פולה (בפולה: Fulɓe; באנגלית: Fula people), הידועים גם כפולאני (Fulani), או כפולבה (Fulɓe), הם קבוצה אתנית אפריקאית, שאוכלוסייתה מונה כ-35–45 מיליון נפשות[1]. הפולה היא אחת הקבוצות הגדולות והפזורות ביותר בסאהל ובמערב אפריקה.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך תורגם מהערך המקביל באנגלית וסובל מבעיות ניסוח ותחביר ניכרות בשל כך. | |
 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 45-35 מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
 גינאה ביסאו 333,000 | |
| שפות | |
|
פולה אנגלית ערבית צרפתית | |
| דת | |
| אסלאם (רוב מוחלט) | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
|
האוסה קנורי טאוקאוליר (Toucouleur) |
האמונה הרווחת היא שמקורם של בני הפולה הוא משלוש קבוצות אתניות שונות: אנשי צפון אפריקה, מהגרים מהמזרח התיכון, וכן קבוצות אתניות ממערב אפריקה[2]. הגורמים המאחדים את בני הפולה כקבוצה אתנית הם שפת הפולה (Fula language), והתרבות וההיסטוריה המשותפת. בני הפולה הם ברובם המוחלט מוסלמים, עם מיעוט קטן נוצרי[3] ואפילו אנימיסטי[4].
כשליש מבני הפולה, 7–8 מיליון[1] תושבים, חיים באורח חיים כפרי, כרועים. הם מהווים את אחת מקהילות הנוודים הגדולה בעולם[5][6]. מרבית בני הפולה הם נוודים למחצה[6], ביניהם קיימים גם איכרים, אומנים, סוחרים ואצולה[7].
בני הפולה פזורים במדינות רבות, בהן מערב אפריקה והחלקים הצפוניים של מרכז אפריקה, צ'אד, סודאן ומחוזות ליד הים האדום[8], כאשר מרביתם חיים בניגריה.
שמות נוספים
בשפות שונות קיים שימוש בשמות (ואיותם) שמייחסים לפולבה. פולאני (Fulani) באנגלית נלקח משפת ההאוסה[9]. פולה (Fula) מגיע מהשפות המנדניות ונעשה בו שימוש גם באנגלית. לעיתים הוא מאוית כ-Fulah או Fullah. גם Fula וגם Fulani נפוצים בשפה האנגלית ובאפריקה. הצרפתים אימצו את הביטוי Pël מהשפה הוולופית (Wolof) שמאוית גם Peul ,Peulh, או Peuhl. הביטוי פולבה (Fulɓe) שמתייחס למילה ברבים, וביחיד פולו (Pullo), קיבל את הצורה האנגלית פולבה (Fulbe)[10], שבו חלק משתמשים. בפורטוגזית משתמשים במושגים Fula או Futafula. המושגים Fallata ,Fallatah או Fellata הם במקור מקאנורי, ולעיתים מהווים מילים נרדפות שאיתן מכנים בסודאן את בני הפולה.
פיזור גאוגרפי
אנשי הפולה מפוזרים מאוד ברחבי סאהל מהחוף האטלנטי ועד הים האדום, בעיקר במערב אפריקה. הם נוכחים במדינות מאוריטניה, גאנה, סנגל, גינאה, גמביה, מאלי, ניגריה, סיירה לאון, בנין, בורקינה פאסו, גינאה ביסאו, קמרון, חוף השנהב, ניז'ר, צ'אד, טוגו, דרום סודאן, רפובליקת מרכז אפריקה, ליבריה, ובחלק הכי מזרחי בסודאן ומצרים. חוץ מגינאה[11], סנגל, מאלי, בורקינה פאסו וניז'ר, שם הם מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. בשאר המדינות הם מהווים או מיעוט אתני או קבוצה אתנית מרכזית.
רבים מבני הפולה דוברים את השפות של המדינות בהן הם חיים, מה שהופך אותם לדוברי שתיים או אפילו שלוש שפות. האוסה, במברה, וולוף וערבית הן דוגמאות לשפות הללו.
נוכחותם של הפולה בולטת בבאזורים ההררים של Fouta Djallon במרכז גינאה ודרומית לתוך האזורים הצפוניים ביותר של סיירה לאון; בסוואנות של פוטו טורו (Futa Tooro), סנגל ודרום מאוריטניה; בלב מאסינה; (macina) בשפך הנהרות בניז'ר; סביב מרכז מאלי; ובעיקר במחוזות מסביב למופטי (Mopti) והניורו דו סהאל (Nioro Du Sahel ) במחוז קאייאס (Kayes); באזו בורגו בבנין, טוגו ומערב-מרכז ניגריה; בחלקים הצפוניים של בורקינה פאסו ; במחוזות סנו (Seno) וואדאלאן (Wadalan) וסואום (Soum); ובאזורים שמיושבים על ידי סוקוטו קאליפאטה (Sokoto Cliphate) שכוללים את דרום ניז'ר וצפון ניגריה.
אזור זה ידוע בשם פומבינה (Fombina) שמשמעותו הישירה היא "הדרום" באדמאוואה פולפולדה (Adamawa Fulfulde), מפני שהוא מייצג את האזורים הדרומיים והמזרחיים ביותר אליהם מגיעה השליטה ההגמונית של הפולה במערב אפריקה. באזור זה שפתם היא השפה המקומית והשפה בה מתקשרות תרבויות שונות.
מזרחית יותר באותו האזור, הקהילות הפולאניות חיות בצורה נוודית ומתקיימות במערכות חברתיות מאורגנות פחות. אזורים אלה שייכים למחוז צ'ארי-באגוירמי (Chari-Baguirmi) והנהרות שבו, בצא'ד וברפובליקת מרכז אפריקה, אזורי קוואדדי (Quaddai) ההרריים של מזרח צ'אד, האזורים מסביב לקורדופן (Kordofan), דרפור (Darfur) והנילוס הכחול, סנאר, מחוזות קאסאלה (Kassala), ובנוסף עיר הנמל פורט סודאן שבים האדום.
בדרכם הלוך או חזור מהעלייה לרגל למכה בערב הסעודית, הפולה התיישבו באזורים רבים של מזרח סודאן וכיום מהווים קהילה מובהקת של מעל ל-2 מיליון אנשים שנחשבים לפלאטה (Fellata)[12][13][14].
תחילה, סביבת המגורים שלהם במערב אפריקה הייתה בסביבת הגבול עם מאלי של היום, סנגל ומאוריטניה. כיום, אחרי מאות הגירות הדרגתיות וכיבושי שטחים, הם התפשטו בכל רחבי מרכז ומערב אפריקה.
אנשי הפולה תופסים שטח גאוגרפי רחב שנפרש ממזרח למערב, דרומית למדבר סהרה וצפונית ליערות הגשם ולביצות החוף.
לפי הערכה ישנם כ־20–25 מיליון אנשי פולאני[15]. הם מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים בהתבסס על דפוסי ההתיישבות שלהם: הנוודים, הנוודים למחצה ומתיישבים-עירונים. הנוודים שבהם נעים ממקום למקום יחד עם המרעה שלהם לכל אורך השנה. הם אינם נוטים להישאר במקום אחד זמן רב (לא יותר מ-2–4 חודשים בכל פעם).
הנוודים למחצה משתייכים בחלקם למשפחות הפולבה שמתיישבות באופן זמני בעונות מסוימות של השנה, ובחלקם למשפחות פולבה שחיות מצד אחד אורח חיים נוודי, שכן בבעלותן משק חי, ומצד אחר אורח חיים עירוני, שכן הן לא נודדות הרחק מנחלתן.
בני הפולה העירונים ויתרו על חיי הנוודות לחלוטין לטובת החיים העירוניים. תהליכי התיישבות, ריכוז וכיבושים צבאיים הובילו לקיומן של קהילות מאורגנות ויציבות של פולאני. קהילות אלה משתנות בגודלן בהתאם לגודל ההתיישבות.
כיום בין הערים השייכות לבני הפולאני נמנות: לאבה, פיטה, מאמאו ודלבה בגינאה; קאאדי, מאטאם ופודור בסנגל; מאוריטניה, באנדיאגארה, מופטי, דורי, גורום-גורום ודג'יבו במאלי ובבורקינה פאסו; בירנין קבי, גומבה, יולה, ג'אלינגו, מאיו בלוואה, מובי, מרואה, נגאונדרה, גיראי וגארואה בקמרון וניגריה. ברוב הקהילות הללו הפולאני נתפסים כמעמד השולט.
לרוב, פולבה השייכים לאותה תת-קבוצה, נוטים להתאחד בתרבות, מנהגים ודיאלקט. תת-קבוצות של פולבה מהמזרח לרוב יהיו דומות יותר אחת לשנייה מאשר לתת-קבוצות אחרות, ואותו הדבר חל גם על רוב הקבוצות המערביות. תת-קבוצות הפולבה שחיות במרכז מושפעות הן מתרבות המזרח והן מתרבות המערב. למשל, פולבה של המאסינה (Massina) חולקים דמיון עם בני הפולבה של ניגריה/קמרון (מזרח), הן בדיאלקט והן בתרבות (למשל, שתי הקהילות מסיימות משפטי שאלה עם "na?"). בניגוד אליהם, בני הפולבה מסנגל/גינאה (מערב) לא נוטים לסיים כך את משפטי השאלה. השוני הניכר ביותר הוא בין הקהילות המערביות למזרחיות. עם זאת, באופן כללי לכולם תרבות זהה עם שינויים לא קטנים.
