ומן הבן

וּמִן הבן (לטינית: Filioque) היא פסוקית שהוספה על ידי הכנסייה הקתולית, למן המאה השביעית ורשמית במאה האחת עשרה, להצהרת האמונה הניקיאו-קונסטנטינופולית. היא מתייחסת לכך שרוח הקודש בשילוש הקדוש נמשכת הן מן האל האב והן מן האל הבן. המילים "ומן הבן" אינן מופיעות בנוסח המקורי, בו כתוב "מן האב" בלבד. התוספת והתאולוגיה שמאחוריה הן סלע מחלוקת חשוב בין הקתולים לאורתודוקסים.

האב והבן מפיחים יחד את רוח הקודש; ייצוג גרפי של עקרון ההמשכה הכפולה באיקונין מפרובאנס, בערך 1450.

רקע

במאה הרביעית, בעת שהכנסייה ליבנה את הסוגיות המרכזיות בכריסטולוגיה ועניין השילוש הקדוש בין ועידת ניקיאה לוועידת כלקדון, עלתה אף שאלת מעמדה של רוח הקודש. נצרך להגדיר במדויק, בשפה תאולוגית, את היחסים בינה לאל האב ולאל הבן שהתגלם בישו. לאפשרות שהיא אלוהית לגמרי קמו מיד מתנגדים, בעיקר הפְּנֶאוֹמָטוֹמַכִים מייסודו של מקדוניוס מקונסטנטינופוליס, שהצהירו כי אם הדבר כך, הרי ששומה עליה להיות מולדת מן האב בדומה לאל הבן ואז הרי היא "אחותו" של ישו או, אם היא נובעת במידה שווה מן האב ומן הבן, "נכדתו" של האב. על כן הם שללו נחרצות את מעמדה האלוהי. בתגובה, מיהרו התאולוגים האורתודוקסים להגן על אחדותם ואלוהיותם של פני השילוש, אך בלי התייחסות יתרה לאופן בו נובעת הרוח. האבות הקפדוקיים, בייחוד גרגוריוס מנזיאנזוס, לא הציעו פתרון מלא לנושא הסבוך, שהיה כרוך גם בעקרון בכורתו ואבהותו של האל האב הבלתי-מולד וחסר-המקור על פני הבן שהולד ממנו; השוואה ביניהם בעניין רוח הקודש הייתה עשויה לערער על יסוד זה, שהיה חשוב ממש כמו עקרון השילוש עצמו. הצהרת האמונה שנוסחה בוועידת קונסטנטינופול הראשונה ב-381 התבססה בפשטות על הכתוב בבשורה על פי יוחנן ט"ו כ"ו: ”רוּחַ הַאֱמֶת הַיּוֹצֵא מֵאֵת אָבִי הוּא יָעִיד עָלָי” וקבעה ”אנו מאמינים... ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנמשכת (ἐκπορευόμενον) מן האב.”

אוגוסטינוס הקדוש, אב הכנסייה החשוב ביותר בנצרות המערבית הלטינית (בניגוד למקבילתה המזרחית, שהתנהלה ביוונית), שת מיד לבו לשאלת האופן בו מתהווה רוח הקודש. בספרו "אודות השילוש", בערך מ-420, ציין שהאורח בו היא "נמשכת" במקום להיות "מולדת" והדמיון והשוני לעומת התהוותו של האל הבן מן האב הם סוגיה מרכזית ביותר. כל קביעה בעניין השליכה על היחסים בין הבן והאב, שכן אם היו "זהים במהותם" כפי שקבעה נחרצות האורתודוקסיה, התחייב שהאחד קיבל את כל תכונות השני כולל התכונה של יצירת הרוח. עם זאת, לא התכוון לערער על עליונות האב לעומת הבן. השקפתו בנדון, ציין קרל כריסטיאן פלמי, נגזרה מהתאולוגיה הכללית שלו (שטרם בוררה לגמרי): הקביעה שהיחס בין השילוש כלפי הבריאה חייב להיות זהה בכל ליחסים בתוכו פנימה. זו לא הייתה זהה לגמרי עם החשיבה המסורתית שהניחה את האב כ"מבוע כל האלוהי", principium deitatis. פתרונו, בסוף דיון ארוך ומפולפל, היה שרוח הקודש נמשכת הן מן האב והן מן הבן והם "נושפים" אותה זה אל זה. במהותה היא המשותף להם, או האהבה הנצחית והעילאית ביניהם; ההבדל בין הולדת הבן להימשכות רוח הקודש היה שהראשון נולד מן האב לבדו בעוד שהשנייה נבעה משניהם. כך לימד, וכך התקבל בהדרגה במורשת הכנסייה המערבית, למרות הסתירה עם הניסוח בהצהרת האמונה הקאנונית.

