צבע שמן

צבעי שמן הם פיגמנטים המעורבבים בתוך שמני ייבוש. שמנים נפוצים כוללים את שמן הפשתן, הפרג, אגוז מלך והחריע. השמנים השונים קובעים את תכונות הצבע, למשל גוונו וזמן התייבשותו.

צבעי השמן מוזכרים לראשונה בסביבות המאה ה-12 לספירה על ידי נזיר גרמני בשם תיאופיליוס בחיבורו אודות טכניקות ציור שנהגו באותם ימים. רק בתקופת הרנסאנס מופיע השימוש בצבעי שמן באמנות הפלמית והאיטלקית כשבתחילה הוא מופיע בשילוב עם טכניקת ציור הטמפרה שקדמה לטכניקת צבעי השמן.

ניתן לראות אצל ציירים כיאן ואן אייק, הנס ממלינג, ואן דר ויידן ועוד שימוש בגלזורות שמן שקופות, שצוירו מעל שכבה ראשונית של ציור טמפרה, כשהמצע המקובל הוא משטח עץ אלון, הצבוע בצבע יסוד (גרונד) המכיל גיר לבן.

המעבר מטמפרה לשמן במהלך תקופת הרנסאנס אפשר קבלת גוונים עשירים וחמים יותר בעלי שקיפות וגמישות לעומת הצבע האטום, השביר והקווי של טכניקת הטמפרה.

מאז המאה ה-15 משמשים צבעי השמן ציירים לאורך מאות שנים, ועד היום הם בשימוש נרחב בזכות חיותם המיוחדת, גמישותם והאפקטים הרבים האפשריים בעת עבודה בהם, בזכות העובדה שצבעים אלה לא מתייבשים מיד (כמו צבעי אקריליק, לדוגמה) ובזכות יציבותם ועמידותם לאורך שנים רבות.

לפני המאה ה-19, ציירים או עוזריהם היו צריכים לטחון חומרים צבעוניים מוצקים, ולהמס אותם במים או שמן, כמו גם לערבב אותם אלו באלו על פלטות, כדי ליצור תמיסות נוזליות או משחתיות, שאפשר לצייר בהן בעזרת מכחול. זו הייתה אחת הסיבות, שרוב מלאכת הציור נעשתה אז בסדנתו של הצייר. לא ברחוב ולא בטבע. הדבר השתנה כששפופרות מתכת קטנות ולחיצות, המכילות צבע שמן מוכן מראש, בשלל גוונים, יוצרו בייצור המוני. זאת בעקבות המצאתו של הצייר האמריקני, ג'ון רנד (John G. Rand), בשנת 1841. המצאה זו הפכה את מלאכת הציור לקלה ולניידת בהרבה משהייתה קודם לכן. המומחים מונים המצאה זו כאחד הגורמים להתפתחות אופנות הציור החדשות במחצית השנייה של המאה ה-19, בעיקר האימפרסיוניזם.

צבעי השמן האיכותיים עשויים מפיגמנטים טהורים כתושים המעורבבים בדרך כלל עם שמן פשתן מזוקק ובתוספת חומרים נוספים. הכנה עצמית של צבע שמן דורשת מיומנות רבה ושליטה בחומרים. הפיגמנט נכתש באופן ממושך יחד עם שמן הפשתן עד לקבלת "משחה" אחידה וצמיגה של צבע. הוספת שעוות דבורים לצבע מגבירה את גמישות החומר. את הצבע מכניסים לשפופרת ומוסיפים מעט עודף של שמן פשתן השומר על הצבע, ונותן לו תכונות חומריות הנוחות ליישום ועבודה.

שמן הפשתן המופק מזרעוני פשתן, מתאים ביותר לשימוש כחומר קישור לפיגמנטים. הוא אינו "מתייבש" בדומה למים או נוזל אחר ואינו מתאייד, אך בחשיפה לאוויר הופך בהדרגה לג'ל ולאחר מכן מתקשה לשכבה עמידה תוך כדי תהליך כימי של חמצון (התרכבות עם חמצן מהאוויר) ופילמור של מולקולות השמן. שכבת צבעי השמן נצמדת למשטח הציור באופן יציב וחלקיקי השמן המקיפים את גרגרי הפיגמנט יוצרים אפקט אופטי, המעצים את צבעו ומעניק לו חיות ועושר.

הצבעים מכילים פעמים רבות מתכות כבדות כמו קדמיום, עופרת ועוד מתכות שונות בכמויות קטנות. מתכות אלה עשויות להיות מסוכנות בעת עבודה אינטנסיבית לאורך שעות רבות, וחלקן עשויות להשתחרר בעת שרפה כאדים רעילים. לפיכך לאנשים העובדים עם צבעי שמן מומלץ לקרוא את הוראות היצרן ואת הסימולים והאזהרות שעל גבי שפופרות הצבע.

בהיסטוריה של הציור בצבעי שמן מתועדים מקרים של הרעלת עופרת בעיקר עקב שימוש בצבע לבן (FLAKE WHITE) המכיל עופרת.

דרגות הטוהר של הפיגמנטים בצבעים מאיכות סבירה ומעלה מאפשרות ביצועים מרהיבים וקשת גוונים עצומה באמצעות ערבוב וגוונון. בשוק ישנם צבעים באיכויות שונות, וחברות רבות מציעות צבעים בשתי רמות: Artists (אמנים) ו-Students (סטודנטים, או חובבים), הזולים משמעותית. על שפופרות הצבע יש סימולי יצרן המציינים את דרגת היציבות והשמירה על העמידות לאורך הזמן (PERMANENT).

