קרב ויטוריו ונטו

קרב ויטוריו ונטו במלחמת העולם הראשונה נערך בחזית האיטלקית בתאריכים 24 באוקטובר 1918 – 3 בנובמבר 1918, בין הצבא האיטלקי המחוזק בכוחות מבריטניה, צרפת, וארצות הברית, ובין הצבא האוסטרו הונגרי. הקרב הסתיים בניצחון האיטלקים והתפוררות הצבא והאימפריה האוסטרו הונגרית והיה מרכיב חשוב בהחלטה לשים קץ למלחמת העולם זמן קצר לאחר מכן.

קרב ויטוריו ונטו

מערכה: החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	24 באוקטובר 1918 – 3 בנובמבר 1918 (11 ימים)
קרב לפני	קרב הנהר פיאווה
מקום	ויטוריו ונטו
קואורדינטות	45°57′21″N 12°20′49″E
תוצאה	ניצחון מכריע של מדינות ההסכמה סיום הקרבות בחזית האיטלקית
הצדדים הלוחמים מעצמות המרכז: האימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגרית מדינות ההסכמה: ממלכת איטליה ממלכת איטליה צרפת צרפת בריטניה בריטניה ארצות הברית ארצות הברית מפקדים האימפריה האוסטרו-הונגרית סבטוזר בורוייביץ' האימפריה האוסטרו-הונגרית קרל הראשון, קיסר אוסטריה ממלכת איטליה ארמנדו דיאז בריטניה רודולף למברט כוחות 52 דיוויזיות 6030 תותחים 57 דיוויזיות (52 איטלקיות, 3 בריטיות, 2 צרפתיות), רגימנט אמריקאי, 7700 תותחים. אבדות 35.000 הרוגים, 10.000 פצועים. 300.000 שבויים 5800 הרוגים 26,000 פצועים
(למפת איטליה מוגדלת)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון קרב ויטוריו ונטו (למפת איטליה רגילה)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון קרב ויטוריו ונטו חזית ויטוריו ונטו

רקע היסטורי

בקרב קפורטו סבל הצבא האיטלקי אבדות כבדות ונאלץ לסגת לגדות הנהר פיאווה. הרמטכ"ל לואיג'י קאדורנה הודח ובמקומו מונה ארמנדו דיאז שהחל לארגן את הצבא ולייצב קו הגנה על הנהר שהצליח לעמוד בהתקפות הצבא האוסטרו-הונגרי. ב־15 ביוני 1918 פתח הצבא האוסטרו הונגרי בהתקפה גדולה על קו החזית לאורך הנהר פיאבה על מנת לפרוץ את החזית בכיוון ונציה. הצבא האיטלקי מחוזק בכוחות בריטים צרפתים, אמריקאים וצ'כוסלובקים, הצליחו להדוף את ההתקפה בגורמם לאוסטרים אבדות כבדות. הכישלון בקרב הנהר פיאווה גרם לדמורליזציה בצבא האוסטרי שגם ניצחונם חסר החשיבות בקרב סן מתאו לא הצליח לתקן, וסימן את תחילת תבוסתם שהסתיימה בקרב ויטוריו וינטו.

ארמנדו דיאז לא יזם התקפות נוספות והחל לבנות את הכוח הצבאי להתקפה הסופית בחזית האיטלקית.

כוחות בעלות הברית הסתכמו ב-57 דיוויזיות חי"ר, כולל 52 איטלקיות, 3 בריטיות (ה-23, ה-7 וה-48), 2 צרפתיות (ה-23 וה-24), ורגימנט הרגלים ה-332, יחד עם זרועות תומכות. לצבא האוסטרו-הונגרי היו 46 דיוויזיות חיל רגלים ו-6 דיוויזיות פרשים, אך שני הצדדים נפגעו משפעת ומלריה ולאוסטרים היו רק 6,030 תותחים.

