עלילת טיסה-אסלאר

עלילת הדם של טיסַה-אֶסלאר (בהונגרית: Tiszaeszlári vérvád) התרחשה בכפר קטן שבמזרח הונגריה, והחלה בהאשמת שווא של שחיטת נערה נוצרייה בידי יהודים. החשודים נעצרו בסוף מאי 1882, וישבו בכלא כנאשמים ברצח עד המשפט שהתקיים בחודשים יוני-יולי 1883. בסיום המשפט זוכו הנאשמים ושוחררו.^[1]

הנערה הנוצריה אסתר שוימושי

קארוי אטווש, הסניגור שהגן על נאשמי עלילת הדם

עלילת טיסה-אסלאר היתה הראשונה שבה הובאו יהודים למשפט ציבורי לפי דיני ראיות, בבית דין חילוני מודרני. היתה זו עלילת הדם הראשונה שאירעה לאחר הענקת האמנציפציה ליהודים במרכז אירופה.^[2] המאורעות והמשפט שבסופם התמשכו כשנה וחצי, עוררו סערה באירופה והעכירו את האווירה בהונגריה שנים רבות, ועד היום.

היעלמות הנערה ותחילת האירוע

ב-1 באפריל 1882 (י"ב ניסן, תרמ"ב), "שבת הגדול", שלושה ימים לפני חג הפסח, התארחו בקהילה היהודית הקטנה בכפר טיסה-אסלאר (Tisza-Eszlár) שלשה מועמדים לתפקיד שוחט הקהילה שהתפנה. באותה שבת נעלמה נערה נוצרייה בת הכפר, אסתר שוימושי (Solymosi Eszter), בת 14.

בשבועות הבאים הופצו בין תושבי הכפר הנוצרים שמועות כי הנערה נחטפה ונשחטה בידי היהודים לצורך ערבוב דמה במצות הפסח – "עלילת הדם" הידועה מימי הביניים שוב עלתה נגד היהודים. ב־19 במאי מונה יוסף בַּארי – פקיד בית המשפט בעיר המחוז נירג'האזה לשופט-חוקר. למחרת נעצרו בטיסה-אסלאר שמש הקהילה – יוסף שארף, אשתו לני, השוחט שוורץ, ובהמשך עוד ארבעה מיהודי הכפר וגם השוחטים שהתארחו שם בשבת.

בתחילת החקירות כנראה הידהד שמואל, בנו הקטן בן החמש של השמש, את השמועות שהופצו בידי הנוצרים בכפר וסיפר לחוקר כי אביו ביקש מהנערה להיכנס אל ביתם, ושם השוחט חתך את צווארה. האב, ובנו הגדול בן ה־14 מוריץ (משה) הכחישו זאת. באותו ערב נלקח הנער מוריץ לביתו של אחראי הביטחון רצ'י בכפר הסמוך טיסנג'פלו, והועבר להשגחת עבריין בשם פצ'לי.

מוריץ שוכנע בהפחדות ואיומים למסור עדות בדויה נגד אביו והאחרים. השופט החוקר רשם למחרת הודאה מפיו כי בשבת הזמין אביו את הנערה אל ביתם לאחר התפילה ואחר כך הוביל אותה אל בית הכנסת קבצן יהודי בשם הרמן וולנר שהתארח אצלם. מוריץ סיפר כי את המשך הדברים ראה דרך חור המנעול בדלת בית הכנסת. לדבריו הוא ראה כי שני השוחטים האורחים אברהם בוקסבוים ולייב ברוין (לאופולד בראון) החזיקו בנערה, והשוחט שלמה (סולומון) שוורץ, חתך את צווארה בסכין ואסף את הדם אל תוך כלי. בסוף חודש מאי, לאחר המעצרים הראשונים, העלו צירי פרלמנט אנטישמיים את המקרה בפרלמנט ההונגרי ודרשו להעניש את היהודים.