היסטוריה
ישנן הרבה תאוריות בנוגע למוצאם של אנשי הפולה. הם נחשבים לצפון אפריקאים וערבים במוצאם, לפחות באופן חלקי[15][16][17]. הם ידועים בתור אחת משְלוש הקבוצות האתניות בעלות השורשים ה"לבנים" במערב אפריקה, והם מאופיינים במראה חיצוני וגוון בהיר יותר משל רוב האפריקאים[2][18].
האתניות של הפולאני על סמך מוצא גנטי ככל הנראה החלה מאינטראקציות בין קהילות מערב אפריקאיות וצפון אפריקאיות כגון ברברים או מצרים[19][16][17]. מוצאם המערב אפריקאי כנראה הגיע מהאזור שליד נהר סנגל[5]. מוצאם מצביע על תערובת של אנשים מצפון אפריקה, מערב אפריקה וערבים.
אנשי הפולאני היו חלק משושלות שולטות רבות בעיקר בסאהל ובמערב אפריקה[2][16][20]. ספקולציות בנוגע למוצאם התחילו עוד בעידן הקולוניאלי. בשנת 1902, אדמונד דן מורל (Edmund Dene More) ציין שה"אתיופים הלבנים", כך כונו על ידי פליניוס הזקן, החזיקו באימפריה ששליטיה היו לבנים והוקמה בידי מלך שהמילה "פולאני" הוצמדה לשמו[21].
ציר זמן של ההיסטוריה של פולאני (Fulani)
| זמן | מאורע |
|---|---|
| המאה ה-4 | אימפריית גאנה נוצרת בדרום מזרח מאוריטניה של היום ומערב מאלי, בתור האימפריה הסודנית-סאהלית הראשונה רחבת הממדים. |
| המאה ה-5 | אימפריית גאנה הופכת לכוח החשוב ביותר במערב אפריקה. |
| המאה ה-5 | הפולבה מהגרים דרום-מזרחה ממרוקו ומאוריטניה של היום. |
| המאה ה-9 | מדינת טאקרור (Takrur) מוקמת על נהר סנגל התחתון (כיום סנגל), בעקבות נהירת בני הפולאני מההתיישבויות המזרחיות והצפוניות של מישור נהר הסנגל. |
| המאה ה-11 | ממלכת טאקרור ואימפריית גאו משגשגות במערב אפריקה הודות למסחר בזהב. |
| 1042 | המוראביטון תוקפים את טאקרור לאחר שמביסים את הברברים של סנחאג'ה ב-1039. |
| 1050-1060 | האסלאם צובר כוח יציב במערב אפריקה. |
| 1050-1146 | שושלת המוראביטון, מוסלמים ברברים מדרום מרוקו ומאוריטניה משתלטים על מרוקו, אלג'יר ועל חלק מאל-אנדאלוס. הם פולשים לגאנה ב-1076 וכוחם בה הופך ליציב. |
| 1062 | המוראביטון הופכים את מרקש לבירתם. |
| המאה ה-12 | כוחה של אימפריית גאנה מידרדר, הן בחשיבותה והן בהשפעתה. |
| 1147 | המוואחידון (המוסלמים הברברים שמתנגדים למוראביטון), משתלטים על מרקש ויוצאים לדרכם להשתלט על ספרד שנשלטת גם היא על ידם, על אלג'יר וטריפולי. |
| 1150 | אימפריית גאנה קמה לתחייה בצורה חסרת תקדים, ושולטת באזורים נרחבים של מערב אפריקה ובדרכי מסחר בסהרה של מלח וזהב. |
| 1200 | פולאנים שבטאקרור מתחילים להתבלט באימפריית גאנה הדועכת ויוצאים גם הם למסע כיבוש, ומשתלטים על בירת גאנה קומבי סאלח ב-1203. |
| 1235 | סונדיאטה קייטה, לוחם דגול בעל כושר הנהגה שמוצאו מאנשי המנדינקה, מקים את אימפריית מאלי שחופפת כיום למאלי שבמערב אפריקה. האימפריה מתרחבת תחת שלטונו. |
| 1240-1250 | מאלי קולטת אליה את גאנה, טאקרור ואימפריית סונגהאי. |
| 1324 | השליט העשירי של מאלי, מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי, יוצא לעליית הרגל המפורסמת שלו למכה בערב הסעודית. התהלוכה שלו כללה כ-60,000 אנשים, 12,000 עבדים שכל אחד מהם נשא 1.8 ק"ג מטילי זהב, שליחים לבושים במשי שהיו אחראיים על הארגון. מוסא סיפק את כל הצרכים לפמלייתו. בנוסף, היו איתם 80 גמלים שבהתאם לדיווחים שונים נשאו בין 23 ל-136 ק"ג אבקת זהב כל אחד. |
| 1325 | אימפריית מאלי מגיעה לשיא כוחה, ושולטת ברוב החלק הצפוני של מערב אפריקה. |
| 1450 | בחיפושים אחרי שטחי מרעה נוספים, התחילו בני הפולאני גל נוסף של הגירה מזרחה מסנגל. |
| 1461 | תועדה נוכחות פולאנית בניגריה. |
| 1462 | סוני עלי הופך לשליטם של אנשי הסונגהאי וממשיך בדרכו לבנות את אימפריית סונגהאי. |
| 1490 | אימפריית סונגהאי גוברת בגודלה על אימפריית מאלי. |
| המאה ה-16 | אימפריית סונגהאי נכנסת לתקופה בה היא מתרחבת באופן ניכר תחת שלטונו של אסקיא מוחמד הראשון (Askia Mohammad I). אסקיא מוחמד חיזק את מדינתו והפך אותה לטריטוריה הרציפה הגדולה ביותר בתולדות מערב אפריקה. בשיאה, האימפריה הגיעה עד קאנו (כיום ניגריה) והקיפה את אזורי ההאוסה ואת רוב השטח שהיה שייך לאימפריית סונגהאי במערב. |
| אמצע המאה ה-16 | בני הפולה מתאסלמים. |
| 1515 | אימפריית סונגהאי מגיעה לפסגת כוחה. |
| 1590 | אימפריית סונגהאי מובסת בידי צבא מרוקו שפלש מהצפון. |
| 1650 | גל נוסף של הגירת בני הפולבה שבעקבותיו הם נכנסים דרומית יותר לתוך סנגל ופוטה ג'אלון ההררית במרכז גינאה. |
| 1670 | אנשי הפולאני משתלטים על בונדו בסנגל. |
| 1673 | ניסיון ראשון ולא מוצלח של הג'יהאד הפולאני בפוטה טורו. |
| 1725 | הג'יאהד הפולאני מצליח לראשונה בהרי פוטה ג'אלון. פולאני מוסלמים גוברים על פולאני שאינם מוסלמים ועל אנשים אחרים באותו האזור, בקרב של טאלאנסאן (Talansan). ג'יאהד שני ומוצלח גם הוא יוצא לפועל בפוטה טורו. |
| 1730 | נוכחות דומיננטית של בני הפולאני מאיימת על אימפריית בורנו השכנה של אנשי הקאנורי והקאנמבו. |
| 1775 | איש הדת הפולאני-מוסלמי אלפא איברהים (Alfa Ibrahim) ממונה כ"מפקד על מאמינים" בפוטה ג'אלון במערב אפריקה. |
| 1800 | הגל הראשון של הג'יאהד הפולאני האסלאמי מגיע לסיומו. מוקמות המדינות של פוטה טורו, פוטה ג'אלון, וולי ובונדו. |
| 1804-1809 | אוסמאן דאן פודיו (Usman dan Fodio) מקים צבא פולאני ומתחיל בג'יאהד כנגד אנשי ההאוסה. הם מקימים את חליפות סוקוטו. |
| 1808 | פרשים של הפולבה מתחילים לתקוף את אימפריית בורנו, בראשם עומד מוחמד בלו (Muhammed Bello), בנו של אוסמאן דאן פודיו (Usman dan Fodio). |
| 1809 | ההאוסה מובסים לחלוטין בידי הג'יהאד הפולאני. חליפות סוקוטו מוקמת בידי הפולאני (ניגריה, צפון בנין, דרום ניגר וצפון קמרון של היום). |
| 1809 | הג'יאהד הפולאני מגיע לפומבינה. באזור של צפון מזרח ניגריה וצפון קמרון מוקמת אמירות אדאמאווה (Adamawa Emirate) בגודל של 103,600 קמ"ר הכפופה לחליפות סוקוטו. אגאמה ארדו חאסאנה (Adama ɓii Ardo Hassana) הוא זה שמקים אותה והופך את יולה (Yola) לבירתה. הוא הוביל את הג'יהאד למחוז, ופתח אותו לקולוניזציה של הפולאנים. כיום הפולאנים מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה באזור. |
| 1808 | בורנו מצליחה להדוף את הכוחות הפולאניים. אימפריית בורנו לא מצליחה לחזור לעצמה אחרי המלחמה, ומתחילה לדעוך. |
| 1820-1827 | בני הפולאני במאלי שבמערב אפריקה מקימים ושולטים באימפריית מאסינה, שבראשה עומד סקו אמאדו (Seku Amadu). בירת האימפריה היא חמדולאיהי (Hamdullahi). |
| 1824 | מדינת אילורין ביורובה נופלת בידי הג'יאהד הפולאני בחליפות סוקוטו. |
| 1830 | חליפות סוקוטו מגיעה לשיא כוחה. |
| 1852 | השליט הפולאני של אימפריית טוקולאור עמאר אל-חאג' (al-Hajj 'Umar) עומד בראש הג'יאהד בסנגל ובחלק העליון של נהרות ניגר וזאת על מנת להקים מדינה אסלאמית. הוא משתלט על טימבוקטו בשנת 1853. |
| 1862 | אמפריית מאסינה נופסת לכוחות טוקולאור מפוטה טורו בראשו של אל חאג' עומאר טאל (El Hadj Umar Tall). |
| 1893 | הצרפתים משתלטים על אימפריית פוטה טורו. |
| 1896 | הצרפתים משתלטים על פוטה ג'אלון בקרב פוראדקה. |
| 1901 | אמירת אדאמאווה מחולקת בין קמרון הגרמנית וצפון ניגריה הבריטית. |
| 1903 | הבריטים משתלטים על חליפות סוקוטו. |
היסטוריה מוקדמת
העדות הכי מוקדמת על תרבות פולאני הפרה-היסטורית היא ציורי האבן באזור טסילי נז'אר (Tassili n'Ajjer) שמתארים את חיי האנשים ב-6,000 שנה לפנה"ס. בדיקה מעמיקה של ציורי הקיר מצביעה על תכונות תרבותיות של בני הפולה באותו אזור כבר ב-4000 שנה לפנה"ס. ציורי האבן באזור זה באלג'יר הם המפורסמים ביותר מבין ציורי האבן בצפון אפריקה[22].