הכוחות האיטלקיים בהרים היו אמורים רק להחזיק את קו החזית ולעקוב אחר האויב כאשר הוא נסוג. המשימה לפתוח את ההתקפה ולתפוס את העמדות החזקות ביותר נפלה על הארמייה הרביעית (לוטננט-גנרל Gaetano Giardino) על הגראפה. הארמייה ה-12, שהורכבה מדיוויזיה צרפתית אחת ושלוש דיוויזיות איטלקיות, הייתה בפיקודו של לוטננט-גנרל דובר האנגלית אנריקו קוויגליה והייתה תחת פיקודו של הארמייה ה-10 בפיקודו של לוטננט-גנרל לורד קאבן. כדי להגן על האגף הימני שלו. צבאו של לורד קאבן כלל שתי דיוויזיות בריטיות ושתי דיוויזיות איטלקיות וגם הן היו צפויות לחצות את הפיאבה על ידי שבירת ההגנות האוסטריות באי פאפאדופולי. הארמייה השלישית הייתה צריכה פשוט להחזיק את הפיאבה התחתונה ולחצות את הנהר כאשר התנגדות האויב נשברה. הארמייה התשיעית, שהכילה שתי דיוויזיות איטלקיות וכן הדיוויזיה הצ'כוסלובקית ה-6 (המורכבת משבויי מלחמה לשעבר שנתפסו על ידי האיטלקים) ורגימנט הרגלים האמריקאי ה-332, הוחזקו בעתודה. לבעלות הברית היו 600 מטוסים (93 אנגלו-צרפתים, כולל 4 טייסות RAF) כדי להשיג עליונות אווירית מוחלטת במתקפה האחרונה.

סדר הכוחות

מדינות ההסכמה: (ארמנדו דיאז)

• הארמייה האיטלקית השביעית (ג'וליו צ'זארה טאסוני): בין הסטלביו לחוף המערבי של אגם גארדה.
  • 2 קורפוסים
• הארמייה האיטלקית הראשונה (Guglielm Pecori Giraldi): מהגדה המערבית של אגם גארדה ל-Val d'Astico.
  • 3 קורפוסים
• הארמייה האיטלקית השישית (Luca Montuori): מרמת אסיאגו לגדה השמאלית של הברנטה.
  • 3 קורפוסים
  • הדיוויזיה ה-48 הבריטית
• הארמייה האיטלקית הרביעית (Gaetano Giardino): מונטה גראפה עד Cima Palon.
  • 3 קורפוסים
  • 4 קבוצות תקיפה
  • רגימנט פרשים
• הארמייה הצרפתית-איטלקית ה-12 (ז'אן סזאר גרציאני): ממונטה טומבה עד לגשרים של וידור על הפיאבה.
  • קורפוס איטלקי
  • הקורפוס הצרפתי ה-12
• הארמייה האיטלקית ה-8 (Enrico Caviglia): לאורך הפיאבה, מוידור לגשר פריולה.
  • 4 קורפוסים
  • קורפוס התקיפה של הגנרל פרנצ'סקו סאבריו גרציולי
• הארמייה ה-10 הבריטית-איטלקית (רוזן קאבן) לאורך הפיאבה מפונטה פריולה לפונטה די פיאבה.
  • הקורפוס האיטלקי ה-11 (ג'וזפה פאוליני)
  • הקורפוס הבריטי ה-14 (ג'יימס מלוויל באבינגטון)
  • רגימנט הרגלים האמריקאי ה-332 (ויליאם וואלאס)
• הארמייה האיטלקית השלישית (דוכס אאוסטה): מפונטה די פיאבה לים.
  • 2 קורפוסים
  • 2 יחידות תקיפה
  • 3 רגימנטים של פרשים
• הארמייה האיטלקית התשיעית (פאולו מורון): בעתודה.
  • 2 קורפוסים
  • קורפוס פרשים
  • הדיוויזיה הצ'כוסלובקית ה-6