התקבלות במערב

עקרון ההמשכה הכפולה מן הבן ומן האב בוטא לראשונה בבהירות ב"נוסח אתנסיוס", הצהרת אמונה מערבית שחוברה במאה השישית לכל המוקדם אך יוחסה אפוקריפית לאתנסיוס הקדוש: נכתב בה ש"רוח הקודש היא מן האב ומן הבן, לא נבראת, לא נוצרת, לא מולדת, אלא נמשכת." (Spiritus Sanctus a Patre et Filio: non factus, nec creatus, nec genitus, sed procedens). הנוסח הטיל נידוי על כל השולל אותו. ב-589 הטיל סינוד טולדו השלישי, שמארגניו נאבקו הן בתחיית האריאניות והן בשוללי אלוהיותה של רוח הקודש, נידוי על כל הכופר בהמשכה הכפולה. בשלב כלשהו לפני סינוד טולדו השמיני ב-653 כבר ברור שגורמים בכנסייה המערבית הרחיקו לכת והחלו לתקן את נוסח קונסטנטינופוליס עצמו בהתאם להשקפתם. באימפריה הפרנקית הוקראו נוסחים מתוקנים כחלק מהתפילות השגורות.

למרות הפוטנציאל הנפיץ של הנושא, הוא לא היווה עילה למחלוקת בין שני ענפיה של הכנסייה, שהייתה עוד מאוחדת על אף הפער הגאוגרפי והלשוני בין המזרח היווני למערב הלטיני. במאות השביעית והשמינית, מקסימוס המאמין ויונתן מדמשק, מאושיות הכנסייה היוונית, דחו שניהם חד-משמעית את ההמשכה הכפולה כפגיעה (לפחות משתמעת) בעליונות האל האב וכמערערת על סדר השילוש, אך ללא פולמוס ותוך שהם מנסים ללמד זכות על הלטינים – שרבים מהתאולוגים שלהם כבר היו משוכנעים שההשקפה שלהם היא המקורית והאחרת היא סילוף. מקסימוס הסביר שהמערביים, גם אם המינוח שלהם היה בעייתי, לא סברו כי הרוח נובעת מן הבן; יוחנן כתב אף הוא שלא התכוונו לטעון ששני פני השילוש האחרים אינם יוצאים מן האב. בוועידת ניקיאה השנייה ב-787 ניסו כמרים פרנקיים לדרוש הצהרת אמונה שתכיל התייחסות להמשכה הכפולה ושללו את הנוסח הפשרני שהציע פטריארך קונסטנטינופוליס טרסיוס, שדווקא ניסה לבוא לקראתם במילים "נמשכת מן האב דרך הבן". מי שהכריע את הכף היה דווקא איש המערב, האפיפיור אדריאנוס הראשון, שצידד בפטריארך.

הקרע

עימות אמיתי ראשון על אודות ההמשכה התחולל ב-809, כשנזירים פרנקיים על הר הזיתים השתמשו בנוסח קונסטנטינופולי מתוקן והואשמו על ידי שכניהם היוונים בכפירה. הדיון הגיע עד לאפיפיור לאו השלישי, שצידד במזרחיים וציווה לטבוע את הנוסח המקורי על לוחות כסף ולהציבו במספר אתרים. אך הפיכת שאלת ההמשכה לסלע מחלוקת בין המזרח למערב אירעה רק לאחר שהתחוללה ביניהם התנגשות עזה ממילא.

