Loading AI tools
משפחת אמנים מבולוניה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפחת קַרַאצִ'י (באיטלקית: Carracci) הייתה משפחת אמנים מבולוניה שמילאה תפקיד מרכזי בקידום סגנון הבארוק בציור. האחים אניבלה (1560–1609) ואגוסטינו (1557–1602) יחד עם בן דודם לודוביקו (1555–1619) עבדו בשיתוף פעולה. משפחת קראצ'י השאירה את מורשתה בתורת האמנות על ידי פתיחת בית ספר לאמנים בשנת 1582. בית הספר נקרא אקדמיה דלי אינקאמינאטי (אנ') (Accademia degli Incamminati), והתמקדותו העיקרית הייתה להתנגד ולאתגר את המנהגים והעקרונות האמנותיים המנייריסטיים על מנת ליצור אמנות מחודשת של נטורליזם ותפיסת עולם הבעתית.
הפעילות האמנותית והתאורטית של בני משפחת קראצ'י מוכרת על ידי מבקרים והיסטוריונים כמו אנדרה שסטל (אנ') וג'וליו קרלו ארגאן (אנ') כמי שתרמה באופן מכריע להיווצרות הבארוק הפיגורטיבי ולפתרונות ציוריים חדשים המבוססים על שיקום המסורת הקלאסית והרנסאנסית, שהתחדשו על ידי לימוד הטבע. "יחד הם ביצעו רפורמה אמנותית שהפילה את האסתטיקה המנייריסטית ויזמה את הבארוק".
המשבר של התרבות הקתולית הודגש לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית (ב-1517 פרש מרטין לותר את 95 התזות שלו בוויטנברג), והאירוע שבא מיד אחריה "ביזת רומא" על ידי חיילי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1527, עובדות שהפכו את בירת האפיפיור ליותר חסרת ביטחון ולא יציבה, ופחות אטרקטיבית לאמני התקופה הרומאית, שבסוף המאה ה-16 נטו פחות לייצר תנועה אמנותית חדשה.
האמנות המנייריסטית ששחזרה עד לעייפה את הסגנון של רבי האמנים של הרנסאנס, תוך שימת דגש על סיבוכים צורניים ווירטואוזיות, לא צייתה עוד לצורך בבהירות ובדבקות דתית. בולוניה הייתה במרכזה של טריטוריה שבה עבודתם של האמנים הייתה בעלת אופי דתי ואדוק בולט, והושפעה מהאמנות הצפון איטלקית והוונציאנית. על יסודות תרבותיים ואסתטיים אלה פיתחו בני משפחת קראצ'י את עבודתם כתאורטיקנים של התחדשות אמנותית, תוך שימת דגש על אנושיות הנושאים ועל בהירות הסצנות הקדושות.
הלקטנות של אומנותם, הכבוד למסורת ושפה המותאמת למקומות הציבוריים אותם פוקדים מעמדות הפועלים סיפקו את רצונותיה של כנסיית הקונטרה-רפורמציה שהייתה זקוקה לאופן חדש כדי לבטא את עליונותה על פני הדתות האחרות ולאשר כי האמנות יכולה וצריכה להיות כלי לכיוון האמונה.
בני משפחת קראצ'י התאימו בצורה מושלמת לרגע הפוליטי והאמנותי של התקופה - הם הכירו בצורך בסגנון אמנותי שיוכל לשקף את הרצונות החדשים וחופשי מהמלאכותיות והמורכבות של המנייריזם.
עקרון נוסף של דוקטרינת קראצ'י היה ההיבט האדוק, כיבוד האורתודוקסיה של ההיסטוריה המיוצגת. בני משפחת קראצ'י מילאו את ההוראות הכלולות בעבודתם של התאורטיקנים של אותה תקופה כמו הקרדינל גבריאלה פלאוטי (אנ'), מחבר ב-1582 של ה-"De sacris et profanis imaginibus" ("על דימויים קדושים וגסים"), אשר דגל בשליטה מצד סמכות כנסייתית של תוכני הסצנות הקדושות (הקדושים ותכונותיהם היו צריכים להיות ניתנים לזיהוי בקלות ולכבד את המסורתי, בנוסף היה על הסיפורים להפגין נאמנות כלפי הטקסטים הקדושים), בעוד שהאמנים שמרו על ה"חופש" לבחור את הסגנון המתאים ביותר.