האימפריה האוסטרו-הונגרית

• קבוצת ארמיות דרום טירול (יוזף אוגוסט, ארכידוכס אוסטריה, מ-26 באוקטובר אלכסנדר פון קרובטין)
  • הארמייה ה-10 (אלכסנדר פון קרובטין)
  • הארמייה ה-11 (ויקטור פון שויכנשטיל)
• קבוצת ארמיות בורוייביץ' (סבטוזר בורוייביץ')
  • פלגת הארמייה בלונו (פרדיננד גוגליה)
  • הארמייה השישית (אלויס שונבורג-הרטנשטיין)
  • הארמייה החמישית (ארמיית איזונצו) (ונצל פון וורם)

הקדמה

עם רדת הלילה ב־23 באוקטובר, גורמים מובילים בארמייה העשירית של הלורד קאוואן היו אמורים לעבור בכוח בנקודה שבה היו מספר איים, וקאוואן החליט לתפוס את הגדול שבהם - קבר די פאפאדופולי - כהכנה להתקפה בקנה מידה מלא על הגדה הרחוקה. התוכנית הייתה ששני גדודים מהחטיבה ה-22 של הדיוויזיה הבריטית ה-7 יכבשו את החצי הצפוני של פאפאדופולי בעוד שהקורפוס ה-11 האיטלקי יכבוש את החצי הדרומי. הכוחות הבריטיים שנכללו במתקפה הלילית היו פלוגת התותחנים הנכבדה 2/1 (גדוד חי"ר למרות התואר) והגדוד ה-1, רגימנט הפוסיליירים הוולשי המלכותי. כוחות אלה הסתמכו על סירות שהונעו על ידי הפונטירי ה-18 בפיקודו של קפטן אודיני מחיל ההנדסה האיטלקי. בליל הערפילי של ה-23 העבירו האיטלקים את הכוחות הבריטיים בביטחון ובמיומנות רגועה שהדהימו רבים מאלה שנבהלו מטביעה יותר מאשר מלחימה באוסטרים. למען השקט השתמש ה-HAC רק בכידונים שלהם עד שהושמעה האזעקה, ועד מהרה תפסו את חצי האי שלהם. ההתקפה האיטלקית על דרום פאפאדופולי נהדפה באש מקלעים כבדה. למרות זאת, האוסטרים ויתרו על האי עד סוף הלילה.

הקרב

דיאז בחר את מועד ההתקפה ל־24 באוקטובר 1918, תאריך סמלי - בדיוק שנה לתבוסה הקשה בקרב קפורטו. בשעה 03:00 החל האגף הימני של הארמייה הרביעית האיטלקית במטח לתת זמן ללוחמים לעבור לעמדות התקפה. בשעה 05:00 הצטרפו שאר יחידות הארטילריה. חיל הרגלים החל להיאבק במעלה המדרונות התלולים והפסגות המשניות בהן החזיקו האוסטרים זמן כה רב. הצפת הפיאבה מנעה משתיים משלוש הארמיות המרכזיות להתקדם בו-זמנית עם השלישית; אבל האחרונה, בפיקודו של לורד קאבן, לאחר שתפס את האי פאפאדופולי במורד הזרם, זכתה לדריסת רגל על הגדה השמאלית של הנהר ב־27 באוקטובר. בערב כיסו בעלות הברית שטח כל כך נרחב עד שהן היו פרוסות מדי ופגיעות להתקפת נגד. הארמייה העשירית האיטלקית שמרה על האחיזה שלה והקימה ראש גשר בעומק של 4.0 ק"מ וברוחב של 5 מייל (8.0 ק"מ). הבריטים תפסו 3,520 שבויים ו-54 תותחים. סוטוזר בורוביץ' פון בווינה, המפקד האוסטרו-הונגרי, הורה על התקפת נגד על ראשי הגשר האיטלקיים באותו היום, אך חייליו סירבו להישמע לפקודות, בעיה שהתעמתה עם האוסטרים מאותו זמן ואילך, והתקפת הנגד נכשלה. הימים הראשונים של הקרב כללו דו-קרב ארטילרי כבד בין שני הצדדים, שהיו תואמים למדי בכוח האש, כאשר האיטלקים החזיקו 7,700 תותחים לעומת 6,000 תותחים של האוסטרו-הונגרים. מ-24 עד 31 באוקטובר בלבד, ירתה הארטילריה האיטלקית 2,446,000 פגזים.

