Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"צחות בדיחותא דקידושין" הוא מחזה שנכתב על ידי יהודה סומו במאה השש-עשרה ונחשב למחזה העברי הראשון.
![Thumb](#/media/קובץ:קטע_מכתב_יד_של_המחזה_"צחות_בדיחותא_דקידושין"._איטליה,_המאה_השבע־עשרה.jpg)
יהודה סומו, או בשמו האיטלקי Leone De Sommi נולד כנראה ב-1527 וחי בעיר מנטובה שבאיטליה.[1] בצעירותו למד אצל הרב דוד פרובינצאלי והיה מלמד ילדים. הוא הצטרף לתיאטרון בעיר, במסגרת ה'אקדמיה של חולי אהבה' (IT), שהוקמה על ידי דון צ'יזארי. מאחר שהיה יהודי, סומו לא יכול היה להיות חבר באקדמיה והומצא עבורו התואר 'סופר' באקדמיה.
סומו כתב שירים בעברית ובאיטלקית וידועים לנו שלושה עשר מחזות איטלקיים שכתב. המחזה 'צחות בדיחותא דקידושין' הוא כנראה המחזה היחיד של סומו שנכתב בעברית. כתבי היד של המחזות האיטלקיים נשמרו במשך מאות שנים בספריה הלאומית בטורינו, אך רובם אבדו בשריפה בשנת 1904.[2]
יהודה סומו כתב גם חיבור תאורטי בתחום התיאטרון, 'ארבעה דיאלוגים על אמנות התיאטרון'.[3] חיבור זה הפך חשוב בקרב אנשי התיאטרון בדורו של סומו ולאחריו, והוא למעשה החיבור המודרני התאורטי הראשון על אודות התיאטרון.
המחזה נפתח בדיאלוג של אמוֹן ודבורה, זוג מהקהילה היהודית בצידון, שמדברים על חתונתם העתידית של בתם ברוריה עם החתן הנהדר ידידיה בן שלום. אלא שבאמצע הדיאלוג אמון מקבל מכתב שבו מסופר ששלום מת בעת נסיעתו לחוץ לארץ, והוא הוריש את כל נכסיו לעבדו. דבורה משוכנעת שזוהי הוכחה לכך שיש פסול בידידיה והיא מתעקשת לבטל את האירוסין. אמון לא רוצה לבטל את הבטחתו למרות שינוי המצב, אך הוא מקבל את דבריה של אשתו.
במקביל, מתוארים ידידיה ופשחור שהולכים לבקר את ברוריה, מבלי שהם מודעים לכך ששלום מת ולהשלכות של שינוי המצב. כאשר הם מגיעים לביתה של ברוריה ידידיה נכנס פנימה, ואילו פשחור העבד נשאר בכניסה עם יקרה, שפחתה של ברוריה, והשניים פוצחים בחילופי דברים משעשעים וגסים.[4]
בסוף החלק הראשון מוצג רב חמדן, כאשר הוא שולח את יאיר תלמידו לבדוק אם אחד האנשים שביקשו בעצתו נמצא בבית, מאחר שהרב רוצה את התשלום בעד העצה. מתוך דברים אלה, וכן מהמונולוג של יאיר שחותם את החלק הראשון מתבררת דמותו האמיתית של רב חמדן: כשמו כן הוא: נוכל תאב בצע החרד לממונו הרבה יותר משהוא חרד לדבר ה'.
ידידיה ופשחור יוצאים מביתה של ברוריה ואינם מבינים מדוע קיבלו ארשת פנים כועסת מההורים אמון ודבורה.
במקביל, בבית, דבורה לוחצת על אמון לבטל את האירוסין, להתייעץ עם רב חמדן בדבר הביטול ולארס במהירות את ברוריה לצעיר אחר - עשהאל בן עפרון. אמון יוצא על מנת לדבר עם עפרון והמחזה עובר אל הרחוב, שם נמצא עפרון עם בנו עשהאל. השניים משוחחים על התרמית שערכו לרב חמדן לאחרונה: מאחר שרב חמדן לקח לעצמו כסף שהיה מיועד לעניים, עפרון החליט לשטות בו בכך שעשהאל קידש את שתי בנותיו של רב חמדן בלי לומר בפירוש לאיזו מהן הוא מתכוון. עשהאל הופתע לגלות שהרב בעצמו לא הבין שמדובר בקידושי סרק, ושבמקרה כזה, על פי ההלכה, שתי הבנות אינן נשואות לעשהאל, אך שתיהן צריכות לקבל 'גט לחומרא'.
עשהאל נפרד מאביו ופוגש את יקרה השפחה, והוא מבקש ממנה למסור את אהבתו לשפרה, אחות ידידיה, ששוהה אצל ברוריה בבית.
בהמשך מוצגים יאיר ויקטן, שני התלמידים של רב חמדן. דמויות אלה משמשות הפוגה קומית במחזה.
אמון פוגש את עפרון והם מדברים על אירוסי ברוריה לעשהאל. רב חמדן, שבטוח שעשהאל נשוי לאחת מבנותיו שומע את חילופי הדברים ונבהל. בהמשך, ידידיה שומע על ביטול האירוסין והוא מבולבל ותמהּ. רב חמדן מתערב ומציע את עזרתו, לאחר שמובטח לו תשלום הוגן.
