Loading AI tools
צייר אוסטרי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוסטב קלימט (Gustav Klimt; 14 ביולי 1862 – 6 בפברואר 1918, וינה) היה צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי. חבר וממייסדי הזצסיון הווינאי.
 | |
| פורטרט משנת 1914. | |
| לידה |
14 ביולי 1862 וינה, אוסטריה |
|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 1918 (בגיל 55) וינה, אוסטריה |
| שם לידה |
Gustav Klimt  |
| מקום קבורה |
בית הקברות של היצינג |
| לאום | אוסטרי |
| מקום לימודים |
בית הספר לאמנויות שימושיות בווינה (1883) |
| תקופת הפעילות |
1877–1918 (כ־41 שנים) |
| תחום יצירה | צייר |
| זרם באמנות | סימבוליזם, אר נובו |
| הושפע על ידי |
פרדיננד לאופנברגר, מיכאל ריזר, יוליוס ויקטור ברגר, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| השפיע על | אגון שילה |
| יצירות ידועות | דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר, הנשיקה, דנאה, נחשי מים מספר 2, יהודית והולופרנס |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Otto Zimmermann, Gustav Zimmermann, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| מספר צאצאים |
3 בן |
| חתימה |
 |
  | |
קלימט נולד בבאומגרטן (אנ'), שכיום חלק מווינה, השני מבין שבעת ילדיהם של ארנסט ואנה קלימט. אביו היה חרט זהב במקצועו. לכל שלושת הבנים של הזוג קלימט היה כישרון אמנותי: גוסטב, ואחיו הצעירים ארנסט וגאורג.
בין השנים 1876–1882, למד קלימט במדרשה לאמנות בווינה (Kunstgewerbeschule) אצל פרדיננד לאופנברגר, והכשיר עצמו בתחום האמנות, בדגש על עיטור מבני ציבור. בשנת 1879 עבד אצל הצייר האנס מקרט. בשנים 1883–1892 פעל ביחד עם אחיו ארנסט קלימט, פרנץ מאטש, אדולף הירמי-הירשל ואחרים במסגרת "חבורת האמנים" (Künstlerkompagnie), אשר יצרה בין השאר את ציורי הקיר במוזיאון לתולדות האמנות בווינה ואת עיצוב הפנים של בניין התיאטרון הממלכתי (ה-Burgtheater) בעיר. הקשר עם מאטש עלה על שרטון לאחר שהצעתם לציורי התקרה באוניברסיטת וינה לא זכתה להתחבב על הציבור.
בשנת 1897 נמנה עם מייסדי תנועת "הזצסיון הווינאי" והיה לנשיאה הראשון עד לשנת 1899. לציורו "פילוסופיה" הוענקה מדליית זהב בתערוכה העולמית של פריז (1900), אבל האוניברסיטה של וינה סירבה לתלות אותו באחד מאולמיה כציור המייצג את הפקולטה לפילוסופיה. בשנת 1901 צייר את יהודית והולופרנס. בשנת 1902 יצר ציור קיר שנושאו הוא בטהובן בבניין הזצסיון בווינה. בשנת 1905 פרש מהזצסיון ביחד עם קבוצת אמנים אחרים, בהם קרל מול, וציוריו הוסרו מבניין הזצסיון. בשנת 1907 צייר את הציור הידוע והאהוב ביותר שלו, "הנשיקה", שבה נראה גבר מנשק אישה על הלחי. באותה השנה יצר לראשונה קשר עם הצייר אגון שילה. בשנים 1909–1911 נסע לפריז וכן השתתף בביאנלה של ונציה. בשנת 1916 השתתף בתערוכה של "איגוד האמנים האוסטרים" בברלין ביחד עם שילה ואוסקר קוקושקה. קלימט היה חברם הטוב של מייסדי הסדנאות הווינאיות, יוזף הופמן וקולומן מוזר.
ציוריו של קלימט מתאפיינים בשימוש בצבעוניותם ובשימוש בזהב, והם נראים כקישוטים אלגנטיים שצורתם, שהיא לעיתים קרובות פאלית, רומזת על הארוטיות של הנושא. היסטוריונים של האמנות מייחסים לקלימט מגוון רחב של השפעות, בהן השפעות מצריות, מינואיות, יווניות קלאסיות וביזנטיות. קלימט גם הושפע מתחריטיו של אלברכט דירר, מן הציור האירופאי של ימי הביניים המאוחרים, ומאמנות ה"אוקיו-אה" (浮世絵) היפנית, וכן של הצייר היפני אוגטה קורין.