מציאת גופה וזיהויה

ב־18 ביוני נמשתה במורד נהר הטיסה, כ-20 ק"מ מהכפר טיסה-אסלאר, גופה שנראתה כזו של הנערה אסתר שוימושי, אך צווארה לא היה חתוך. הגופה שהתה במים זמן רב, הושחתה והייתה קשה לזיהוי. האם זיהתה בבירור את בגדי הגופה כשל ביתה, אך למרות זאת טענה שאין זאת היא. חברתה של הנערה ורוקח הכפר זיהו את הגופה בבירור כגופת אסתר. הכומר של הכפר ועוד מתושביו העלו את הסברה שהיהודים גנבו גופת נערה אחרת מבית החולים כדי לנקות אותם מהחשדות בדבר שחיטת אסתר שוימושי לצורכי פולחן. הצוות הרפואי שבחן את הגופה טען גם מסיבות שונות (להלן) שאין זו אסתר.

לאחר איתור הגופה, ניסה החוקר בַּארי להוכיח את השערתו שמדובר בגופת נערה שהולבשה בבגדי אסתר והובלה למורד הנהר. זאת כקנוניה (בדויה) של יהודים ורפסודאים שמטרתה היתה להסיר את החשד שאסתר נרצחה. הרפסודאים נחקרו ונאלצו להעיד שהגופה הובאה אליהם מהחוף בידי יהודים מהסביבה, ושלושה מהם נכלאו בנירג'האזה. אחדים מיהודי טיסה-אסלאר והסביבה נעצרו ונכלאו בחשד לאירגון התרמית והעברת הגופה לרפסודאים.

חודשים רבים אחר כך, ב־7 בדצמבר 1882, הוצאה הגופה מקברה לבקשת הסנגוריה ונבדקה בידי שלושה מרצים בכירים מבית הספר לרפואה בבודפשט - פרופ' שנטהור, בלקי ומיכלקוביץ. הם שללו חלק ממסקנות הצוות הקודם (גיל מבוגר, גוף עדין שאינו מתאים למשרתת, שהות קצרה במים ועוד) והגיעו לסיכום שכל פרטי הגופה הניתנים לזיהוי הולמים את הנתונים של אסתר. במהלך המשפט הופיעו שלושת המומחים בפני השופטים, פירטו את מסקנותיהם וטענו כי צוות הרופאים הקודם פעל בחוסר מקצועיות ואולי גם בחוסר תום לב.

מעצר החשודים, האשמות, והכנות למשפט: יולי 1882 - יוני 1883

עד סוף יוני 1882 נכלאו כמעורבים במקרה כעשרים יהודים, וישבו בכלא עיר המחוז נירג'האזה בהמתנה להשלמת החקירה והגשת כתב אישום. כולם הכחישו את האירועים שיוחסו להם בקשר לנערה אסתר, או למעורבות ב"קנוניית הגופה". סיכום החקירות ואישומים ראשוניים הוגשו ב-29 ביולי 1882 בבית המשפט המחוזי בנירג'האזה. הואשמו 16 יהודים: שלושה הואשמו ברצח: השוחט שלמה שוורץ ושני שוחטים נוספים – אברהם בוקסבוים ויהודה-לייב ברוין שהתארחו בכפר בשבת בה נעלמה אסתר. בסיוע לפשע הואשמו: השמש יוסף שארף ולני אשתו, אודולוף (אברהם) אונגר, אברהם בראון, שמואל לוסטיג, לייזר ויישטין ועמנואל טויב (השוחט הקודם של הכפר). בסיוע לפשע ובהעלמת גופה נאשמו: חיים רוזנברג מטיסה-ליק, האלמנה קליין, אנסלם פוגל ויענקל שמילוביץ (רפסודאים), מרטין גרוס, ויצחק קליין.

את צוות הסנגוריה הוביל עיתונאי וחבר בית הנבחרים ההונגרי קארוי אטווש (בהונגרית: Eötvös Károly) ואיתו עורכי הדין ברוך פרידמן, אלכסנדר פונטק, ומקס שקלי מבודפשט, ועורך דין מקומי איגנץ היימן. במכתב לשר המשפטים פאולר, מחה אטווש על שימוש בעינויים על הנער מוריץ שארף מצד בארי ועוזריו, אך ההליך המשפטי לא התחדש. בספטמבר הגיע פרקליט המדינה קוזמה לאזור בכדי לקדם את ההבאה למשפט. בנירג'האזה פוזרו מנשרים שתיארו את פשעי הנאשמים והתסיסו את דעת הקהל. בשאר המדינה וגם בארצות סביב הורגשה מתיחות רבה. מהומות פרצו בערים אחדות בהונגריה ובהן נפגעו יהודים ורכושם.