מומחים מאמינים שחלק מהאיורים מתארים טקסים שעדיין רלוונטיים לבני הפולה המודרניים. ההיסטוריון אמאדו האמפטה בא זיהה סצנה מתוך טקס "לוטורי", חגיגה של המוצא הימי של השור. סצנה זו נמצאה באתר טין טזריפט (Tin Tazarift). בנוסף, הוא זיהה רמז למיתוס על היד של הרועה הפולאני הראשון, קיקאלה (Kikala). בטין פלקי (Tin Felki), בא זיהה את הקשר בין תכשיט משושה מאבן קרנליאן לצלב אגאדס, קמע פוריות שנשים פולאניות עדיין משתמשות בו. בנוסף, בציורים יש פרטים התואמים לאלמנטים ממיתוסים פולאניים המשמשים בטקסי חניכה[22].
התיאור הגרפי של תחום החניכה של הפולאני כולל שמש מוקפת במעגל של ראשי פרות הנראים כמו ירחים בשלבים שונים בחודש בתחתית ודמויות של גברים ונשים. ניתן אפילו לזהות צמות ארוכות אצל הדמויות הנשיות. אף על פי שאין תאריכים מדויקים עבור הציורים הללו, הם ללא ספק קדמו בהרבה לתקופות ההיסטוריות בהן הפולאני זוהו לראשונה בסהרה המערבית[22].
במאה ה-9 הפולאני ככל הנראה היו מעורבים בהקמת מדינה שטאקרור היא עיר בירתה, מה שמצביע על נהירה אפשרית של בני הפולאני שהיגרו מהמזרח והתיישבו בעמק סנגל[23][24]. עם זאת, ג'ון דונלי פייג' (John Donnelly Fage) טוען שטאקרור הוקמה כתוצאה מאינטראקציות של הברברים מסהרה ו"החקלאים השחורים" שהיו למעשה שייכים לקבוצה האתנית סרר[25].
התרבות הפולאנית המשיכה להתפתח ולגדול באזור צפון ניז'ר ונהרות סנגל. הפולאני היו רועי בקר ואיכרים שחלקו את אדמותיהם עם קבוצות שכנות אחרות, ביניהן הסונינקה (Soninke), שתרמו לצמיחתה של גאנה העתיקה. במהלך המאה ה-16 הפולאני התפתחו דרך שטחי המרעה של סאהל, שהשתרעו מסנגל של היום לסודאן. את ההתפשטות למזרח ולמערב הובילו קבוצות נוודים של רועי בקר, או בשמם פולבה לדה (Fulɓe ladde). הקבוצות שהחלו את ההתפשטות היו קטנות, אך במהרה הן החלו לגדול בעקבות זמינות של שטחי רעיה בסאהל ובאזורים שגבלו עם הדרום.
התרחבות חקלאית הובילה לפיצול הפולאני. הפרטים סווגו בחלקם לקבוצות החקלאים הנוודים ובחלקם לקבוצות הפולאני שהעדיפו לנטוש את מסורת הנדידה ולהתיישב בערים או בפולבה וורו (Fulɓe Wuro). הערים של הפולאני היו תוצאה ישירה של מורשת נוודים, ולרוב הוקמו בידי אנשים בודדים שבחרו להתיישב באזור מסוים מאשר להמשיך לנדוד.
אינטראקציה תרבותית זו התרחשה ככל הנראה בסנגל, שם הייתה קרבה מבחינת שפה בין אלו שהשתייכו לקבוצות האתניות טוקולאור, סרר וולוף שהיוו רוב. בסופו של דבר התרחש תהליך של אתנוג'נסיס (Ethnogenesis), תהליך היווצרותה של קבוצה אתנית, ונוצרה התרבות הפולאנית, השפה והאנשים, לפני ההתרחבות העתידית ברחבי מערב אפריקה. גרסה נוספת היא שהפולאנים במקור היו ברברים שחצו את סנגל על מנת לרעות במדבר פרלו דרומית לנהר סנגל. הם מצאו את עצמם מנותקים מקרובי משפחתם בגלל קהילות אחרות שהתיישבו באזור הפורה של עמק סנגל ואימצו בהדרגה את השפה של שכניהם החדשים. אחרי שהעדר שלהם גדל, הקבוצות הקטנות אולצו לעבור מזרחה ודרומה יותר, מה שהוביל לסדרת הגירות ברחבי מערב אפריקה, שממשיכות עד היום[26].
העדויות להגירת הפולאני ממערב למזרח סודאן כקבוצה אחת מאוד מקוטעות. דלפוסה (Delafosse), אחד החוקרים הראשונים של המנהגים והתרבות הפולאנית, העריך, תוך התבססות על סיפורים מפה לאוזן, שמהגרים פולאניים עזבו את פוטה טורו ואת מאסינה והחלו לנוע לכיוון המזרח בין המאה ה-11 למאה ה-14. במאה ה-15 נוצר זרם קבוע של מהגרים פולאניים לאדמת ההאוסה ויותר מאוחר גם לבורנו (Bornu). נוכחותם בבאגרימי תועדה כשנלחמו כבני בריתו של בירני בסיף (Birni Besif) כשהקים את מסניה, עיר בצ'אד, בתחילת המאה ה-16.
עד סוף המאה ה-18 ההתיישבויות הפולאניות היו פזורות לכל אורך עמק נהר בניו (Benue River) ובכל פלגיו. הן התפשטו מזרחה לכיוון גארואה וריי באובה (Rey Bouba) ודרומה לכיוון נהר פארו (Faro River), לרגלי ממבילה פלאטיו (Mambilla Plateau), רכס ההרים שבניגריה, עליו הן החלו לטפס בשנים שלאחר מכן. הריכוזים הגדולים ביותר של ההתיישבויות הפולאניות היו בגורין (Gurin), אזור צ'אמבה (Chamba), צ'בואה (Cheboa), טורואה (Turua) ובונדאנג (Bundang).
אלו שנקראים "בניו-פולאני" ("Benue-Fulani") הפחיתו את תדירות המעבר שלהם ממקום למקום. מספר השנים שהם נשארו במקום אחד היה תלוי בשני גורמים: תגובת המתיישבים הקודמים לנוכחותם ושביעות רצונם מהתנאים, למשל זמינות שטחי מרעה עבור העדר שלהם.
התיישבות ואסלאם
בני הפולה, בעלי מוצא ערבי וצפון אפריקאי, אימצו את האסלאם בשלב מוקדם. לפי דבריו של דייוויד לווינסון, אימוץ האסלאם גרם להם להרגיש "עליונות תרבותית ודתית" על הסובבים אותם, ואימוץ זה הפך לגבול אתני ברור בינם ובין קבוצות אתניות אפריקאיות אחרות בסאהל ומערב אפריקה[27].
הן הפולאני המיושבים והן הנוודים הפכו לישויות מלחמתיות ופוליטיות, חמושות בסוסים וציוד מלחמה מהצפון[28]. המלחמות לא היו רק בין בני הפולה וקבוצות אתניות אחרות, אלא גם "מלחמות אחים" בין הפולאני הנוודים והעירוניים. היו מקרים בהם הפולאני שיתפו פעולה האחד עם השני, ומנגד, היו מקרים בהם מנהיגים פולאנים מוסלמים תקפו את הפולאני הנוודים בגלל היותם "כופרים"[28].
השליטים של אימפריית סונגאי המירו את דתם לאסלאם סוני במאה ה-11, והיו פקטור מרכזי במסחר במזרח התיכון וצפון אפריקה[29]. במאה ה-15 הלוחמים הפולאנים התגרו במדינת המסחר המערב אפריקאית ליד נהר ניגר אך הודפו. בשנת 1493, אסקיא מוחמד (Askia Muhammad) הנהיג את הפולאנים ממערב סודאן ועם הזמן הצליח להשתלט על רוב אימפריית סונגאי לשעבר. הוא הדיח את סוני בארו (Sonni Baru) שניסה להגן על האינטרסים של הנוודים[29]. אסקיא מוחמד כבש את דרכי המסחר של הקרוונים במערב אפריקה, אך בנו, אסקיא מוסא, הדיח אותו במכה בשנת 1528[29].