נקודת התייחסות נוספת הייתה עבודתו של ג'ובאני אנדריאה ג'יליו (Giovanni Andrea Gilio), מחבר הספר Due Dialoghi...degli errori dei pittori ("שני דיאלוגים...על שגיאות ציירים") ב-1564, שבה ביקר את ההגזמות של העידון, של האלגוריות. וההמצאות המוזרות של האמנות המנייריסטית. הסיפורים והדמויות שהוצגו כמציאותיים בחיקוי הטבע היו צריכים אז להיות מואצלים על ידי האמנות ולחדד את הדוגמה של רבי האמנים הגדולים של העבר כמו רפאל ומיכלאנג'לו, אבל גם טיציאן, ורונזה, טינטורטו, קורג'ו, ופארמיג'אנינו.
אגוסטינו היה גם יוצר הדפסים חשוב, ושחזר את יצירותיהם של רבי האמנים מהמאה ה-16 (בעיקר קורג'ו וורונזה) כדוגמאות לחיקוי עבור התלמידים הרבים של האסכולה שלהם. אניבלה היה המוכשר ביותר ומי שבעקבות נסיעתו לרומא ב-1595, שם הוצגו היצירות עד מותו ב-1609, הפעיל השפעה מכרעת על גורלו של הציור האיטלקי בשחר המאה ה-17.
מונעת על ידי הרצון לחקור ולשתף את גישתם החדשה לציור, ייסדה משפחת קראצ'י ביחד בית ספר לאמנות בבולוניה בסביבות 1582. בית הספר נקרא בתחילה "אקדמיה דאי דזידרוס" (Accademia dei Desiderosi - "האקדמיה לבעלי הרצון"), ככל הנראה התחיל בית הספר כמפגש לא רשמי של אמנים צעירים בסטודיו של לודוביקו קראצ'י. בסביבות שנת 1590 שונה שמה של האקדמיה ל"אקדמיה דלי אינקאמינאטי" (Accademia degli Incamminati - "האקדמיה של אלה שמתקדמים" או "אקדמיית המסע"), ואימצה תוכנית אקדמית דידקטית יותר.
יש ויכוחים לגבי הארגון והמבנה האקדמי של בית הספר. עם זאת, סביר להניח שהאקדמיה תפקדה כשילוב של סדנת ציירים ומוסד רשמי, והשתתפו בה הן סטודנטים והן אמנים מבוססים כאחד.
כל אחד מבני משפחת קראצ'י תרם תרומה ייחודית לאקדמיה. מאמינים כי לודוביקו קראצ'י מילא תפקיד אדמיניסטרטיבי, בעוד אגוסטינו היה אחראי על איסוף מידע חדש, ואניבלה על יצירתיות, השראה ושיעורים על טכניקת ציור. לודוביקו הרכיב ואיחד חומרים חדשים לשימוש כעזרי הוראה, כולל אוסף של יציקות גבס של יצירות קלאסיות. אגוסטינו הביא לבית הספר שפע של ידע במגוון נושאים, כולל אמנות, מוזיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, קרטוגרפיה, אנתרופולוגיה והיסטוריה של הטבע. הוא השתמש בידע שלו באנטומיה כדי לבנות ציורים מפורטים של צורת האדם, וסיפק ספרים ומדליות מהאוסף שלו לטובת התלמידים. אניבלה, האמן המנוסה ביותר של הקבוצה, חילק את הידע שלו בציור באמצעות עבודות שיתופיות עם תלמידיו.
בני משפחת קראצ'י התכוונו להעניק לדור הבא המשכיל של אמנים השכלה תקפה הן מבחינה מעשית והן מבחינה תאורטית. התלמידים הוכשרו במספר נושאים כדי לבסס רקע אינטלקטואלי שממנו יוכלו לפתח את כישוריהם האמנותיים. דגש רב הושם על חקר הטבע, והתלמידים עודדו לתרגל ציור מהחיים. בני משפחת קראצ'י הובילו את תלמידיהם בלימודי רישום ניסיוני, קריקטורה, ציור נוף, חיקוי, אנטומיה, פרספקטיבה ותאוריה אמנותית. התלמידים גם למדו היסטוריה, אגדות והמצאות פיוטיות שמהן ניתן לשאוב השראה.