הפוליטיקאי ההונגרי, מנהיג מהפכת 1848 בהונגריה, הסופר הגולה בטורינו – לאיוש קושוט, כתב שעלילת הרצח הפולחני והטענות נגד כלל היהודים מתאימים לימי הביניים החשוכים, והם בושה להונגריה ולעמה, גם אם יתברר שיש משהו בטענות הרצח המפוקפקות במקרה המסוים הזה.

בנובמבר 1882 הגיע התובע הכללי הוואש למקום וקבע שיש לאפשר שימוע רשמי לנאשמים שעד אז כלל לא נשמע קולם. הוא הביא לשחרור אסירים אחדים ביניהם לני – אשת יוסף שארף. אך האווירה העוינת הלכה והתלהטה, והוא התפטר מתפקידו.

הנאשמים, שרובם נכלא בנירג'האזה בחודשים מאי-יוני, ישבו בכלא בהמתנה לגורלם הבלתי ידוע. במקרה של החלטה שהם אשמים, היה צפוי להם גזר דין מוות. בחמשת החודשים הראשונים שלאחר המעצר הם בודדו מכל אדם ("לצורך החקירה") ושוכנו יחד עם אסירים פליליים לא יהודים. באמצע אוקטובר הסתיים הבידוד והאסירים הורשו לראשונה לפגוש את הסנגורים שלהם. הותר ביקור בודד של נשותיהם, אך את ילדיהם לא ראו האסירים עד תום המשפט. מכאן ואילך, נותרו בכלא, בתנאי תברואה קשים, בקור ובצפיפות, אחד-עשר אסירים: ארבעת השוחטים, ארבעת תושבי טיסה-אסלאר, השמש שארף, הקבצן וולנר, יענקל שמילוביץ.

במשך כל החורף, כחצי שנה, עוכב ההליך המשפטי עוד ועוד מסיבות פוליטיות. רק באפריל 1883 החליטה ממשלת הונגריה סופית על קיום המשפט והוגש כתב האישום הרשמי. בסיכומו של דבר, ישבו האסירים בכלא, ממעצרם ועד סיום המשפט, כחמישה עשר חודשים. במהלך המשפט הובאו האסירים מידי יום אל אולם בית המשפט (שהיה בסמוך לכלא), אזוקים בשרשרות ברזל, בלווי שוטרים.

"המשפט הגדול": 19 ביוני 1883 - 3 באוגוסט 1883

ב־19 ביוני החל המשפט עצמו, באולם מועצת העיר של נירג'האזה, בראשות השופט פרנציס קורניס והתובע מטעם המדינה אדוארד סייפרט. בראש חמשת הסנגורים עמד קרוי אטווש. המשפט נמשך כחודש וחצי. דברי הנער מוריץ שארף היו העדות הממשית היחידה שעליה התבססה ההאשמה. במהלך המשפט הוכחה עדות זו כבלתי אפשרית וכלא נכונה. עדותו של מוריץ במשפט עצמו תוארה בעיתונות היהודית כדיקלום שאותו שינן מראש. הנער עומת בבית המשפט ישירות מול אביו השמש, שטען כי בנו הוסת לשקר ודרש ממנו ישירות לחזור בו מעדותו, כי בכך הוא מביא על אביו עונש "תליה בכיכר" (מעמד זה תועד באיור מפורסם, שנכלל ברבים מהפרסומים שנכתבו על המשפט). השוחט שוורץ טען מול הנער שבלתי אפשרי לשחוט באופן שבו תיאר זאת מוריץ, והוסיף כי הדת היהודית רואה כעוון חמור כל הריגת אדם וכל שימוש בדם. כשהנער מוריץ טען שהשוחט האורח בוקסבוים "היה בבית הכנסת בעת המקרה", צעק בוקסבוים שמוריץ שקרן, ירק בפניו, ואמר לאב בית-הדין בהתרסה כי "אי אפשר להאמין לשטויות האלה".