ב-858 הדיח הקיסר הביזנטי את הפטריארך איגנטיוס ומינה במקומו את פוטיוס, אריסטוקרט מלומד, למשרה. איגנטיוס סירב להסכין לתפנית ועתר אל האפיפיור ניקולאוס הראשון, שהתייצב לצדו והכריז על המינוי החדש כבטל. בתגובה, כינס פוטיוס ועידה כנסייתית ב-867 והודיע שהאפיפיור מודח. העימות האישי החריף בין שניהם והניסיון לבלום את התפשטות הנצרות המערבית לנסיכות בולגריה הניע את הפטריארך לחבר את הספר "אודות המיסטגוגיה של רוח הקודש", בו העליב את הלטינים וטען ששפתם איננה כשירה לעיסוק תאולוגי. תוך התבססות מעמיקה על מקורות בכתובים ותירוץ קטעים סותרים (כמו דברי פאולוס בגלטים ד': "שָׁלַח הָאֱלֹהִים בִּלְבַבְכֶם אֶת־רוּחַ בְּנוֹ"; הוא הסביר כי פאולוס לא יכול לסתור את דברי ישו עצמו אודות הרוח היוצאת מאת אביו וכדומה) הכריע כי התוספת לנוסח היא כפירה וחתירה תחת מלכות האב. כמו כן, שלל את האפשרות להוסיף או לשמוט מתוך טקסטים מרכזיים כמו נוסח האמונה. עם זאת, המחלוקת האישית לא הייתה ממסדית ופוטיוס הקפיד להכליל את דעות האפיפיורים שהתעלמו או התנגדו לתוספת. עם מות שני היריבים, יורשיהם מיהרו לחדש את הקשרים בין מערב למזרח.

הכנסייה המערבית קיבלה רשמית ודוגמטית את התוספת אודות ההמשכה הכפולה, שהייתה כבר נפוצה מאוד, רק ב-1014. בעת הכתרת היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה באותה שנה. הוא דרש את הכללת המילים "ומן הבן" בנוסח שהוקרא במיסה החגיגית. רק מאז התקבל השינוי ברומא עצמה והוא עודנו קבוע בהצהרות האמונה של הכנסייה הקתולית, כפי שהן מוכרת היום, עם המילה filioque. ב-1054, בעת פילוג הכנסייה הנוצרית בין אורתודוקסים לקתולים שנותר על כנו עד ימינו, מילאה סוגיית "ומן הבן" רק תפקיד קטן, אם כי נציגי המערב האשימו בין היתר את המזרחיים בכפירה באלוהיות רוח הקודש ואלה גמלו להם בהצגתם ככופרים בשילוש בעצמם.

למרות שתמיד הייתה שולית יחסית ביריבות הפוליטית והתרבותית בין שתי הכנסיות הגדולות (שנסובה יותר על סמכות האפיפיור לעומת יתר הפטריארכים), היא הסוגיה התאולוגית החשובה ביותר ביניהן. במועצת ליון השנייה ב-1274 ובמועצת פירנצה ב-1439, בהן ניסו לאחות את הקרע, כפו הקתולים על האורתודוקסים להכיר בנוסח שלהם כתנאי להשלמה, אם כי שני הניסיונות כשלו תוך זמן קצר. אפילו הפרוטסטנטים, שדחו את סמכות האפיפיור אך היו שייכים למורשת הלטינית, שימרו את התוספת "ומן הבן" וגם תאולוגים מאוחרים כקרל בארת הגנו עליה.

כחלק מהדיאלוג הבין-כנסייתי, פרסם הוותיקן בשנת 2000 את האיגרת Dominus Iesus (אנ'), בה צוטט הנוסח הישן בלטינית בלי התוספת והוכר בכך שהיא מאוחרת, לצד טענה כי שתי הווריאציות הן תקינות מבחינה אמונית. גם בהצהרות אחרות הובעה התקרבות ומתן לגיטימציה לצד האורתודוקסי.

לקריאה נוספת

• Karl Christian Felmy, The Development of the Trinity Doctrine in Byzantium Ninth to Fifteenth Centuries ‏בתוך: Gilles Emery, O. P., Matthew Levering (עורכים), The Oxford Handbook of the Trinity, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2011. עמ' 212-218.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ומן הבן בוויקישיתוף

• ומן הבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Filioque באנציקלופדיה הקתולית