רשות תעופה אזרחית

רשות תעופה אזרחית היא גוף ממשלתי, לעיתים תאגיד סטטוטורי, האמון על רגולציה ורישוי ובקרה על התעופה של המדינה או המדינות (במקרה של ארגון של האיחוד האירופי) המפעילות אותה. שזה כולל רישום כלי הטיס הפועלים ברישיונה.

מאפיינים

תעופה, בדומה לתחומי תחבורה אחרים, כוללת גורמי סיכון מרובים וייחודיים הדורשים תשומת לב ובקרה הדוקה לטובת הקטנתם ומניעתם. רשויות התעופה אמונות על הגדרת דרישות לקבלת הסמכה או רישיון לפעול במקצועות התעופה והסמכת תפעול של מתקנים ואמצעים לדברים הבאים:

• אישור והסמכת עיצוב כלי טיס, מנועים, ציוד ומערכות תעופתיות המשפיעות על בטיחות הטיסה.
• הגדרת דרישות סף, תנאים, והגבלות ביצור וניסוי של כלי טיס, מערכות וציוד.
• הסמכה לאחזקה של ציוד וכלי טיס.
• הסמכה לתפעול ציוד וכלי טיס.
• הגדרת הסטנדרטים והרגולציה של הרישוי של צוותי אוויר, בקרים, קציני מבצעים ואנשי אחזקה.
• רישוי והסמכה של שדות תעופה ואמצעי ניווט.
• הגדרת הסטנדרטים והנהלים לבקרה אווירית מבחינת ניהול השטח האווירי.

במדינות מסוימות רשות התעופה האזרחית המקומית גם אמונה על חקירה של תאונות אוויריות, אם כי בהרבה מקרים סמכות החקירה מוקנות לגוף נפרד לטובת יכולת בחינה אותנטית של הרגולציה ושל הרשות. בישראל לדוגמה, על חקירת תאונות אוויריות סמוך הרשות לחקירה בטיחותית בתעופה שבמשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. בארצות הברית על חקירות אמונה המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה (NTSB).

למרות הרישוי והגדרת הנהלים לבקרה אווירית, לרוב שירות או רשות אחרת מספקת שירות זה למדינה.

לעיתים רשות התעופה האזרחית המקומית אמונה על הקמה ותפעול שדות התעופה, לדוגמה רשות התעופה האזרחית הנפאלית והפיליפינית. אבל במדינות אחרות חברות או גופים פרטיים וכן רשויות ממשלתיות נפרדות אמונות על הקמה ותפעול המתקנים ושדות התעופה. לדוגמה בישראל, רשות שדות התעופה הוא הגוף האמון על תפעול שדות תעופה השייכים למדינה, בעוד שדות פרטיים מתופעלים על ידי חברות פרטיות.

רשות התעופה גם אמונה על השגה והפצת מידע תעופתי (דוגמת פרסום מידע תעופתי) תעופה בתחומי האחריות שלה לשימוש עובדי וכן מפיצה מידע לפי פורמטים בינלאומיים כגון NOTAM, METAR, AIRMET, PIREP, SIGMET, ו-TAF.

היסטוריה

בעשורים הראשונים של התעופה, החוקה האווירית התפתחה בנפרד במדינות שונות. זה יצר סטנדרטים שונים ולעיתים נוגדים אחד את השני בצורה בה נוצר המצב שלעיתים מטוסים ממדינה אחת לא יכלו לטוס במדינה אחרת. אמנת שיקגו שנחתמה בשנת 1944 אפשרה יצירה של סטנדרט אחיד לרישוי, הסמכה, ניסוי, כיול, וכדומה. זה מאוחר יותר לאחר ביסוס האומות המאוחדות אפשר יצירת ארגון הבין-לאומי לתעופה אזרחית (ה-ICAO) בשנת 1947 המאפשר שמירת רמה רגולטורית אחידה והטמעת חידושים ושיטות מיטביות לשמירת בטיחות טיסה.

באירופה בשנת 1970 נוסד ארגון רשויות התעופה המאוחדות (JAA) ששאף לבסס שיתוף פעולה בין רשויות התעופה האירופאיות וביסוס סטנדרטים מינימליים אחידים. הארגון פורק בשנת 2009. במקביל, בשנת 2003 נוצרה הסוכנות האירופית לבטיחות תעופה (EASA) שהחליפה את ה-JAA ופועלת בתחומי האיחוד האירופי. מדינות חברות באיחוד שומרות על רשויות התעופה שלהן ואלה מטמיעות את התקנות ש-EASA מגדירה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רשות תעופה אזרחית בוויקישיתוף

הערות שוליים