בהמשך המשפט, נחקרו כל הנאשמים, הכחישו את ההאשמות נגדם, וחלקם טען שכלל לא הכיר את הנערה אסתר. בימים הבאים מסרו את עדויותיהם עשרות עדים שנקשרו לאירוע, סיפרו מה אירע בכפר ב"שבת" המדוברת ובימים שאחריה, ומה אירע בעת שנמצאה הגופה בנהר הטיסה ובעת החקירות בעינויים של אלה שנחשדו בהברחתה. בכל העדויות האלה לא נמצאה אף אחת שתמכה ברצח הנערה בבית הכנסת.

כחודש לאחר תחילת המשפט, לבקשת הסנגוריה, יצאו השופטים ואיתם כל צוות בית המשפט וכתבי עיתונות רבים אל הכפר טיסה-אסלאר. ב־17 ביולי 1883, נערכה בדיקה בבית הכנסת, והנער מוריץ שארף שיחזר מול אביו והנוכחים את פעולותיו במקום. נמצא כי חור המנעול בדלת בית הכנסת, שדרכו לכאורה ראה מוריץ את האירוע, נמוך מאוד, ההצצה ממנו קשה ביותר ולא רואים ממנו את האזור בחדר שבו טען הנער שבוצע רצח.

בסוף יולי נשמעו נשמעו בבית המשפט, במשך ימים אחדים, נאומי סיכום של התביעה והסנגוריה. סייפרט – התובע המלכותי במשפט, סקר את העדויות וחוסר הראיות, וסיכם "שלא נמצא יסוד להאשמה ברצח של העומדים לדין", וכי החקירה התנהלה באופן מוטה וכוונה שלא כראוי רק להאשמה ברצח דתי. הוא ציין שחובת הממשלה, החוק והמשפט שהוא מייצג, היא "להעניש רק את אלה שאשמים באמת", וכיוון שהתברר לו שאין מקום לאישומים, הוא מבקש מהשופטים לזכות את הנאשמים. הצהרתו יוצאת הדופן של סייפרט, שדיבר כנגד התביעה שעליה הופקד, הדהימה את הקהל והביאה לתגובות נזעמות של אנטישמים שישבו באולם.

ב-30 ביולי נשא הסנגור הראשי אטווש את נאום הסיכום שלו, שנמשך שבע שעות רצופות. הוא סקר את מהלך האירועים בפירוט רב, והראה על פי כלל העדויות והראיות שלא התקיים רצח. אטווש הדגיש שעצם ההאשמה היא אמונת בער מתקופה אפלה, שראוי להעבירה מהעולם: "החקירה והמשפט היו מכוונים מתחילתם למטרה אחת – להראות שיהודים משתמשים בדם נוצרים". אטווש קישר בין המקרה לאנטישמית הגואה בהונגריה וטען שהאשמה לא כוונה רק לאסירים שיושבים באולם, אלא הועלתה נגד כל היהודים ונגד דתם. הוא פנה אל מערכת המשפט ההונגרית, "כסנגור, כאדם וכנוצרי", בבקשה לזכות את הנאשמים. הנאום הדראמטי "שלא ישכח בהונגריה שנים רבות" (כדברי העתונות), הרשים מאוד את הנוכחים.

המשפט נמשך לאורך תקופה של 42 יום, שבמהלכה התקיימו 33 ישיבות של בית הדין. ב־3 באוגוסט 1883 הסתיים המשפט והוקרא פסק הדין. עדותו של מוריץ שארף נדחתה על ידי השופטים כ"עדות בלתי קבילה". הנאשמים הוכרזו כ"לא אשמים מחוסר הוכחות", ושוחררו מיידית.

לאחר הזיכוי

בעקבות זיכוי הנאשמים פרצו מהומות בפראשוב (כיום ברטיסלאבה), בבודפשט ובמקומות רבים ברחבי הונגריה. ראש הממשלה, קלמן טיסה, הכריז שכל עוד הוא מכהן בתפקידו לא ירשה פגיעה ביהודים חפים מפשע.

