Loading AI tools
אופרה של שארל גונו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאוסט (בצרפתית: Faust) היא אופרה מאת שארל גונו שהוצגה ב-19 במרץ 1859 בפריז. יצירה זו פופולרית במיוחד בצרפת. האופרה הלאומית של פריז מציגה את האופרה בקביעות, אך גם יצירות אחרות של גונו מועלות על במתה.
 | |
| מרגריט בגינתה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מלחין | שארל גונו |
| לבריתן |
ז'ול ברבייה  |
| מבוסס על |
פאוסט |
| סוגה | אופרה צרפתית |
| שפה | צרפתית |
| מספר מערכות | 5 |
| זמן התרחשות העלילה | המאה ה-16 |
| מקום התרחשות העלילה | גרמניה |
| תפקידים | |
| |
  | |
גונו עסק בנושא פאוסט כבר ב-1855. הלברית לא הייתה מוכנה עדיין, אבל עבור המלחין שם היצירה כבר נראה סופי: "מרגריטה". כלומר, רק החלק הראשון בקומפוזיציה הדרמטית הענקית של יוהאן וולפגנג פון גתה. גונו ניהל משא ומתן עם המנהל דאז של תיאטר ליריק, הבמאי קרוואלהו (Carvalho), כדי לעלות את האופרה. סוכם, שהלברית תוכן על ידי ז'יל בארבייה ומישל קארה (Michel Carré). העבודה כבר הייתה בשלב מתקדם כשהתברר, שגם תיאטרון דה לה פורט (Théâtre de la Porte), סן מרטן מתכנן להעלות את המחזה פאוסט. גונו והליברתנים שלו סירבו לעבד מחדש את האופרה רק כדי שהבכורה לא תתנגש עם הביצוע המתחרה. גונו דחה את הבכורה לזמן מה והלחין בינתיים את האופרה הקומית שלו "Le médecin malgré lui", רופא בעל כורחו, שהיא עיבוד לקומדיה של מולייר. בינתיים, פאוסט של סן מרטן הפך לכישלון גדול בתיאטרון הסמוך. לאחר מכן הוציא הבמאי קרוואלהו במהירות את עבודתו המעולה של גונו.
החזרות החלו לבסוף בספטמבר 1858, אך הבכורה התקיימה רק במרץ של השנה שלאחר מכן. הסיבות להכנות הממושכות היו קשיים בליהוק התפקידים. תפקידה של מרגריט ניתן לאשתו של במאי התיאטרון, מארי קרוליין מיולאן-קרוואלו (Marie Caroline Miolan-Carvalho), ואת התפקיד הגברי היה אמור לשיר גווארדי (Guardi). אך הוא הצטרד לפני הבכורה המתוכננת ונאלץ לבטל את השתתפותו. תפקיד הגיבור הגברי עבר אם כן לז'וזף-תאודור-דזירה בארבוט (Théodore-Désiré Barbot). אמיל בלנקה גילם את מפיסטופלס, ואף על פי ששאר הזמרים מילאו היטב את תפקידיהם בבכורה, הצלחת היצירה אז נבעה בעיקר מההופעה הנהדרת של בלנקה.
_1895_as_“Mefistofele”.jpg)
פאוסט הזקן והמאוכזב מהחיים מתכונן להתאבד בחדר עבודתו. הוא עומד לשתות את המשקה המעורב ברעל שהכין, כששירת צעירים נשמעת מבעד לחלון הפתוח. בסופו של דבר, הוא לא שותה את הרעל, אלא מזעיק את השטן, שמופיע בדמותו של מפיסטופלס. פאוסט רוצה להחזיר את נעוריו, אבל לפני שהוא מוכר את נשמתו, הוא מבקש הוכחה לכוח הקסם של מפיסטופלס שמזמן את דמותה של מרגריט. פאוסט חותם על חוזה, המשקה המורעל נשפך על ידי מפיסטופלס.