עבודתו של קלימט מתאפיינת גם בהפניית עורף לסגנון הנטורליסטי שקדם לתקופתו, ובשימוש בסמלים להעברת רעיונות פסיכולוגיים והדגשת עצמאותה של האמנות מן המסורת.
ביקורת האמנות בשפה הגרמנית של המחצית הראשונה של המאה העשרים התעלמה מקלימט כמעט לחלוטין, ויצירתו תוארה לא אחת כקישוט בלבד. רק מאוחר יותר העריכו את השפעתו על התפתחות הציור המודרני (קוביזם, אמנות מופשטת).
יצירתו של קלימט, כיצירות אקספרסיוניסטיות אחרות, היו שנואות על הנאצים. העובדה שקלימט הרבה לצייר דיוקנאות של יהודים לא הוסיפה לו אהדה אצלם. את תחילתו של מאבק משפטי בן שש שנים סימנו בשנת 1999 חמישה ציורים של קלימט אשר נלקחו בידי המשטר הנאצי בשנת 1941 מבעלות משפחת בלוך-באואר (Bloch-Bauer) היהודית ונמסרו לגלריה בארמון בלוודר בווינה (היום "הגלריה האוסטרית בלוודר"). הגלריה המשיכה להחזיק בציורים גם לאחר סופו של הרייך השלישי בשנת 1945, שכן הגברת אדֵלֵה בלוך-באואר, שאותה צייר קלימט פעמיים, ביקשה כבר בצוואתה משנת 1925 למסור אחרי מותה את ציוריה ל"גלריה הממלכתית האוסטרית בווינה". אלא שלא כך אירע, ומשפחת בלוך-באואר נאלצה להימלט מעל נפשה מאוסטריה לאחר האנשלוס, ובעלה של בלוך-באואר מת בגלות בשווייץ. בשנת 2006, בתום מערכה משפטית שנוהלה בידי עורך הדין האמריקני א. רנדול שנברג, פסק בית משפט שחמשת הציורים, בשווי משוער של 150 מיליון דולר, יושבו ליורשיה של בלוך-באואר, ובעיקר לאחייניתה, מריה אלטמן.
בשנים 2001–2004 הוחזרו עוד חמישה ציורים נוספים של קלימט לבעליהם המקוריים, לפי חוק אוסטרי בנושא. ביוני 2006 מכרה מריה אלטמן אחד מהציורים, "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר", לאיל ההון רון לאודר תמורת 135 מיליון דולר - המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור ציור עד לאותה עת (השיא הקודם היה הציור "נער עם מקטרת" של פבלו פיקאסו, שנמכר ב-104.1 מיליון דולר). התמונה מוצגת ב"נויה גאלרי" (Neue Galerie New York), המוזיאון הפרטי של רון לאודר.
בנובמבר 2022 פגעו כמה מקבוצת "הדור האחרון של אוסטריה" בציור Death and Life כששפכו נוזל שומני שחור על הזכוכית המכסה את היצירה, וזאת כמחאה על הזיהום הסביבתי הנגרם משימוש בדלקים מזהמים באוסטריה. לציור לא נגרם נזק.[1]
ביולי 2023 נמכרה במכירה פומבית "נערה עם מניפה" Lady with a Fan, הדיוקן האחרון שצייר לפני מותו, בסכום שיא באירופה של כ-108 מיליון דולר[2]
בשנת 2014 רכש מוזיאון ישראל את מתווה הקומפוזיציה ליצירה "רפואה" של קלימט.[3]
יצירתו של קלימט ״פרידריקה מריה בר״, 1916, מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, אוסף מיזנה-בלומנטל (מעזבונה של אנט סלין, 2018).
אף שלא נישא מעולם, היו לקלימט קשרים רומנטיים וארוטיים עם נשים רבות, בהן אלמה מאהלר-ורפל ואמילי פלוגה אותה צייר בציוריו. בנו החזיק באחד מאוספי ציוריו הגדולים ביותר.
ב-6 בפברואר 1918 נפטר כתוצאה משבץ מוחי. הוא נקבר בבית הקברות ברובע היציג (Hietzig) בווינה.
מיה אשרי, פעם קראו לציוריו של גוסטב קלימט פורנוגרפיה, היום קוראים לו משחרר הנשים, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2018
גוסטב קלימט (1862-1918), דף שער בספרייה הלאומית
גוסטב קלימט: צייר הזהב של וינה פודקאסט בסדרת "אש זרה" בעריכת נדב הלפרין
גוסטב קלימט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית).svg){kind=logo}
גוסטב קלימט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
