite web}}: (עזרה)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads