Loading AI tools
נגן עוגב, מלחין ומורה צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארל-מארי וידור (בשם מלא בצרפתית: Charles-Marie Jean Albert Widor; 21 בפברואר 1844 – 12 במרץ 1937) היה נגן עוגב, מלחין ומורה צרפתי.
.jpg) | |
| לידה |
21 בפברואר 1844 ליון, המונרכיה של יולי  |
|---|---|
| פטירה |
12 במרץ 1937 (בגיל 93) הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Charles-Marie Jean Albert Widor |
| שם במה |
Aulétès |
| מוקד פעילות |
פריז |
| מקום לימודים |
הקונסרבטוריון המלכותי של בריסל |
| זרם |
מוזיקה קלאסית |
| סוגה |
אופרה, סימפוניה |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| כלי נגינה | עוגב |
| בן או בת זוג |
Mathilde de Montesquiou-Fézensac (26 באפריל 1920–?) |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
וידור נולד בליון, צרפת למשפחה של בוני עוגבים והחל ללמוד מוזיקה אצל אביו, שהיה נגן עוגב בעצמו. בונה העוגבים הצרפתי, אריסטיד קאבאיה-קול, שהשיב לקדמותה את אמנות בניית העוגבים, היה ידיד של משפחת וידור והסדיר לנגן העוגב הצעיר והמוכשר לימודים בבריסל, אצל ז'אק למן בתחום הטכניקה ואצל פרנסואה-ז'וזף פטי, מנהל הקונסרבטואר של בריסל בתחום הקומפוזיציה.
בשנת 1870, בתמיכתם המשותפת של קאבאיה-קול, שארל גונו וקאמי סן-סנס התמנה וידור לנגן עוגב בכנסיית סן-סולפיס בפריז, המשרה החשובה ביותר לנגן עוגב צרפתי. העוגב בסן-סולפיס היה יצירת מופת של קאבאיה-קול; סגולותיו המרשימות של הכלי נתנו השראה לווידור, שנשאר במשרתו בסן-סולפיס במשך 64 שנים, עד סוף 1933. ב-1934 החליף אותו תלמידו לשעבר, מרסל דופרה. לפני כן, בשנת 1890, החליף וידור את סזר פרנק כפרופסור לעוגב בקונסרבטואר של פריז, ובשנת 1896 הוסיף גם הוראת קומפוזיציה לתפקידיו במוסד.
הקטע המוכר ביותר של וידור לעוגב הוא הפרק האחרון, "טוקטה", מתוך הסימפוניה החמישית לעוגב, שנהוג לנגנו בעת יציאת הכמרים בטקסי חתונה ואפילו בסיום מיסת חצות של חג המולד בבזיליקת פטרוס הקדוש אשר בוותיקן ברומא. כשנגן עוגב שומע אזכור ל"וידור", הוא יודע מיד, שהדובר מתכוון לטוקטה מן הסימפוניה החמישית. וידור היה מרוצה מן המוניטין העולמיים שהקטע היחיד הזה הקנה לו, אבל לא שבע נחת מן המהירות שבה נהגו נגני עוגב אחרים לבצע אותו. וידור עצמו ניגן את הטוקטה במתינות מכוונת להשגת שליטה רבה יותר בביטוי.
וידור הקליט את הקטע, יחד עם "הסימפוניה הגותית" שלו, בסן סולפיס בשנתו השמונים ושמונה.
כמה מן הסטודנטים של וידור בפריז היו למלחינים מפורסמים בזכות עצמם. הידועים ביניהם הם דריוס מיו (שהשפיע מאוד בהמשך דרכו על פסנתרן הג'אז דייב ברובק, מרסל דיפרה, אלברט שווייצר ואדגר וארז. וידור עצמו כתב מוזיקה לכלים ולהרכבים שונים (כמה משיריו לקול ופסנתר ראויים לציון מיוחד) וחיבר ארבע אופרות ובלט אחד, אבל רק יצירות העוגב שלו עודן מנוגנות כיום בקביעות. וידור לא גילה עניין בפריצת דרכים חדשות באמצעות מתיחת הטונאליות עד קצה גבולה, כרבים מעמיתיו. עם זאת, המוזיקה שלו איננה חסרת מקוריות או משמימה. רובה אפקטיבי ביותר לעוגב באופן ההולם ביותר את דרך הביטוי של הכלי, אבל אין בה כמעט הפתעות מרעישות.
במהלך הקריירה שלו חזר וידור וערך שוב ושוב את המוזיקה המוקדמת שלו, אפילו לאחר הוצאתה לאור. הביוגרף שלו, ג'ון ניר, מדווח "בסופו של דבר נתגלה, כי בתקופה של כשישים שנה יצאו לאור כמה מן הסימפוניות שלו בלא פחות משמונה מהדורות שונות."