האיטלקים הצליחו לחצות את הנהר פיאווה ולהתקדם צפונה. ב־28 באוקטובר 1918, קבוצה של צ'כים הכריזה על עצמאותה של בוהמיה מאוסטריה-הונגריה. למחרת, ב־29 באוקטובר, קבוצה אחרת שהתיימרה לייצג את הסלאבים הדרומיים הכריזה על עצמאותם, וב־31 באוקטובר הכריז הפרלמנט ההונגרי על פרישתם מהאיחוד, ובכך פירק רשמית את האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-28 באוקטובר, בתנאים מדיניים וצבאיים חדשים אלה, הורה הפיקוד העליון האוסטרו-הונגרי על נסיגה כללית.

ב-29 באוקטובר דחפה הארמייה האיטלקית השמינית לכיוון ויטוריו ונטו, שאליה נכנס המשמר הקדמי של הפרשים ורוכבי הברסליארי בבוקר 30 באוקטובר. הארמייה השלישית האיטלקית חצתה את הפיאבה התחתונה בזמן שפשיטות בהרים גילו שהאוסטרים נסוגים לשם. עתודות כולל רגימנט הרגלים האמריקאי ה-332 חצו את הפיאבה מאחורי הארמייה העשירית האיטלקית.

ויטוריו ונטו נתפסה למחרת על ידי הארמייה השמינית האיטלקית, שכבר התקדמה לנהר טגלימנטו. טריאסטה נכבשה על ידי משלחת אמפיבית ב־3 בנובמבר. חיילי הארמייה השמינית האיטלקית שהצליחו לחצות את הפיאבה הצליחו לתקשר עם הגדה המערבית רק באמצעות שחיינים. השחיינים השתייכו לאחת מיחידות התקיפה המובחרות ביותר בהיסטוריה האיטלקית - יחידת ארדיטי, הקאימאני דל פיאבה ("קיימנים של הפיאבה"). 82 לוחמים גויסו על ידי קפטן רמו פונטקורבו באצ'י. כוחות מיוחדים אלה הוקמו לאחר ניתוח הטעויות שנה לפני כן בקפורטו. הם נשאו עליהם סכין רסולזה ושני רימוני יד, ואומנו להישאר בזרמים העוצמתיים של נהר הפיאבה הקפוא עד 16 שעות; 50 מהם מתו בנהר במהלך המערכה, שיעור נפגעים של למעלה מ-60%. הארמייה האיטלקית ה-12, בפיקודו של הגנרל הצרפתי ז'אן גרציאני, המשיכה להתקדם, תוך שהיא נתמכת מימין על ידי הארמייה השמינית.

עם עלות השחר ב־31 באוקטובר, הארמייה הרביעית האיטלקית חידשה את המתקפה על מונטה גראפה והפעם הצליחה להתקדם מעבר לעמדות האוסטריות הישנות לעבר פלטר. בהרים ובמישור המשיכו צבאות בעלות הברית להתקדם עד שנקבעה שביתת נשק. התוצאה הייתה שאוסטריה-הונגריה איבדה כ-30,000 הרוגים ופצועים ו-300,000 שבויים (50,000 עד 31 באוקטובר; 100,000 עד 1 בנובמבר; 300,000 עד 4 בנובמבר). האיטלקים ספגו במהלך המאבק של 10 הימים 37,461 נפגעים (הרוגים ופצועים) - 24,507 מהם במונטה גראפה. הבריטים איבדו 2,139 הרוגים, בעוד שהצרפתים איבדו 778 איש.

שביתת הנשק של וילה ג'וסטי נחתמה ב־3 בנובמבר בשעה 15:20, ונכנסה לתוקף 24 שעות מאוחר יותר, בשעה 15:00 ב־4 בנובמבר.