ההבדל בין האיכויות נובע מכך שחלק מצבעי החובבים מיוצר מחיקויים סינתטיים של אותם צבעים, או מפיגמנטים זולים ופחות נדירים. עם זאת, הגוונים זהים לגוונים המקבילים וכן הטקסטורה וצורת העבודה דומים. ההבדל המשמעותי הוא שצבעים ברמת Artists שומרים על גוניהם המקוריים במשך עשרות ומאות שנים או משתנים אך מעט ואף מקבלים "עומק", וכך ממשיכים "להחיות" את הציור. שני סוגי האיכויות מאפשרים עמידות של הציור לאורך זמן.

לצבעי השמן, כאמור, זמן "ייבוש" ארוך יחסית, המשתנה באופן משמעותי בהתאם לתנאי מזג האוויר ויכול לנוע בין מספר ימים למספר שבועות. צבעי השמן נחשבים עמידים לאורך השנים, ובמידה שהשימוש היה כראוי (ללא ערבוב עם חומרים לא מתאימים או עבודה לא נכונה בשכבות) ציורי שמן יכולים להחזיק מעמד מאות שנים.

ניתן לדמות את הציור בצבעי שמן למבנה של בניין הכולל יסוד (grund) וקומות (שכבות צבע המונחות זו על גבי זו).

קיימים שני סוגי מצע עיקריים לשימוש: בד פשתן או קנבס מתוחים על מסגרת עץ, או לוח עץ לבוד. על המצע להיות מכוסה בשתיים-שלוש שכבות לפחות של חומר יסוד לבן, הנקרא "ג'סו". קיימים מספר סוגי ג'סו, חלקם על בסיס שמן פשתן בשילוב עם פיגמנט לבן (צינק או טיטניום) וחלקם אקריליים על בסיס מים.

יישום הג'סו נעשה במברשת שטוחה ורחבה, כשכיוון היישום של כל שכבה מנוגד לכיוון הצביעה של השכבה הקודמת. בין שכבה לשכבה מומלץ לשייף ולהחליק בנייר זכוכית עדין. תפקיד הג'סו לשמש שכבת בידוד בין המצע לצבע ולמנוע ספיגה שלו לתוך המצע, זאת מכיוון שבעבודה ישירות על בד, השמן שבצבע נספג אל הבד, והגוונים נראים פחות חיים ובוהקים.

ישנם בדים מוכנים לעבודה בכל חנויות האמנות והתחביב, אולם ישנם ציירים המעדיפים לבנות את המסגרת בעצמם, למתוח על גביה את הבד ולצבוע בג'סו. זאת משיקולים של עלויות והעדפות מסוימות לגבי מידת המתיחות או סוג הבד.

טכניקות הציור העיקריות בצבעי שמן הן: ציור ישירות עם צבע השמן על הבד (בטכניקת ציור אלה פרימה) וטכניקת ציור בשכבות שקופות (GLAZING).

בשימוש בצבעי שמן יש להימנע מיישום שכבות עבות מדי של צבע, כדאי לצייר שכבות גמישות יותר מעל לשכבות גמישות פחות ומומלץ לצייר על פי העיקרון של "שמן" על "רזה", כלומר כל שכבה צריכה להכיל כמות גדולה יותר של מדיום מקודמתה. יש להמתין לייבוש מלא בין השכבות.

צבעי השמן מרוכזים מאוד, ולשם דילולם ונוחות השימוש בהם ניתן להשתמש במדיומים מיוחדים לצבעי שמן. קיימות נוסחאות רבות למדיום שניתן להכין בבית משילובים של חומרים שונים. רוב המדיומים מכילים טרפנטין עץ מזוקק (שהוא תזקיק טרפנטין משרף עץ אורן) בשילוב עם שמנים שונים (STAND OIL ,LINSEED OIL ועוד). היחס בין מרכיבי המדיום יעניק לציור את התכונות האופטיות מט/מבריק כך שיותר טרפנטין יטה את הגימור לכוון המט.

בכל מקרה לא רצוי להשתמש בטרפנטין מינרלי כמדיום או כחלק ממנו והוא משמש רק לניקוי המכחולים, משטח הערבוב וכתמים. חומר זה עלול להזיק בשאיפה, לכן יש לעבוד במקום מאוורר היטב. חשיפה ממושכת לטרפנטין מינרלי עלולה לגרום לנזקים במערכת העצבים.

עם סיום הציור בצבעי שמן, (בדרך כלל לאחר 3–6 שבועות) הציור יצופה בשכבת הגנה הנקראת ורניש. הורניש הוא לכה שתפקידה להעניק לציור מראה וברק אחידים וכן הגנה מפני לחות ופגעי מזג אוויר.

סוגים שונים של ורניש מעניקים לציור דרגות שונות של ברק, לדוגמה, דמר ורניש היא לכה טבעית המכילה שרף מיוחד בשם דמר(אנ') המומס בטרפנטין עץ מזוקק ומעניקה גימור מבריק לציור.

בעת עבודה בצבעי שמן ניתן להגן על עור הידיים מפני המתכות שבצבעים בעזרת כפפות, או "קרם כפפה" שהוא חומר על בסיס סיליקון למריחה והגנה עליהן.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.