סטודנטים בולטים באקדמיה של קראצ'י כוללים את פרנצ'סקו אלבני (אנ'), גווידו רני, דומניקו דזמפיירי (דומניקינו) (אנ'), ג'ובאני לנפרנקו (אנ'), אנטוניו קראצ'י (אנ'), וסיסטו בדאלוקיו (אנ').
פתיחת האקדמיה דלי אינקאמינאטי הביאה מוניטין רב לשם קראצ'י והם קיבלו עבודות רבות. פרויקטים אלה הוקצו בדרך כלל בין בני המשפחה על ידי לודוביקו או הושלמו במשותף על ידי שלושת בני משפחת קראצ'י.
יש הרבה ספקולציות וויכוחים בין היסטוריונים של האמנות לגבי מי מבני משפחת קראצ'י עיצב והוציא לפועל היבטים שונים של ציורי הקיר שציירו. סקיצות הכנה קיימות לציורי פרסקו מצביעות על כך שלכל יצירת אמנות, הסקיצות המקדימות נוצרו ככל הנראה על ידי כל בני משפחת קראצ'י בשיתוף פעולה. כמו כן, הציורים המוגמרים היו מצוירים על ידי כל שלושת בני קראצ'י, אך "למרות ויכוחים רבים, אין הסכמה בין החוקרים לגבי ייחוסן של מספר סצנות". "כששואלים אותם מי עשה כל סצנה, בני משפחת קראצ'י, לאחר שהחליפו בחופשיות רעיונות וסקיצות, ואחרי שעבדו מרפק אל מרפק, טוענים כי הגיבו, 'זה של קראצ'י, עשינו את זה ביחד'. שיתוף פעולה אינטימי שכזה, שבו הסגנון האינדיבידואלי עבר זיכוך לטובת אפקט חלק, תוסס ואשליותי ביותר, מאפיין את התקופה המוקדמת של בני משפחת קראצ'י".
מ-1583 עד 1594, אניבלה, אגוסטינו ולודוביקו עבדו בשיתוף פעולה כדי לצייר ציורי קיר על תקרות וקירות של ארמונות בבולוניה ובפרארה. אחת העבודות המשותפות הראשונות שלהם הייתה פאלאצו פאבה בבולוניה. כאן ציירו בני משפחת קראצ'י ציורי קיר של "סיפורי אירופה" (1583–84), "סיפורי יאסון" (1583–84) ו"סיפורי אניאס" (1586). יצירת המופת של משפחת קראצ'י, "סיפורי ייסוד רומא", הושלמה בסביבות 1589–90, והיא ממוקמת בסלון הראשי בפאלאצו מאניאני (אנ') בבולוניה. בשנת 1592 נסעו בני משפחת קראצ'י לפרארה כדי לקשט את תקרת פאלאצו דיי דיאמנטי (אנ') בסצנות של "אלי האולימפוס". בשנים הבאות, 1593–94, הוזמנו בני משפחת קראצ'י לצייר ציורי פרסקו של סצנות ודמויות של הברית החדשה בשלושה חדרים של פאלאצו סמפיירי טאלון (אנ') בבולוניה.
הפופולריות של ציורי הקיר של בני משפחת קראצ'י בארמונות איטלקיים אלה (במיוחד הציורים בפאלאצו מאניאני) משכה את תשומת לבה של משפחת אצולה אחרת, משפחת פארנזה. הדוכס מפארמה ופיאצ'נצה, רנוצ'ו השישי (Ranuccio VI), ואחיו, הקרדינל אודוארדו (Odoardo), פנו אל בני משפחת קראצ'י ב-1593 וביקשו מהם לבוא לרומא כדי לקשט את ארמון פארנזה. בשנת 1594 נסעו אניבלה ואגוסטינו לרומא בעוד לודוביקו נשאר בבולוניה. "הזימון הזה סימן את סופו של הסטודיו המשותף של בני משפחת קראצ'י".
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