המערכה מתחילה בסצנת פרידה, הנוער שותה ושר בעליזות. בתוך המולת הצחוק וההתלהבות נפרד ולנטין מחברו. הוא צריך לצאת למלחמה ודואג מאוד לאחותו, מרגריט. סיבל מציע לטפל בנערה בזמן שוולנטין יהיה במרחקים. מפיסטופלס מגיע, שר את הרונדו המפורסם שלו (במוזיקה הקלאסית, רונדו הוא צורת אמנות עם מוטיבים חוזרים. המונח מגיע מהמילה הצרפתית rondeau, שפירושה מעגל), שזוכה להצלחה גדולה. לאחר מכן הוא מוזג יין מהמותג הפרטי של הפאב (בדרמה של גתה, יין זה הוא לא אחר מאשר יין טוקאי הונגרי) ואז מספר לצעירים על העתיד. הוא אומר לסיבל, כי הפרח שייגע בו ייבול, סופו של וגנר יהיה רע, וולנטין ימות במלחמה ללא כל תהילה. אז הוא מברך את מרגריט ומאחל לה בריאות.
ולנטין קופץ מייד ומתעמת עם מפיסטופלס. הוא שולף חרב, אבל השטן מצייר סביבו מעגל הגנה. ולנטין לא יכול להיכנס לתוכו והחרב שלו נשברת. ולנטין נושא לפניו את ניצב החרב בצורת צלב, ולמראה זה מתחיל מפיסטופלס לסגת. גם שאר חבריו לשתייה של ולנטין מציגים לעומתו צלב ומפיסטופלס מתרחק.
פאוסט עולה לבמה. לא אכפת לו דבר מלבד מרגריט. למפיסטופלס יש חששות: הנערה יותר מדי מוסרית. מרגריט מופיעה ומיד מרתקת את פאוסט. לשווא מנסה מפיסטופלס לגרור איתו את המדען, הוא ניגש אל הנערה ומציע לו את זרועו, ומרגריט דוחה אותה.
סיבל מניח פרח על מפתן ביתה של מרגריט. מבועת, הוא מגלה שעלי הכותרת שנגע בהם בידיו, אכן נבולים. הוא בורח כדי לטבול את ידיו במים קדושים, מתיז מהמים על הפרחים, שמתעוררים שוב לחיים כתוצאה מכך. פאוסט ומפיסטופלס צופים בסצנה בסתר. מפיסטופלס מניח תכשיטים מתחת לפרחי סיבל. שני הגברים מסתתרים שוב, מרגריט עולה לבמה וחולמת יותר ויותר על פאוסט. היא מבחינה בפרחיו של סיבל ואז מגלה גם את התכשיטים.
מרתה מגיעה מן הבית השכן וצונחת ארצה מרוב התפעלות למראה התכשיטים. מפיסטופלס מגיח ממחבואו ומעמיד פנים שהגיע אל מרתה. הוא מודיע לאישה על מותו לכאורה של בעלה. גם פאוסט צועד קדימה. הם מתחיל לחזר, מפיסטוטלס אחר מרתה ופאוסט אחר מרגריט. השטן מסתלק ומרתה הולכת אחריו. שני האוהבים נשארים יחד כשהלילה יורד. הם נפרדים. מרגריט מתוודה על אהבתה בחלון ומפיסטופלס דוחף את פאוסט בחזרה אל הנערה.
מרגריט כורעת על ברכיה מול מיכל המים הקדושים בכנסייה. היא מבקשת מחילה על חטאה, אבל מפיסטופלס אורב לה שם ברקע ולוחש שאי אפשר לסלוח לה. צבא שלם של שדים פונה למרגריט. אחר כך קוראת למרגריט מקהלת כוהנים שלמה, אבל נראה, שגם הם מאשימים את הנערה בחטא. קולו של מפיסטופלס משתלט על הסצנה לאט לאט: מרגריט מקוללת או שהגיהנום מחכה לך. ולנטין, בינתיים, חוזר הביתה מהמלחמה, אבל רק סיבל מקבל את פניו. הוא שואל לשלום אחותו, סיבל עונה בבלבול. ולנטין מבין מיד שמשהו קרה למרגריט כשהוא היה רחוק.
