צמנט (שן)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צמנט[1] הוא חומר מיוחד עשוי סידן, אשר מכסה את שורש השן. צמנט הוא חלק מהפריודונטיום של השן, שמחבר את השן למכתישי העצם על ידי עיגון רצועות החניכיים.[2]
 | |
| הפריודונטיום של השן | |
| שיוך | שן |
|---|---|
| מיקום אנטומי | מסב־השן |
| תיאור ב | המילון האנציקלופדי ברוקהאוס ואפרון |
| מזהים | |
| לטינית (TA98) | cementum |
| טרמינולוגיה אנטומיקה | A05.1.03.057 |
| TA2 (2019) | 1612 |
| FMA | 55630 |
| קוד MeSH | A14.549.167.646.267 |
| מזהה MeSH | D003739 |
הצמנטום מופרש על ידי תאים בשם צמנטובלסטים בתוך השורש של השן, בעלי שורש איפקס עבה. צמנטובלסטים אלו מתפתחים מתאי מזנחימאל בלתי מובדלים ברקמת החיבור של זקיק השיניים או השק.[3] בניגוד לאמלובלסטים ולאודונטובלסטים, אשר לא משאירים שום גופי תאים בתוצריהם המופרשים, בשלב מאוחר יותר של התוצר, רוב הצמנטובלסטים נלכדים על ידי הצמנטום שהם מייצרים, והופכים לצמנטוציטים. לכן שוב, צמנטום דומה יותר לכתשי העצם, עם תאי העצם שלהם שהופכים לאוסטאוציטים לכודים. הצמנטום מסוגל לתקן את עצמו במידה מוגבלת והוא לא נספג מחדש בתנאים רגילים.[4]
הצמנטום מעט רך יותר מהדנטין והוא כולל בין-45% ל-50% חומרים אורגניים (הידרוקסילאפטיט, ובין-50% ל-55% חומר אורגני ומים.[5] החלק האורגני מורכב בעיקר מקולגן ומפרוטאוגליקן. הצמנטום חסר כלי דם, והוא ניזון דרך תאים משלו המקיפים את כלי הדם ברצועת החניכיים. הצמנטום נראה בצבע צהוב בהיר, מעט בהיר יותר מדנטין. הוא מכיל את כמות הפלואור הגבוהה ביותר מכל רקמות המינרלים. הצמנטום גם חדיר למגוון רחב של חומרים. הוא נוצר באופן רציף לאורך כל החיים כי שכבה חדשה של צמנטום תמיד "נשארת" לשמור את הצירוף שלם כשכבה השטחית של הצמנטום. שורש של הצמנטום מסתיים היכן שהוא מסיים להקיף את נקב הפסגה והוא יכול להאריך מעט את עצמו על הקיר הפנימי של עיסת התעלה.
התאים של הצמנטום, הצמנטוציטים לוכדים את הצמנטובלסטים. כל צמנטוציט נמצא בחלל משלו, בדומה לתבנית של עצמות. לחללים אלו יש גם תעלות משלהם. עם זאת, בניגוד לעצמות, התעלות בתוך הצמנטום לא מכילות עצבים, והן לא מקרינות כלפי חוץ. במקום זאת, התעלות מכוונות לכיוון רצועת החניכיים ומכילות תהליכים צמנטיים אשר קיימים כדי לפזר חומרים מזינים ברצועות. לאחר התמורה של הצמנטום לשכבות, הצמנטובלסטים שלא נלכדים בצמנטום עומדים בשורה יחד עם המשטח הצמנטי והכיסוי החיצוני של רצועת החניכיים. צמנטובלסטים אלה יכולים ליצור שכבות עוקבות של הצמנטום אם השן נפגעת. סיבי העצם הם חלק מסיבי הקולגן העיקריים של רצועת החניכיים הנמצאות בצמנטום ובמכתשי העצם המחברות את השן למכתש השן.[2]
הצמנטום מתחבר אל האמייל על מנת ליצור צומת צמנטואמיילית, אשר מכונה "קו הצוואר". שלושה סוגים אפשריים של מעבר ממשקים יכולים להיות נוכחים בצומת זו. ישנן שלוש אפשרויות שונות ליחסים בין הצמנטום לאמייל בצומת זו, כאשר ב־60-65% של השיניים, הצמנטום נמצא על האמייל, ב-30% מהמקרים הם נמצאים אחד בצמוד אל השני ורק ב5-10% של השיניים יש מרווח ביניהם ושכבת הדנטין חשופה.[6] בעבר האמינו שממשקים מסוימים ישלטו בחללי פה מסוימים. כיום אנו יודעים שצומת זו יכולה להכיל שלושת ממשקים השונים בחלל פה של כל אדם.[2]
כאשר הצמנטואיד מגיע אל מלוא העובי הדרוש, הצמנטואידים המקיפים את הצמנטוציטים והופכים למינרלים, או שהם גדלים, ואז הם נחשבים לצמנטום. בגלל תרומת הצמנטום לדנטין, נוצרת צומת הדנטינוצמנטית. ממשק זה אינו מוגדר קלינית ולא היסטולוגית, כמו זה של צומת הדנטינואמיילית, למרות שלצמנטום ולדנטין יש רקע אמבריולוגי משותף, שלא כמו של האמייל והדנטין. הצומת הדנטינוצמנטית יחסית חלקה באזור השן הקבועה, וההיקשרות של הצמנטום לדנטין חזקה, אך לא ברור לחלוטין מדוע.[7]
נוצרים שני סוגים של צמנטומים: תאי ולא תאי, והסיבים יכולים להיות פנימיים או חיצוניים, וכתוצאה מכך ישנן ארבע אפשרויות שונות; הצמנטום הראשון שיכול להיווצר במהלך התפתחות שן הוא לא תאי בעל סיבים חיצוניים.[8] השכבה הלא תאית של הצמנטום היא רקמה חיה אשר לא כוללת תאים במבנה שלה, בדרך כלל שולטת על חלק הקורונלי של השורש; תאי צמנטום נוצרים בתדירות גבוהה יותר על החצי האפיקלי.
מחקר ארכאולוגי ב-2010 מצא כי בצמנטום יש פי חמישה מחומר הדנ"א של הילד בהשוואה לדנטין, שנדגם בדרך כלל.[12] לקיחת דגימות DNA מהשיניים לסיוע בזיהוי שרידי אדם נעשית נפוצה יותר ויותר. דגימת ה-DNA ותוצאות הניתוח הגנטי של הרקמה שונים מאוד בין הרקמות ובמידה מסוימת בלתי צפויים. כמות ה-DNA הזמין בדנטין מושפעת על ידי הגיל ומחלות השיניים, בעוד שהחומר הגנטי בצמנטום רב ויציב.[13]
{{cite web}}: (עזרה)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.