הפולאנים, בהיותם קבוצת האנשים הראשונה במערב אפריקה שהמירו את דתם לאסלאם, הפכו לתומכים פעילים של התאולוגיה והאידאולוגיה האסלאמיות מתוך ערים מרכזיות כגון טימבוקטו שבמאלי. מאוחר יותר הם התפרסמו בתור הטורובה (Toroobe). אנשי הפולה עבדו בצמוד לאנשי דת ברברים וערביים מוסלמים וטוו את התפשטות האסלאם במערב אפריקה[30]. מאמצים מלחמתיים מסוג זה עזרו להם להשתלט על רוב מחוז סאהל במערב אפריקה במהלך ימי הביניים ובתקופה שקדמה לקולוניזציה. הם נתפסו לא רק בתור קבוצה דתית אלא גם בתור כוח פוליטי וכלכלי[31][32].
עלייה לשלטון במערב אפריקה
פוטה טורו הוקמה בשנות ה-1500, על ידי שושלת דניאנקה (Denianke) שהייתה מורכבת מכוחות של בני הפולאני והמנדינקה.
חשיבותם של בני הפולה לשלטון זה התפרסמה בתור אמפריית פולו הגדול (אנ')[28]. הפולאני ביצעו פשיטות אלימות על דרכי המסחר שהפריעו לפעילותם התקינה. פשיטות אלו היו הסיבה המרכזית לפריחה הכלכלית של ממלכות אפריקאיות ותיקות יותר, מה שהוביל לעלייתן.
פוטה בונדו, שלעיתים נקראת גם בונדו, הממוקמת במפגש נהרות סנגל ופאלמה (Falémé), הפכה מרכז לעלייתה של אימפריית פולה בהיקפה של כל מערב אפריקה במאה ה-17. החל מהמאה ה-18 תכיפות הג'יהאדים גדלה, כמו אלו שהובילו איברהים סורי (Ibrahim Sori) וקאראמוקו אלי (Karamoko Ali) ב-1725. הפולאני הפכו לכוח הגמוני והיו דומיננטיים מבחינה פוליטית באזורים רבים. המחוז הנ"ל נבלע בתוך מלחמות תאוקרטיות, בהן השתתפו שושלות אסלאמיות רבות שחיפשו כוח ושליטה פוליטית. המרוקאים פלשו למערב סאהל מה שהוסיף למצב האנרכי. ייצור המזון צנח, והרעב השתלט על האזור באותה התקופה. הרעב השפיע לרעה על המצב הפוליטי והעלה את הטריגר לשליטת הצבא על הפעילות הכלכלית[33].
האימפריה הפולאנית התפצלה בקרב היורשים והתפתחה לאמירויות רבות במשך הזמן. הגרעין המרכזי של הכוח הפולאני היה בעמק נהרות סנגל, הרי פוטה ג'אלון (Fuuta Jallon), גינאה, מאסינה, ניז'ר, צפון ניגריה ומישור אדאמאוואה (Adamawa) בקמרון. בין המרכזים הגדולים הנ"ל היו ארגונים פוליטיים קטנים שנשלטו בידי הפולבה במרכז גורמה (Gourma) במאלי של היום ובצפון ומערב בורקינה פאסו (ג'לגוג'י (Jelgoji), בובולה (Boboola), דורי (Dori), ליפטאקו (Liptako)), צפון בנין (בורגו), סנגמביה (Sene-Gambia), צפון סנגל (בונדו), והחלקים הדרומיים והמערביים של ניז'ר של היום (דאלול בוסו (Dallol Bosso), בירני נקוני (Birni N'konni)).
האמירות של פוטה ג'אלון
האמירות של טימבו (Timbo) שבפוטה ג'אלון הייתה האמירות הפולאנית הראשונה במערב אפריקה. היא התפתחה במהלך המאה ה-18 כתוצאה ממרד של הפולבה האיסלאמיים כנגד הדיכוי בידי הפולי (Pulli) הפגאניים (הפולבה הלא אסלאמיים) והג'אלונקה (Jallonke) (מתיישבי מאנדה המקוריים של הפוטה ג'אלון). השליט (האמיר) הראשון לקח את השם אל-מאמי (Almaami) והתגורר בטימפו, ליד העיר מאמאו (Mamou) של היום. העיר הפכה לבירה הפוליטית של האמירות החדשה, והעיר הקדושה ובירת הדת הייתה פוגומבה (Fugumba). מועצת הזקנים של מדינת פוטה ג'אלון התבססה גם היא בפוגומבה ופעלה כבלם לכוחות של עלמאמי.
האמירות הייתה ממוקמת ברובה בגינאה של היום אבל כללה חלקים רבים של גינאה ביסאו, סנגל, וסיירה לאון גם כן. האמירות הייתה למעשה מדינה פדרלית שכללה 9 מחוזות: טימבו (Timbo), פוגומבאה (Fugumbaa), בואורייה (Ɓuuriya), קואין (Koyin), קולאדאה (Kollaaɗe), קאאבאלי (Keebaali), לאבה (Labe), פודה-חאג'י (Fode-Hajji) וטימבי (Timbi). לאחר הניצחון של הפולאנים המוסלמים, נאסר על בני קבוצות אתניות אחרות שהתנגדו לג'יהאד עד אותו הרגע להיות בעלי אדמות, מלבד פיסת אדמה קטנה שתאפשר להם לשרוד, והם הורדו לדרגת עבדים. פולי פולבה (Pulli Fulbe) הנוודים איבדו לחלוטין את חופש התנועה ולפיכך החלו להתיישב בהמוניהם. הג'אלונקה איבדו את מעמדם כאצילים והפכו לעבדים (maccube).
בעקבות סכסוכים בין פלגים של שושלת הסידיאנקה (Seediayanke) המלכותית (הסורייה (Soriya) והאלפאייה (Alphaya))[34], מאוחר יותר הוקמה שיטה לחילופי שלטון בין שני הפלגים. זה הוביל לסכסוך אזרחי כמעט קבוע, היות שאף אחד מהצדדים לא כיבד את המערכת שהחלישה את הכוח של המרכז הפוליטי.
אימפריית מאסינה
אמירות מאסינה, הקרויה גם דיינה (Diina) (שמשמעותה "דת" בשפה הפולאנית, ממקורות ערביים), הוקמה ב-1818 בידי הג'יהאד הפולאני שהונהג על ידי שקו אמאדו (Sheeku Aamadu). משתתפים נוספים במרד נגד ממלכת במברה/באמאנה של סגואו (Ségou) היו אנשי המקור של האמירות המאסינית בדלתא הפנימית של נהר ניז'ר. ממלכה זו הייתה כוח פוליטי ששלט במחוז מבחוץ. הג'יאהד התרחש בהשראת האירועים בצפון ניגריה, שם מלומד חשוב באותו הזמן, אוסמאן דן פודיו (Usman Dan Fodio), הקים אימפריה אסלאמית שבירתה הייתה סוקוטו.
במשך טווח זמן מסוים קבוצות הפולבה היו דומיננטיות בחלקים של הדלתא, מה שייצר היררכיה מסובכת שהחלה לפני גלי הכיבושים. עם זאת ולמרות הלוחמה ההרסנית שלהם, הם לא הצליחו לארגן כוח שיעמוד נגד ממלכת באמאנה. בשנת 1818 אאמאדו חאמאדי בוובו שהיה איש דת אסלאמי איחד את הפולבה תחת דגל האסלאם ולחם בקרב מנצח נגד באמאנה ובעלי בריתה. לאחר מכן הוא הקים את הממשל שלו בדלתא הפנימית ובאדמות היבשות הסמוכות לה ממערב וממזרח. אם לשפוט לפי העובדה שהארגון הפוליטי והכלכלי שלה עדיין באה לידי ביטוי בהווה בייצור החקלאי באזור הדלתא הפנימית, למדינה שהקים הייתה שליטה הדוקה על שטחי הליבה שלה. למרות הכוח והעובדה שהייתה נוכחת בכל מקום, ההגמוניה של האמירות הייתה תחת איום מתמיד. במהלך שלטונו של אמאדו אמאדו (Aamadu Aamadu) שהיה נכדו של שקו אמאדו, התנגדויות פנימיות החלישו את האמירות עד שהפכה לטרף קל לכוחות הפוטאנקה (Futanke), שבסופו של דבר הפילו את האמירות המאסינית בשנת 1862.
הפוטאנקה (Futanke) / אימפריית טוקולאור (Toucouleur)
רבים מתייחסים לכיבוש מערב סודאן ומרכז מאלי בידי הפוטאנקה או הטוקולאור בתור מהלך שהוביל שינוי. אופי אמירות פוטאנקה היה שונה מהאמירויות האחרות אף על פי שהקמתה הייתה קשורה לכיבוש אימפריית מאסינה וממלכות באמאנה של הסגאו והקאארטה שבעקבותיו הייתה הרפורמה. בעקבות קבלת נשק חם מכוחות הקולוניה הצרפתית ובו זמנית האיום שחשו מהם, הפוטאנקה יזמו ג'יהאד על מנת להילחם בפאגאניזם ובטיז'אניה (Tijannya), האחווה האסלאמית המתחרה.
אל-חאג' עומר טאל (El Hadj Umar Tall), המקים שלה, היה מהפכן אסלאמי שהגיע במקור מפוטה טורו על גדות נהר סנגל. זמן קצר אחרי שכוחותיו הביסו את אמירות מאסינה, הוא נהרג תוך כדי לחימה במורדים. לאחר מותו האמירות חולקה לשלוש מדינות, כל אחת מהן הונהגה בידי אחד מבניו. לשלוש המדינות היו ערי בירה בניאורו, סגאו ובאנדיאגרה. ההבדל המשמעותי ביותר היה בין האצולה (האנשים החופשיים) והלא חופשיים (Rimmaibe או Maccube).