החלק השלישי של המחזה נפתח בבירוריה הבוכיה - ראשית בחדר לשפחתה ובהמשך גם לידידיה - על כך שהיא אוהבת את ידידיה ואיננה רוצה להתחתן עם עשהאל. ברוריה מספרת כיצד בלי שהיא הבינה מה קורה, עשהאל ענד מחרוזת לצווארה והיא נחשבת מאורסת אליו.
בשלב זה מתוודעים הקוראים או הצופים לשובל - עבדו של שלום המנוח, שמגיע לצידון עם כל רכוש אדונו המת. שובל פוגש את רב חמדן ואת בנותיו ומתכנן אירוסין עם אחת מהן.
בהמשך החלק השלישי ידידיה ופשחור מגיעים לביתו של רב חמדן. הרב מסביר לידידיה את המצב, והוא מציע לידידיה דרך לפתרון: על ידידיה לארוב לברוריה בשדה ולשכב איתה, ובכך לממש את נישואיהם ולהפוך אותם לעובדה גמורה בפני החוק. הצעה זו מבוססת על עיוות של החוק המקראי שמופיע בספר דברים פרק כב.
עשהאל פוגש את יקרה ומספר על כך שידידיה תקף אותו. יקרה מסבירה את המניע של ידידיה - ביטול האירוסין הלא-מוסבר גרם לידידיה לחשוב שעשהאל 'גנב' לו את ברוריה.
לאחר מכן, כהפוגה קומית נוספת במחזה, מופיעים שוב יאיר ויקטן התלמידים, שמספרים בדיחות בסגנון פורים, בדיחות המבוססות על פרודיות איטלקיות קדומות יותר, של קלונימוס בן קלונימוס ושל רלב"ג.[5]
יקטן: [...] אך זחלתי ואירא, פן יושת עלינו מאת הרב לסדר הליכותינו על השלחן או למצוא קושיות ותירוצין, שאלות ותשובות. ואתה ידעת, כי זה חדש ימים פנינו לבנו לבטלה ושכחנו את כל אשר למדנו.
יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים "ויתלו את המן" (אס' ז, י) ובפרשת בלק נכתב בפירוש "ויאכלו בני ישראל את המן" (שמ' טז, לה) ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה "ויאכלו את המן" היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמ' טז לא).
יאיר: יפה פירש בן ביבי זכור לטוב!
בהמשך המערכה הרביעית נפגשים רב חמדן ושובל ודנים בפרטי החתונה של שובל עם בת הרב. הם מוצגים כנלעגים. שובל, שזה עתה התעשר, לא מבין את הקודים החברתיים ואילו רב חמדן לא מבין שמדובר כאן למעשה בעבד שמתכוון לשאת את בתו לאישה.
ידידיה המאוהב, לאחר המפגש עם ברוריה בשדה, חושש מאחר שהוא יודע שהשפחה יקרה ראתה אותו עם ברוריה. בינתיים, פשחור מזהה את שובל כעבדו של שלום, ושובל נלקח אל הכלא. כך מגלה פשחור, והוא מספר לידידיה, ששלום מת והוריש את נכסיו לעבד. אלא שאז שומעים הוריה של ברוריה על מה שנעשה בשדה והם שולחים להביא את ידידיה אל השופט.
בחלק האחרון של המחזה מופיעה הדמות המושיעה - רבי אמיתי. אמון הולך להתייעץ עם רבי אמיתי, שכועס עליו על כך שביטל את האירוסין עם ידידיה. הרב הזקן מבקש לראות את הצוואה של שלום האב, שבה הוא הוריש כביכול את נכסיו לעבדו. אמון מבין וחוזר שוב ושוב על כך שלא היה צריך להקשיב לעצת אשתו "אשר נתנה לי מפרי רוע מעלליה".[6]
רבי אמיתי פותר את התסבוכת: שלום האב התחכם והוריש לידידיה את כל רכושו מלבד חפץ אחד שאותו יוכל הבן ידידיה לבחור. כך, ידידיה יכול לבחור לו את העבד ועל פי הכלל ההלכתי שקובע "מה שקנה העבד קנה רבו", להחזיר לעצמו את ירושת אביו. הסיפור מסתיים בסוף טוב, כאשר ברוריה וידידיה מתחתנים, עשהאל יכול לשאת את שפרה אהובתו, ורבי אמיתי מציע לידידיה אף לתת נדוניה לבתו של רב חמדן שתתחתן עם שובל.
המחזה, לצד היותו כתוב בעברית ועוסק בקהילה יהודית, מתאים למבנה הטיפוסי של מחזה בן הרנסאנס האיטלקי.
לא ידוע האם המחזה הוצג בחייו של סומו או לאחריו. כתבי היד של המחזה, שמתוכם פרסם שירמן את המהדורה המדעית של המחזה בשנת 1945, נכתבו אחרי מותו של המחבר, כך שהמחזה המשיך לעבור במסורת של היהודים בצפון איטליה, אך אין עדויות על כך שהוא הוצג על במה ממש. לאחר פרסום המחזה על ידי שירמן, הוא הועלה בשלושה עיבודים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