האוסטרים נדרשו לפנות את צבאם משטחים רבים בדלמטיה, ודרום טירול.

לאחר מכן

חיילים איטלקיים נוחתים בטריאסטה, 3 בנובמבר 1918

הפיקוד האוסטרי הורה לכוחותיו להפסיק את הלחימה ב־3 בנובמבר. לאחר חתימת שביתת הנשק, הודיע הגנרל האוסטרי ובר לעמיתיו האיטלקים כי הצבא הקיסרי כבר הניח את נשקו, וביקש להפסיק מיד את הלחימה ולעצור כל התקדמות איטלקית נוספת. ההצעה נדחתה בחריפות על ידי הגנרל האיטלקי באדוליו, שאיים להפסיק את כל המשא ומתן ולהמשיך במלחמה. הגנרל ובר חזר על הבקשה. עוד לפני הפקודה להפסיק את הלחימה, הצבא הקיסרי כבר החל להתמוטט, והחל בנסיגה כאוטית. החיילים האיטלקיים המשיכו בהתקדמותם עד 15:00 ב־4 בנובמבר. כיבוש כל טירול, כולל אינסברוק, הושלם בימים הבאים.

על פי תנאי שביתת הנשק האוסטרי-איטלקי של וילה ג'וסטי, כוחות אוסטריה-הונגריה נדרשו לפנות לא רק את כל השטח שנכבש מאז אוגוסט 1914 אלא גם את דרום טירול, טרוויזיו, עמק איזונזו, גוריציה, טריאסטה, איסטריה, מערב קרניולה, ודלמטיה. יש לגרש את כל הכוחות הגרמניים מאוסטריה-הונגריה תוך 15 ימים או לכלוא אותם, ולבעלות הברית אמור היה להיות שימוש חופשי בתקשורת הפנימית של אוסטריה-הונגריה. הם גם חויבו לאפשר את מעבר צבאות מדינות ההסכמה, להגיע לגרמניה מדרום. החל מנובמבר 1918, הצבא האיטלקי עם 20,000–22,000 חיילים כבש את אינסברוק וכל צפון טירול.

הקרב סימן את סופה של מלחמת העולם הראשונה בחזית האיטלקית והבטיח את סופה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. כאמור לעיל, ב־31 באוקטובר עזבה הונגריה רשמית את האיחוד האישי עם אוסטריה. חלקים אחרים של האימפריה הכריזו על עצמאות, בעיקר מה שהפך מאוחר יותר ליוגוסלביה. כניעת בעלי בריתם העיקרית הייתה גורם מרכזי נוסף בהחלטת האימפריה הגרמנית שהם לא יוכלו להמשיך במלחמה. ב-30 באוקטובר פרץ מרד וילהלמסהאהפן, זמן קצר לאחר מכן החלה המהפכה הגרמנית של 1918–1919 להתפשט מקיל. פחות משבוע לאחר האוסטרו-הונגרים ביקשו הגרמנים שביתת נשק.

תוצאות הקרב

קרב ויטוריו ונטו סימן את סוף המלחמה בחזית האיטלקית וסופה של אימפריית אוסטרו-הונגריה. הוצאתה של אוסטריה-הונגריה מהמלחמה הייתה אחת מהסיבות העיקריות שהניעה את גרמניה לסיים את המלחמה.

הניצחון בקרב זה העלה את המורל של האיטלקים שסבלו אבדות כבדות במלחמה זאת. בשנת 1923 הוסף לעיר ונטו השם ויטוריו והיא נקראה ויטוריו ונטו. בערים רבות באיטליה יש רחובות בשם זה (Via Vittorio Veneto).

לרגל הניצחון הוציא דיאז ב־4 בנובמבר 1918 מנשר לצבא ולעם המתאר את הניצחון הגדול בקרב זה. נוסח המנשר נמצא במקומות ציבוריים צבאיים וממלכתיים באיטליה ומהווה סמל לניצחון איטליה במלחמת העולם הראשונה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב ויטוריו ונטו בוויקישיתוף

• קרב ויטוריו ונטו