האצולה כללה את המעמד השליט של אדונים פוליטיים ואנשי דת אסלאמיים, וכן את אוכלוסיות הרועים בני פולבה שסייעו להם לעלות לשלטון. ביחד הם יצרו קבוצת וסאלים לאליטה הפוליטית, ונחשבו לאצולה אף על פי שבפועל השפעתם הפוליטית הייתה מינימלית. האוכלוסיות הנכבשות הורדו לדרגת עבדים או משרתים ויותר עבדים נלקחו בשבי על מנת לספק את המכסה הנדרשת לתפקוד הכלכלה. בנוסף, היו קבוצות של משוררים, חצרנים ואמנים שתפסו את העמדות הפוליטיות והחברתיות הנמוכות יותר.
חליפות סוקוטו והאמירויות הרבות שלה
חליפות סוקוטו הייתה המורשת הגדולה והמוצלחת ביותר של הכוח הפולאני באפריקה המערבית. היא הייתה הגדולה והמאורגנת ביותר מבין מדינות הג'יהאד הפולאניות, וכן, היוותה אחת מהאימפריות הגדולות והחזקות במערב אפריקה לאורך כל המאה ה-19, עד שבשנת 1903 הובסה בידי כוחות הקולוניות האירופאים. חליפות סוקוטו כללה מספר אמירויות, הגדולה בהן הייתה אדאמאוואה והמאוכלסת ביותר הייתה אמירות קאנו. אמירויות נוספות היו אמירות גומבה (Gombe), אמירות גוואנדו (Gwandu), אמירות באוצ'י (Bauchi), אמירות קאטסינה (Katsina), אמירות זאזאו (Zazzau), אמירות חאדג'יה (Hadejia) ואמירות מורי (Muri).
הפולבה הגדירו היררכיה חברתית נוקשה תוך הקמת ההגמוניה שלהם. הם הטילו הגבלות על הפעילות הכלכלית והמסחרית, במטרה להבטיח זרימה מתמדת של הכנסות ממיסים וסחורות למערכת המדינית ולצבא היציב, בעיקר לפרשים. החופש של הרועים לנדוד עם עדריהם הוגבל על מנת לוודא תפקוד חלק של פעילויות ייצור אחרות כמו גידול דגנים, ובמקרה של מאסינה – פעילויות דיג.
נראה שהייתה התנגדות ניכרת לכפיית קבלת האסלאם על ידי האמירויות. לדוגמה, נוודים פולאנים רבים, בעיקר וודאבה, ברחו מצפון ניגריה כשהחופש שלהם הוגבל והם אולצו להמיר את דתם לאסלאם בעקבות הג'יהאד שיזם אוסמאן דן פודיו מסוקוטו. משמעות המרת הדת לאסלאם הייתה לא רק שינוי דת, אלא גם ציות לכללים שעוסקים בכל היבט של החיים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים – תכתיבים שנוודים פולאנים רבים לא הרגישו איתם בנוח.
חברה
אנשי הפולאני ואנשי ההאוסה ספגו השפעות תרבותיות מסוימות אלה מאלה. בעקבות ההצלחה שנחלה המלחמה הפולאנית של אוסמאן דן פודיו (Usman dan Fodio) בשנת 1804, רבים מבין הפולאנים הצטרפו למעמד השליט של האמירות הצפון ניגרית. הם התלבשו ודיברו כמו שכניהם, בני ההאוסה, וחיו באותה הצורה. הפולבה וצאצאיהם שלא התיישבו במהלך התקופה הזו שמרו על זהות שונה באופן ברור מזו של בני ההאוסה ושל קבוצות סובבות אחרות במחוז הנ"ל. האינטראקציה הזאת בין הפולאני וההאוסה נדירה מחוץ לתת-מחוז המזרחי של מערב אפריקה.
אנשי הטוקולאור ממרכז העמק של נהר סנגל קשורים באופן הדוק לבני הפולה, במהלך ימי הביניים הם חלקו כבוד לבני הפולה. חלק גדול מדוברי שפת הפולה האחרים מפוזרים במחוז ובעלי מעמד חברתי נמוך יותר. הם צאצאיהם של עבדים שהיו ברשות הפולה. כעת, כששוחררו באופן חוקי, באזורים מסוימים הם עדיין מתייחסים ביראת כבוד לאליטה הפולאנית, ולעיתים קרובות נמנעת מהם האפשרות להתקדם במעלה הסולם החברתי[35].
למשל במאלי, בורקינה פאסו וסנגל, לאלו שנמצאים בתוך המעגל התרבותי של הפולה אבל שלא משתייכים אליהם מבחינה אתנית, מתייחסים בתור yimɓe pulaaku (אנשי התרבות הפולאנית). לפיכך, התרבות הפולאנית כוללת אנשים שאינם בהכרח פולאניים מבחינה אתנית[36]. אף על פי שעבדות איננה חוקית כיום, הזכרונות על מערכת היחסים הישנה בין הפולבה והרימאיבה (Rimayɓe) עדיין קיימים אצל שתי הקבוצות[37][38][39].
עבדות ומערכת הקאסטות
חברת הפולאני מחולקת לקאסטות בצורה שאופיינית למחוז המערב אפריקאי[40]. למערכת הקאסטות הנוקשה למדי של אנשי הפולה יש שורשים בימי הביניים, במאה ה-15 היא כבר הייתה מבוססת היטב, והיא שרדה עד העידן המודרני. מרטין קיץ' טוען שארבע הקאסטות המרכזיות, מהגבוהה לנמוכה, הן: "אצולה, סוחרים, בעלי מלאכה וצאצאי עבדים".
הקאסטה הפולאנית ה"ראויה", היא קאסטת האצולה, הנקראת גם רימבה (Rimɓe) ודימו (Dimo), שמשמעו "אציל". קאסטת בעלי המלאכה[41] כוללת נפחים, קדרים, מוזיקאים ובדרנים, גנאלוגים, חרשי עץ ותופרים, אלה שייכים לקאסטות אך נחשבים לאנשים חופשיים. כמו כן, ישנן הקאסטות של צאצאי השבויים, העבדים והצמיתים. השליטים והסוחרים הפולאנים היו, בדומה לקבוצות אתניות אחרות באפריקה, מעורבים בסחר העבדים. הם השיגו עבדים באמצעות פשיטות שערכו ובאמצעות יציאה למלחמות ולקיחת שבויים.
הקאסטות הפולאניות הן אנדוגמיות – מה שאומר שהשייכים לקאסטה נישאים רק בתוכה. מערכת הקאסטות הזו לא הייתה כה משוכללת במקומות כמו צפון ניגריה, מזרח ניז'ר וקמרון. לפי מספר הערכות, בסוף המאה ה-19, כמחצית מהאוכלוסייה של אמירות אדאמאוואה שבשליטת הפולבה הייתה מורכבת מעבדים, שכונו 'ג'ייאבה' (Jeyaɓe). זהו שיעור מאוד גבוה, אך הוא אופייני גם להרבה אמירויות אחרות בחליפות סוקוטו, שאדאמאוואה הייתה חלק ממנה. הריבוד החברתי בקאסטות בקרב אנשי הפולה היה נפוץ ונצפה ברחבי סאהל – בבורקינה פאסו, ניז'ר, סנגל, גינאה, מאלי, ניגריה, סודאן ואחרות[42].
תרבות
פרנסה ואורח חיים מסורתי
הפולאנים הם במקור נוודים ורועי צאן. העדרים שלהם כוללים בקר, כבשים ועיזים בשטחי מרעה עצומים ויבשים בפנים הארץ שבה הם חיים. הם מפרידים את עצמם מהאוכלוסיות החקלאיות המקומיות. הם מהווים את הקבוצה האתנית הנודדת הגדולה ביותר בעולם ומאכלסים מספר טריטוריות ששטחן הכולל עולה על שטחה של ארצות הברית.
לפולאני קוד התנהגותי הידוע בשם פולאקו (Pulaaku), שכולל תכונות כמו סבלנות, שליטה עצמית, משמעת, זהירות, צניעות, כבוד כלפי אחרים (גם לאויבים), חכמה, מחשבת תחילה, אחריות אישית, הכנסת אורחים, אומץ ועבודה קשה. הנשים בקרב אוכלוסיות פולאני הנודדות עושות בזמנן הפנוי מלאכות יד שכוללות חריטה על דלועים, אריגה, סריגה, עטיפות לדלועים העשויות בקפידה וידועות בשם מבדו (Mbeedu), וסלים. הגברים הפולאנים מעורבים פחות במלאכות כמו קדרות, נפחות וצביעה, בניגוד לגברים מקבוצות אתניות שכנות להם.
כמעט בכל אזור מערב אפריקה בו חיות קבוצות הפולבה הנודדות ישנה מגמת עלייה בקונפליקטים בין החקלאים (שאינם נודדים) והאיכרים (הנודדים). היו מקרים רבים של קונפליקטים במישור ג'וס (Jos), המישור המערבי הגבוה, ובחגורות המרכזיות שבניגריה, צפון בורקינה פאסו ודרום צ'אד. גידול בקר הוא הפרנסה העיקרית של 4 מתוך 10 המחוזות האדמיניסטרטיביים של קמרון, בנוסף לשלושה מחוזות בהם רעיית צאן ובקר פחות נפוצה, במחוזות בצפון ומרכז ניגריה, בכל רחבי סאהל ובמחוז סודאן[43].