פאוסט מתייסר בייסורי מצפון ובחרטה, רוצה לראות את אהובתו בפעם האחרונה. מפיסטופלס שר סרנדה מתחת לחלון שלה. השיר נשמע כמיועד לנערת בית מרזח. למשמע השירה, ולנטין פורץ החוצה מהבית. הוא תוקף את פאוסט, שדוקר אותו. העבריין ומפיסטופלס בורחים, אנשי האזור מתחילים להתאסף סביב הפצוע, ואז מופיעה גם מרגריט. ולנטין מקלל את אחותו במילותיו האחרונות.
מכשפות חוגגות בהרי הרץ. מפיסטופלס מביא לשם את פאוסט, כי הוא מקווה שיוכל לגרום לו לשכוח את מה שקרה בארמון של היופי. פאוסט עומד לעשות נס ליל ולפורגה כשיש לו חיזיון. הוא רואה את מרגריט בכלא עם רצועה אדומה בוערת סביב צווארה. החרטה שלו מתעוררת והוא ממהר לחפש את הנערה.
מרגריט נכלאה על הריגת אחיה. בעת שנתה בכלא, היא נבהלת מקולו של פאוסט. הזיכרונות עולים בה, ומוחה שוב מוצף בדמיונות. היא מחבקת כמעט באהבה את פאוסט, אבל אז רואה את צלו של מפיסטופלס ונחרדת. היא רואה על ידיו של פאוסט את דם אחיה. פאוסט רוצה להציל את אהובתו, אך היא דוחה אותו. בינתיים, שירת המשמר המתקרב מתחזקת והולכת. גם מפיסטופלס מנסה להרשים את מרגריט, אבל הכל לשווא. הוא בורח עם פאוסט. מקהלת מלאכים מופיעה ושרה על ישו שסולח לכולם. חומות הכלא קורסות.
כותבי הליברית ויתרו על הניסיון להעביר את העומק הפילוסופי של יצירת גתה לבמת האופרה. למעשה, "פרק גרטשן" עובד מחדש, והפך את הלך הרוח הפאוסטי השטני לסצנת פיתוי. פעם בזו בשל כך ליצירתו של גונו וחשבו, שמשום כך אינה ראויה לגתה, אך זה היה מזלה הטוב של היצירה. כמו כן יאמר לזכותו הגדולה של גונו, שהוא הצליח לבנות גשר בין הרוח הצרפתית לזו הגרמנית ביצירה זו.
מי שמכיר את היחסים דאז בין גרמניה לבין צרפת לא יתפלא אולי שהיצירה נחשבה עד לא מכבר לגרמנית מדי במולדתה, וצרפתית מדי בעולם דובר הגרמנית. למעשה, ביצירתו של גונו ניתן לגלות כמה מאפיינים של האופרה הגדולה: הסצנות ההמוניות המרהיבות, הבלט, מצעד החיילים הגדול, הקסם של מפיסטופלס כאלמנט על טבעי. החלק הראשון של המערכה הראשונה מתמקד בסולנים: פאוסט שר את האריה הגדולה שלו, ואז מופיע מפיסטופלס, והם שרים דואט יפהפה. ואז, בסצנות הבאות של המערכה, קטעי מקהלה גדולים מתחלפים בקטעי סולו. המערכה הבאה מיועדת כמעט כולה לסולנים. סצנה מרהיבה עם מצעד חיילים וליל ולפורגה עם בלט.
המוזיקה של גונו עתירת רגש, מחמיאה, בוטחת, תמיד מיוחדת ויוצאת דופן. המקהלה הגדולה מרשימה וסצנות הכנסייה משכנעות. את הדיאלוגים בפרוזה שבמקור החליף המלחין ב-רצ'יטטיבים, האופייניים לז'אנר של המאה התשע עשרה של האופרה lyrique, בנוסף הגרנד אופרה כבר הייתה בירידה ואת מקומה תפסה האופרה הקומית. המחבר חיפש דרמטורגיה מוזיקלית מקיפה עם משחק מקדים ושירים רצופים, וכתוצאה מכך התמוסס האופי הנפרד של הסצנות הסגורות.
אבל יש להזכיר גם את הפגמים של גונו: עולמה המלודי והרגשי של האופרה זורם בעושר, אבל היא אינה מצטיינת בכוח דרמטי. המלחין החליף את הפאתוס האופראי המהדהד במנגינות עשירות בלחנים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