יצירותיו של וידור לעוגב כוללות: עשר סימפוניות, "סוויטה לטינית", "שלושה קטעים חדשים" ושישה עיבודים ליצירות של באך תחת הכותרת "זיכרון לבאך" (1925). הסימפוניות שלו הן תרומתו המשמעותית ביותר לרפרטואר העוגב. לכאורה, מעשה חריג הוא לייחס את המונח "סימפוניה" ליצירה, שנכתבה לכלי אחד ואולם וידור היה חלוץ החייאת המוזיקה הצרפתית לעוגב, ששקעה לנקודת שפל במאה ה-18. כוח מניע עיקרי בתחייה זו היה אריסטיד קאבאיה-קול, שהציג עוגב חדש, "סימפוני" בסגנונו. עוגב תקופת הבארוק והתקופה הקלאסית נועד להפיק צליל בהיר ויבש, המתאים לביצוע כתיבה קונטרפונקטית. העוגבים של קאבאיה-קול ניחנו בצליל חמים בהרבה, אידיאלי לנגינת סגנון הכתיבה ההומופוני, ששלט עכשיו בכיפה, והיו מצוידים במגוון עצום של שסתומים, שהרחיבו את גוון הצליל של הכלי. סגנון חדש זה, של עוגב בעל קשת קולות תזמורתית בפירוש, עודד מלחינים לכתוב מוזיקה בהיקף סימפוני אמיתי. מגמה זו לא הייתה מוגבלת לצרפת ומצאה ביטוי גם בגרמניה, בעוגבים שבנה אברהרדט פרידריך ואלקר וביצירותיהם של פרנץ ליסט, יוליוס רויבקה ומקס רגר.
את הסימפוניות של וידור אפשר לחלק לשלוש קבוצות. ארבע הראשונות מרכיבות את אופוס 13 (1872) ונכון יותר להגדירן "סוויטות" (וידור עצמו קרא להן "קבצים"). הן מייצגות את סגנונו המוקדם של וידור. בהמשך הכניס בהן שינויים, מהם מקיפים למדי. הסימפוניות המוקדמות מציגות גיוון רב בכתיבה, אבל אין הן משתוות, לא כפרקים נבדלים ולא כסימפוניות בשלמותן, ליצירותיו המאוחרות.
קבוצת הסימפוניות השנייה, מס' 5 עד 8, הן חלק מאופוס 42 (1878-1887). בסימפוניה החמישית חמישה פרקים והיא מסתיימת בטוקטה המפורסמת. פרק הפתיחה של הסימפוניה השישית גם הוא מפורסם מאוד. הסימפוניות השביעית והשמינית, אם כי אינן מוכרות כל כך, מכילות כמה רגעים מרשימים ומרגשים, ארוכות הרבה יותר משאר הסימפוניות של וידור ומכילות את מלוא טווח המצלולים, שהעוגב של קאבאיה-קול בסן סולפיס מסוגל להם.
את הסימפוניה התשיעית, "הגותית" (אופוס 70 משנת 1895) והעשירית, "הרומאית" (אופוס 73 משנת 1900), מאפיינת התבוננות פנימית, הרבה מעבר לקודמותיהן. שתיהן משתמשות בחומר תימאטי מן הקנטוס פלאנוס. סימפוניות אלה אמורות לייצג את פסגת התפתחותו של וידור כמלחין, אך הן אינן מפורסמות כמו החמישית והשישית. את הסימפוניה הגותית הקדיש וידור לעוגב שבכנסיית סנט אואן הגותית ברואן.
שארל-מארי וידור כתב בשנת 1907 דברי פתיחה לספרו של תלמידו, אלברט שווייצר, "באך - חיים של מוזיקה". בפתיחה זו הוא מספר, כיצד פתר לו שווייצר האלזסי בשנת 1899 סוגיות שונות, שהטרידו אותו במוזיקה של באך, כשהביא לפניו את הטקסטים המתאימים בצרפתית. הוא מוסיף ומתאר את הקשר, שעליו עמד בשנים הבאות, בין המוזיקה של באך לתרבות הצרפתית ואת מקומו ומעמדו של באך הגרמני בעיני הצרפתים. (אלברט שווייצר, "באך, חיים של מוזיקה", עמ' 17)
תאריכים משוערים של חיבור/הוצאה לאור מובאים בסוגריים, יחד עם שם המו"ל המקורי, אם ידוע.
שארל-מארי וידור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
שארל-מארי וידור, באתר ספוטיפיי.svg){kind=logo}
שארל-מארי וידור, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שארל-מארי וידור, באתר Discogs (באנגלית)
שארל מריה וידור, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