במשך ארבעה עשורים היו תגרות בין הוודאאבה בורורו (האיכרים הנוודים) והחקלאים המיושבים בהם ג'וקון (Jukun), טיב (Tiv), צ'אמבה (Chamba), באמילקה (Bamileke) ולפעמים אפילו ההאוסה. קונפליקטים מסוג זה החלו לרוב מכך שהעדר סטה לתוך שטחים חקלאיים והרס יבולים. אלפי פולאניים אולצו להגר מהאדמות המקוריות שלהם בסאהל לאזורים דרומיים יותר בגלל תהליך המדבור של הסהרה. ניגריה, לדוגמה, מאבדת בכל שנה 2168 קמ"ר של שטחי מרעה ואזורים חקלאיים בגלל המדבור, שמהווה איום רציני לפרנסתם של כ-20 מיליון אנשים[43].
בגלל הבצורות החוזרות ונשנות משפחות רועים רבות אולצו לוותר על חיי הנוודות, ובכך איבדו את זהותם בתהליך. תהליך העיור הגדל גרם לשטחי מרעה פולאניים רבים להפוך לשטחי פיתוח עירוניים, וכן, שטחים רבים אולצו להפוך לשטחים חקלאיים[44]. פעולות אלה נבעו מההתקפות האלימות והתקפות הנגד בין הפולאני, שהרגישו שאורח החיים שלהם וההישרדות שלהם היו תחת איום, ובין אוכלוסיות אחרות שנפגעו מאיבוד יבולים חקלאיים אף שמלכתחילה האדמות אותם עיבדו היו צחיחות ולא מעובדות.
הפולאני שחיו בניגריה לרוב דרשו פיתוח של שטחי מרעה במיוחד בשבילם על מנת לרסן את הקונפליקטים[45]. כל המועמדים לנשיאות מבחירות קודמות שהיו מעוניינים בהצבעות של הפולבה, הבטיחו הבטחות שווא בקמפיינים שלהם. הדיונים בין פקידים ממשלתיים, שליטים מסורתיים ושליטים של הפולאני בנוגע לרווחת הנוודים תמיד התרכזו סביב הדרישות והבקשות להגן על שטחי המרעה. הלחץ הגובר מצד הארדואן (המנהיגים של קהילת הפולאנים) לישועת שטחי המרעה המקוריים שנותרו, גרמו למספר ממשלות עם אוכלוסיות גדולות של רועים (כמו גומבה, באוצ'י, אדאמאוואה, טאראבה, פלטו וקאדונה) לכלול בתוכניות הפיתוח את השימור וההחייאה של שטחי המרעה. המנהיגים מיהרו להיאחז בנואשות הרועים לשטחי מרעה וייסדו ועדה לשימור שטחי המרעה על מנת למצוא פתרון ארוך טווח לדילול המהיר של שטחי המרעה בניגריה.
הפולאני מאמינים שהתרחבות שטחי המרעה תגדיל את אוכלוסיית המשק החי, תוריד את הקושי שברעיה, תקטין את ההגירה העונתית ותגביר את האינטראקציות של האיכרים, הרועים והאנשים הכפריים. בניגוד לציפיות הנ"ל, שטחי המרעה אינם נמצאים בהישג היד של כשלושת רבעי הפולאני הנודדים בניגריה, שמספרים מגיע למיליון, ושל כ-60% מהרועים המהגרים שמשתמשים בשטחי מרעה זהים בכל יום.
פיזור שטחי המרעה ומספרם בניגריה עבור המשק החי של הפולאנים משתנה מלא מספיק ללא מספיק באופן חמור. במדינות כמו ניגריה, קמרון ובורקינה פאסו, בהן אספקת הבשר תלויה לחלוטין בפולאני, קונפליקטים מסוג זה מובילים למחסור בבשר ולקפיצה במחירי החלבון מן החי.
בתקופה האחרונה הסנאט הניגרי היה קרוע בין הניסיונות להעביר מיסוי על שטחי המרעה ורווחי ההגירה של הרועים הפולאנים. זה נבע בעיקר מכך שהמחוקקים מדרום למרכז ניגריה התנגדו להצעה, והמחוקקים מהצפון תמכו בה[46]. הפולאני היו מעורבים בקונפליקטים הציבוריים בניגריה.
שפה
שפת הפולאני היא הפולאר (Pulaar). כל הסנגלים והמאוריטיאנים שזוהי שפת האם שלהם ידועים בתור האלפולאר (Halpulaar), שמשמעו "דוברי הפולאר" (האל הוא השורש של הפועל הפולארי "האאלוגול" (Haalugol) שמשמעו - לדבר). באזורים מסוימים, למשל בצפון קמרון, השפה הפולאנית היא הלינגואה פרנקה.
שפת הפולה היא שפה לא טונאלית (שפה טונאלית היא שפה הכוללת מספר טונים, כלומר מספר מסוים של הבחנות בין תדירויות-צליל), היא מדוברת בכ-20 מדינות לאורך מרכז ומערב אפריקה. כמו שפות נוספות (למשל: שפת וולף ושפת סרר) היא שייכת לתת משפחה האטלנטיות של שפות ניז'ר קונגו.
היא דוברה לראשונה על ידי אנשי הפולה ובהמשך גם דוברה גם על ידי קבוצות נוספות (כמו בני הטוקולור) מעמק נהר סנגל.
אף על פי שישנם הרבה שמות לשפת הפולה כמו פולאני, פולר, פולאר, מסינה-פולפיאד וכדומה, בדרך כלל מדובר על אותה שפת יסוד.
נגזרותיה של שפת הפולה מדוברת במספר מדינות: פולאני היא שפה רשמית בסנגל (Pulaar) וניגריה (Fulfulde), שפה אזורית רשמית גינאה (Pular), ושפה לאומית של מאלי (Maasina) וניז'ר (Fulfulde).
סה"כ ישנם כ-24 מיליון דוברים (על כל נגזרותיה) את שפת הפולה בתור שפת אם, במרכז ובמערב אפריקה.
קוד מוסרי
מאפיין מרכזי בתרבות הפולאנית הוא קוד התנהגות הידוע בתור פולאקו (Pulaaku), או לאאוול פולבה (laawol Fulɓe) בשפת הפולה, שמשמעו "הדרכים הפולאניות" שמועברות מדור לדור בתור ערכים מוסריים נעלים של הפולבה. ערכים אלה מאפשרים להם לתחזק את זהותם לאורך הגבולות ולצד השינויים של אורח החיים. ישנם ארבעה עקרונות בסיסיים שמגדירים את הפולאני מיסודו:
- מוניאל: סובלנות, שליטה עצמית, משמעת, זהירות.
המוניאל הוא שילוב בין חוזק ואומץ בזמן מצוקה וקבלה סטואית וסיבולת של גלגל החיים שנקבע מראש. לרוב עיקרון זה מפורש כסובלנות.
- סמטאנדה: צניעות, כבוד לאחרים (אפילו לאויבים).
הסמטאנדה מתוארת בתור חוסר ריסון ושליטה עצמית בעת אינטראקציות חברתיות ביום יום, ומתועדת כחולשה בהתמודדות עם מצוקות. לרוב היא מפורשת כבושה. כשמישהו מתנהג בצורה מבישה, הפולבה נוהגים לומר "או סמפטי" (O sempti), שמשמעו שהם ביישו את עצמם, או "או וואללה סמטאאנדה" (O walaa semteende), שמשמעו שאין להם בושה.
- חאקילו: חכמה, ראיית הנולד, אחריות אישית והכנסת אורחים.
המילה חאקילו, משמעה אינטליגנציה, ראיית הנולד ושכל הישר, מפורשת בתור זהירות ופיקחות בניהול הפרנסה והיתקלויות פנים מול פנים.
- סאגאטה: אומץ ועבודה קשה.
במילים אחרות, פולאני חייב להכיר את האילוצים החברתיים בכל הקשור לדרכי ההתנהגות ולהיות מסוגל להימנע מהפרתם בכל המצבים האפשריים, בעיקר מול אנשים אחרים. פולאני אמיתי נמצא בשליטה מלאה של הרגשות והדחפים שלו. כמו כן, נדרשת ממנו הבנה גבוהה גם של השפה וגם של העם הפולאני.
לבוש
בתת קבוצות הפולאניות אין צורת לבוש מסוימת, לרוב הבגדים והאביזרים תלויים במחוז הספציפי. הלבוש המסורתי של הפולבה וודאבה כולל שמלות ארוכות וצבעוניות, רקומות בצניעות או מקושטות בצורה אחרת. בהרי פוטה ג'אלון במרכז גינאה, נהוג לראות גברים הלובשים כובעים מיוחדים עם ריקמה צבעונית. בניגריה, קמרון וניז'ר הגברים לובשים כובע בעל שלושה קודקודים הידוע בשם נופיירה (Noppiire). גם הנשים וגם הגברים לובשים שמלות כותנה לבנות או שחורות המקושטות ברקמות בצבעים כחול, אדום וירוק. הסגנון משתנה בין המחוזות ובין המינים.
נפוץ לראות נשים המקשטות את השיער שלהן עם חרוזים וצדפות. נשות הפולה לרוב משתמשות בחינה על מנת לקשט את הזרועות והרגליים, בדומה לתרבויות אחרות באפריקה. שיערן הארוך נקלע לחמש צמות ארוכות שלרוב או משתלשלות למטה או מלופפות לצידי ראשן. נשים וילדות רבות מחברות מטבעות כסף וענבר לצמות שלהן. חלק מהטבעות הללו עתיקים מאוד והועברו מדור לדור במשפחות. הנשים לרוב עונדות צמידים רבים על מפרקי הידיים שלהן.
בדומה לגברים, גם לנשים יש סימנים על הפנים, מסביב לעיניים והפה, שניתנו להן כשהיו ילדות. הפולבה המערביים ממדינות כמו מאלי, סנגל ומאוריטניה משתמשים בדיו אינדיגו מסביב לפה, מה שגורם לשפתיים ולחניכיים שלהם להשחיר.
הגברים הפולאנים לרוב לובשים חולצות ומכנסיים בצבע אחיד, שמגיעים עד לקרסוליים שלהם, העשויים מכותנה מקומית, בד ארוך מלופף מסביב לפנים שלהם. על הטורבנים שלהם הם חובשים כובע חרוטי העשוי מקש ועור. הם הולכים עם מקלות הליכה על הכתף כשהידיים מעליהם. לרוב, לגברים יש סימונים משני צידי הפנים או על המצח. הם קיבלו את הסימנים כשהיו ילדים, בדומה לנשים. האתיקה הפולאנית נמשלת בידי רעיון הפולאקו. הנשים לובשות שמלות ארוכות עם שאלים פרחוניים. הן מקשטות את עצמן עם שרשראות, עגילים, נזמים, וצמידי רגליים[47].
רעיית צאן
אנשי הפולה ידועים בעיקר בתור רועים אבל באזורים מסוימים חלקם עוסקים גם במסחר. רוב הפולה באזורים הכפריים עומדים על רגליהם ברוב הזמן, וניתן לראות אותם הולכים עם העדר שלהם ברחבי פנים מערב אפריקה, בחיפוש מים ומרעה טוב יותר. הם היו ונשארו הקבוצה האתנית המהגרת העיקרית במזרח אפריקה, אף על פי שאנשי טוארג, שבט נודד נוסף מצפון אפריקה, גרים צפונית לטריטוריית הפולה ולפעמים גרים לצידי הפולאני במדינות כמו מאלי, ניז'ר ובורקינה פאסו. כתוצאה מההגירה ממקום למקום בעבר, הפולאני יכולים להימצא בכל אזור אקלים במערב אפריקה – מהמדבריות בצפון לסוואנה והיערות בדרום.
במאות ה-16–20 קהילות פולאניות רבות התיישבו באזורים ההרריים של מישור ג'וס, המישור המערבי הגבוה של באמנדה ומישור אדאמאוואה בניגריה וקמרון. אזורים אלה הם הגבוהים ביותר באפריקה המערבית, וגובהם יכול להגיע לכ-8,700 רגל מעל פני הים. המישורים ההרריים מאופיינים באקלים וטמפרטורות המסייעים לפעילויות של רעיית עדרים, וזה אפשר לאוכלוסיות הפולבה להתיישב שם בגלי ההגירה מהמערב. אף על פי שכיום רוב הפולה גרים בערים או כפרים, חלק גדול מהם עדיין נודד לחלוטין או נודד חלקית מטבעו.
אצל הפולאנים, העושר נמדד לפי גודל העדר. לפני זמן רב, שבטי הפולאני נהגו להילחם על העדרים ועל זכויות הרעייה. הפרות, שנחשבות לבעל החיים היקר ערך ביותר שהפולאני רועים, מאוד מיוחדות. אנשים רבים טוענים שאדם לא יכול לדבר בשפת הפולה אם אין ברשותו פרה. לפולאני מסורת של נתינת חאבאנאיה (Habbanaya) – פרה שמלווים אותה מאחד לשני עד שהיא ממליטה. ברגע שהעגל נגמל מהאם הוא נשאר אצל אותו הרועה והפרה מוחזרת לבעליה. החאבאנאיה נחשבת לחיה יקרת ערך. בעת קבלתה כמתנה, ישנו טקס מיוחד לכבודה. האדם שקיבל אותה קונה אוכל מיוחד ומזמין את שכניו לאירוע בו החאבאנאיה מקבלת את שמה. ישנו איסור מוחלט לפגוע בה.
הנוודים הפולאנים מחזיקים בסוגים שונים של בקר, כאשר בקר מסוג זבו הוא הנפוץ ביותר במערב אפריקה בגלל היותו עמיד לבצורות. באזורים בהם האקלים לח יותר, בפוטה ג'אלון וקאסאמאנסה, הסוג הגמדי נדאמה (N'Dama) נפוץ מאוד. הם עמידים בפנים מחלת השנה ומצבים אחרים שקשורים בלחות גבוהה. בקר פולאני לבן הידוע בשמו המקומי אקו, אקוג'י, בורורוג'י, קאנו לבן, יאקאנאג'י או בונאג'י הוא תת-סוג של הזבו. הבקר הפולאני הלבן הוא גזע חשוב המצוי בכל האזור אותו הפולאנים כבשו ומעבר לאזור סאהל באפריקה.
הבקר הפולאני האדום נקרא בצרפתית ג'אפון (גם בניגריה וקמרון), פלאטה בשפת צ'אד, מבורורו, בורורו אדום או בודאאדי. תת-סוג נוסף הוא הסוקוטו גודאלי והאדאמאוואה גודאלי או בשמו הפשוט גודאלי – משמעו "בעל קרניים ורגליים קצרות" בשפת ההאוסה. התאוריה המקובלת בנוגע למוצאו של בקר הזבו הנפוץ היום במערב אפריקה היא שהם הגיעו מאוכלוסיות הזבו המוקדמות ממזרח אפריקה לסודאן. גזעים אחרים של הזבו מצויים בעיקר במחוזות היבשים יותר. מבנה גופם מזכיר את הזבו של מזרח אפריקה. הזבו כשלעצמו הופיע במערב אפריקה רק אחרי שנת 1800. הצחיחות המתגברת של האקלים והתדרדרות הסביבה בסאהל סייעו לתפוצת זן הזבו, מפני שהם מתעלים על הבקר עם הקרניים הארוכות והקצרות בעמידה בתנאי בצורת.
מקורם וסיווגם של הבקר הפולאני שרוי במחלוקת: צד אחד מחזיק בדעה שהבקר הפולאני הם בעצם זבו עם קרניים ארוכות שהגיעו למערב אפריקה יחד עם פולשים ערבים במהלך המאה השביעית, בערך באותו הזמן בו הגיעו קצרי הקרניים למזרח אפריקה. התאוריה הזו נתמכת במראה הגולגולת ובדבשת בחזית של הבקר הפולאני[48]. צד אחר טוען שהבקר הנ"ל הגיע במקור מאזור קרן אפריקה, אתיופיה וסומליה של היום מזיווג בין זבו קצר הקרניים (שהגיע לקרן במהלך המילניום הראשון לפנה"ס) וארוך הקרניים ההאמיטי העתיק (Hamitic Longhorn) או ב. טאורוס ברכיריוס (B. taurus brachyceros) קצר הקרניים (שהגיע הרבה לפני). הזיווג התרחש בקרן בערך בין השנים 1500-2000 לפנה"ס. מאמינים שהכניסה המוצלחת של הזבו קצר הקרניים היא זו שגרמה למעבר של בקר מסוג סנגה לדרום אפריקה[48].
חלק מבקר סנגה ככל הנראה התערבב עם קצרי הקרניים ובעלי הדבשת במהלך התקופה בה האנשים והחיות עברו ממקום למקום באפריקה, מה שגרם להופעת זן חדש, הסנגה בעלת הדבשת בחזית. הזן החדש נדד למערב ככל הנראה יחד עם התפשטות האסלאם ליצירת בקר מסוג לירה הורנד (lyre-horned) במערב ומרכז אפריקה של היום, בו נכלל גם הבקר של הפולאני. במקור הבקר הפולאני הלבן היה יליד צפון ניגריה, דרום מזרח ניז'ר וצפון מזרח קמרון – והיה בבעלות של הפולאני ושל ההאוסה. לאחר מכן הם התפשטו לצ'אד הדרומית ומערב סודאן[48].
בכל שנה הגברים הפולאנים בעיר המאלית דיאפאראבה, חוצים את נהר ניז'ר עם הבקר שלהם בסבב נדידת הבקר השנתי. הפסטיבל השנתי ידוע בשפת הפולה המקומית בשם דווגאל (Dewgal). מאז הקמת הכפר בשנת 1818, הפסטיבל היה החשוב מבין כל הפסטיבלים הפולאנים. הוא מתרחש ביום שבת בנובמבר או דצמבר. היום נבחר בקפידה בהתבסס על מצב המרעים וגובה המים בנהר ניז'ר. במהלך העונות הגשומות הנהר עולה על גדותיו והאזורים מסביב לכפר מוצפים במים והופכים את הכפר לאי. את הבקר מעבירים לשדות צפונה או דרומה, אבל כאשר גשמי המונסון המערב אפריקאים נרגעים והעונה היבשה חוזרת, גובה פני הימים יורד והבקר יכול לשוב לביתו[49].
חציית הנהר היא מעבר לחיפוש אחר שטחי מרעה; מדובר בתחרות בה כל אחד מרעה את אומנות רעיית הבקר. הבקר מובא לנהר וכל אחד מהרועים, ללא עזרה מהאחרים, מעודד את הבהמות בצעקות להתקדם בעודו שוחה או עומד ביניהם ומחזיק בקרניים של הפרים. החיות הקטנות יותר לא שוחות אלא מורמות לתוך סירות קטנות. כשכל הבקר חוצה את הנהר, העדר נשפט על ידי פאנל שופטים, שמחליט מי מהחיות הן "השמנות" יותר. בעל העדר המנצח מקבל את הכינוי "המשגיח הטוב ביותר" ומקבל פרס מהקהילה[49]. המשגיח הגרוע ביותר מקבל "פרס" מביש - בוטן. מדובר לא רק בתחרות של רעיית בקר אלא גם באירוע חברתי. הרועים חוזרים לביתם אחרי שנעדרו רוב השנה ופוגשים את משפחתם וחבריהם – סיבה לחגיגה. הנשים מקשטות את בתיהן עם שטיחים ארוגים וצובעים את הרצפה בטיט לבן ושחור. הן קולעות את שיערן בצורה מאוד מורכבת ומתלבשות עבור בעליהן ואהוביהן. ארגון אונסק"ו, שהורשם מהחשיבות התרבותית של האירוע השנתי, הכליל אותו ברשימת אירועי המורשת העולמיים.
מוזיקה
לפולה תרבות מוזיקלית עשירה והם מנגנים על מגוון כלי נגינה מסורתיים שכוללים תופים, הודדו (לאוטה המכוסה בעור מרוט) וריטי (כלי בעל מיתר אחד הדומה לכינור). בנוסף, הם עוסקים במוזיקה ווקאלית. המוזיקאי הידוע באאבא מאאל (Baaba Maal), ממוצא סנגלי-פולאני, שר בפולאר בהקלטות שלו. יבבות או זאגחארט (Zaghareet - כך נקראת השירה בפולאנית) היא צורה נפוצה של שירה המתבצעת תוך תנועה מהירה של הלשון מצד לצד ויצירת צלילים גבוהים וחדים.
המוזיקה הפולאנית מגוונת בדומה לאנשיה. תת-הקבוצות הרבות מתחזקות רפרטואר ייחודי של מוזיקה וריקודים. שירים וריקודים משקפים את החיים המסורתיים ומתוכננים במיוחד לכל מאורע. המוזיקה מתנגנת בכל מאורע: תוך רעיית עדרים, עבודה בשדות, הכנת אוכל או בתוך המקדש. למוזיקה חשיבות רבה למעגל החיים הכפרי – עיבוד אדמה, קציר וניפוי דוחן מבוצע בהתאם לקצב השירים והתופים.
לרועים הפולאניים משיכה מיוחדת לחליל ולכינור – ניאניאורו. רועי צאן פולאנים צעירים אוהבים לשרוק ולשיר ברכות בזמן שהם משוטטים בסוונה השקטה עם הבקר והעיזים. הכלים הפולאנים האמיתיים הם הכינור בעל המיתר הבודד (ניאניאורו), החליל, הלאוטה בעלת 2 עד 5 מיתרים, הודדו או מולו וסטי התופים שנקראים בוובה ובאוודי. עם זאת הם מושפעים מכלים אחרים מהאזור כמו הנבל המערב אפריקאי, הקורה והבאלאפון.
אוכל
קוסאם הוא המושג הכללי לחלב טרי וליוגורט, הידוע בשם פנדידאן (pendidan) בשפה הפולפולדית. הקוסאם הוא מאכל מרכזי בזהות הפולאנית ונערץ בתור משקה או בתור אחת מהצורות המעובדות שלו – יוגורט או גבינה. קטוגול ולבול הם נגזרות של שומן חלב ונעשה בהם שימוש בבישול וקליעת שיער. מראה נפוץ בקרב הנשים הפולאניות הוא נשים הרוכלות במוצרי חלב בתוך דלועים מעוצבים הנחים על ראשיהן. ארוחות אחרות כוללות מאכל בשם ניורי העשוי מקמח דגנים כמו תירס, דוחן או סורגם שנוהגים לאכול בשילוב עם מרק (טאקאי, חאאקו) העשוי מבצל, תבלינים, פלפלים וירקות אחרים[50].
מאכל נוסף שנפוץ בכל הקהילות הפולאניות נעשה מהתססת חלב ליוגורט. אוכלים אותו עם קוסקוס מתירס או בשמו לאצ'ירי או דאקארה, באותה הקערה או בנפרד. בנוסף אוכלים אותו עם דייסה נוזלית הנקראת גארי שעשויה מחלב ודגנים כמו דוחן, סורגום או תירס. הוודאבה נוהגים לאכול דוחן, חלב ובשר בתור מרכיבים מרכזיים. את הדוחן אוכלים בבוקר, בצהריים ובלילה כתבשיל עם רוטב או נזיד המכיל לרוב עגבניות, פלפלים, עצמות, בשר, בצל וירקות אחרים. באירועים מיוחדים הם נוהגים לאכול בשר עז או בקר. משקה סמיך הדומה למשקה הטוארגי אגהאג'ירה נעשה תוך ערבוב גבינת עיזים, חלב, תמרים ודוחן.
בתים
הפולה הנודדים גרים בבתים עם כיפות הידועים בשם "בוקארו" או "סואודו הודו" שמשמעו "בית דשא". במהלך העונות היבשות הבתים בצורת חצי מעגל נתמכים באמצעות ערימות של דוחן היוצרות עמודים, ובאמצעות מחצלות קנים שמוחזקות ביחד וקשורות כנגד עמודי עץ בעונות היבשות או הרטובות. בתים ניידים מסוג זה קלים להרכבה ופירוק, בצורה האופיינית לקהילות נודדות. כשמגיע הזמן לעבור, הבתים מפורקים בקלות ומועמסים על גבי חמורים, סוסים או גמלים המשמשים כתחבורה. עם זאת הרבה מהפולה גרים כיום בבתי בוץ או בטון, בהתאם לטרנדים העכשוויים.
ברגע שמסיימים להרכיב את הבית – החדר מחולק לאזורי שינה בהם הדלועים נערמים אחד על השני בהתאם לגודלם ושימושם. כפות העשויות מדלעת נתלות מהתקרה עם דלועים נוספים שמשמשים לאחסון דגנים.
חקר גנטי
השושלות האבהיות של הפולבה/פולה/פולאני נוטות להשתנות בהתאם למיקום הגאוגרפי. לפי המחקר של קרושיאני ואחרים שבוצע בשנת 2002, קרוב ל-90% מהפולאניים מבורקינה פאסו היו נשאים של כרומוזום haplotype 24, שתואם לכרומוזום haplogroup E1b1a הנפוץ במערב אפריקה. הנותרים, שייכים לקבוצת הכרומוזום haplotype 42 / haplogroup E-M33. בדומה אליהם, 53% מהפולאני בצפון קמרון נשאו את הכרומוזום haplogroup E-M33, והיתר נשאו את השושלות של מדבר סהרה (12% נשאו את הכרומוזום haplogroup A, ו-6% נשאו את הכרומוזום haplogroup E1b1a). מיעוט נשא של הכרומוזום המערב אירו-אסיאתי (18% נשאי הכרומוזום haplogroups T ו־12% נשאי הכרומוזום R-M173). מולקאר ואחרים בחנו ב-2004 את תדירות תת-הקבוצות הטקסונומיות של הכרומוזום haplogroup R1 מדגימות של הפולאני מקמרון (18%)[51].
מחקר של חסאן ואחרים בשנת 2008 על הפולאני מסודאן בחן את ההופעה המשמעותית (53.8%) של הכרמוזום המערב אירו-אסייאתי haplogroup R-M173. הנותרים היו שייכים למגוון תת-קבוצות של haplogroup E1b1b אפרו-אסייאתיות שכללו 34.62% של הכרומוזום E-M78 ו-27.2% של הכרומוזום E-V22[52].
בשנת 2013, בוקובה ואחרים, בדומה לקודמיהם, בחנו תדירויות משמעותיות של הכרומוזומים haplogroups R1b ו-E1b1b בקבוצות הרועים הפולאניות מניז'ר. E1b1b נצפה בתדירות הגבוהה (60%) ביותר בקרב הפולאני אדאר המקומיים (Fulani Ader), ו-R1b נצפה בתדירות הגבוהה ביותר בקרב פולאני זינדר (31%). זה היווה ניגוד משמעותי לרוב קבוצות הרועים הפולאניות במקומות אחרים, כולל אלו מבורקינה פאסו, קמרון, מאלי וצ'אד. כל הקהילות המצוינות לעיל נשאו מעל 75% קבוצות haplogroups אבהיות מערב אפריקאיות[53].
הגנום המיטוכונדרי - שושלת אימהית
בניגוד לשושלות ההטרוגניות האבהיות, הפולאני לרוב מעורבבים בשושלת האמהית שלהם עם קהילות אחרות מניגר-קונגו. רק 8.1% מהגנום המיטוכונדריאלי שלהם היה קשור לקבוצות מערב אירו-אסיאתיות או אפרו-אסייתיות (J1b, U5, H, V)[54]. לפי מארק ס. מילר, מחקר של ארבע קהילות פולאניות נודדות, שנערך על 186 פרטים, בשלוש מדינות בסאהל (צ'אד, קמרון ובורקינה פאסו), הקבוצה היחידה של פולאני נוודים שהפגינה דמיון מסוים עם קהילות חקלאיות הקשורות אליה מבחינה גאוגרפית (מגינאה, ביסאו וניגריה) הגיעה מצ'בואה בצפון קמרון.
האוטוזום הכללי
לפי טישקוף (Tishkoff) ואחרים ב-2009, הגנום בכללותו מתקבץ ביחד עם הקהילות הדוברות את השפה הצ'אדית והמרכז סודנית. בהתבסס על עובדה זו החוקרים מציעים שהפולאנים אימצו את השפה הניגר-קונגואית בשלב מסוים בהיסטוריה שלהם תוך נישואים פנימיים עם הקהילות המקומיות. בנוסף, דרגות נמוכות עד בינוניות של תערובת עם מערב אירו-אסיאתיים נצפו גם כן בדגימות הפולאניות, החוקרים מציעים שמקורה של התערובת הזו היא בחצי האי האיברי[55].
ראו גם
לקריאה נוספת
- ,Victor Azarya, Aristocrats Facing Change: The Fulbe in Guinea, Nigeria and Cameroon, Chicago
University of Chicago Press, 1978 (עיבוד לספר של עבודת הדוקטור של פרופ' ויקטור עזריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים)
קישורים חיצוניים
- פולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פולה (עם אפריקני), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