הסנגור קארוי אטווש היה חבר המפלגה הליברלית וציר בפרלמנט ההונגרי. לאחר המשפט, בבחירות של 1884, הוא לא הצליח להיבחר לפרלמנט בעקבות מסע תעמולה אנטי-יהודי שנערך מולו, אך בשנים הבאות חזר אל הפרלמנט ועמד בראש מפלגת "העצמאות". הוא היה אישיות ידועה בהונגריה ומילא תפקיד מכריע בחיים הפוליטיים במשך שלושים שנה. ב-1904, כעשרים שנה לאחר האירוע, הוא פרסם את זכרונותיו בספר בן שלושה כרכים – "A nagy per" ("המשפט הגדול"), שם תיאר את מהלך האירועים ואת חוויותיו האישיות.

הנער מוריץ שארף, שרק בעקבות עדות השקר שלו הפכו "השמועות" למשפט פלילי, הוחזר בסיום המשפט אל משפחתו, שנאלצה לעזוב מיידית את האזור ולגור בבודפשט. כעבור ימים אחדים הוא נשלח מבודפשט לגור בקהילה היהודית באמסטרדם, ושם חי בהמשך כל ימיו.

כל האסירים ששוחררו מקץ חמישה עשר חודשים בכלא, חזרו לחייהם האישיים. הנאשמים מתושבי טיסה-אסלאר חזרו ברובם לגור בכפר. השוחט שלמה שוורץ עבר בהמשך לבודפשט ושם קיברו. אברהם בוקסבוים חזר לעיר הולדתו צאנז בגליציה (פולין) ושם גר בהמשך ימיו. יהודה-לייב ברוין התגורר בזנטה (Senta) בדרום הונגריה. להוציא זיכרון הצאצאים על כך ש"אבותיהם" היו מאסירי עלילת הדם, נותרו הנאשמים אנונימיים וקורותיהם לא תועדו.

באמנות ובספרות

אירועי "עלילת הדם של טיסה-אסלאר" והמשפט שבסופם, התארכו תקופה ארוכה, פורסמו בעיתונות בכל רחבי אירופה, והעלו לא רק שאלות לגבי המקרה גופו, אלא גם אודות אמיתות עלילת הדם (שרבים במזרח אירופה עוד האמינו בה), "שאלת היהודים" הכללית והיחס ליהודים בהווה. בין אנשי האצולה המקומית, ראשי הציבור, הפקידים, השופטים, אנשי הרפואה, הוגי הדעות וחברי הפרלמנט ההונגרי שהיו מעורבים בנושא, משתקף גם המאבק בין נאורות וקדמה לשמרנות תרבותית ומסורתית-דתית. המשפט היה גורם מציף לשאלות אלה שנידונו בהרחבה רבה בעיתונות ובספרות התקופה.

האירוע, נסיבותיו ופרטיו, הותירו חותם עז לדורות אצל העם היהודי כולו, ובמודגש גם אצל כל תושבי הונגריה (ואוסטריה) שאינם יהודים, שרובם רואים בו אירוע טרגי וכתם בהיסטוריה של העם ההונגרי. מאז ועד היום, היה "המשפט של טיסה-אסלאר" בסיס ליצירות ספרותיות, מחזות וסרטים רבים, שלרוב הציגו את המקרה כטרגדיה אנטישמית בלתי נתפסת של רוע מבוסס אמונות קדומות, וגם כטרגדיה אישית של המעורבים בה (בדגש על הנער מוריץ שארף). היבטים לאומיים, חברתיים, דתיים ופוליטיים בני הזמן, בייחוד לאחר תקופת שואת יהודי אירופה, באו גם הם לידי ביטוי ביצירה האמנותית במשך השנים.

יצירות אלה עסקו בביטויים אמנותיים שונים, בעלילת טיסה-אסלאר (לא כולל ספרות עיון ומחקר):

• המחזה "עלילת הדם האיומה של טיסה-אסלאר, מגילת אסתר החדשה" (דער שרעקליכער בלוט-בלבול פון טיסא-עסלאר,...די נייע מגילת אסתר), של הסופר היידי נחום-מאיר שייקוביץ (שמ"ר), שנדפס באודסה 1884, וכנראה מעולם לא עלה על במה (יידיש).^[3]
• המחזה "טיסה-אסלאר, או השבועה" (טיסא-עסלער, אודער, די פארשווערונג) שנכתב ברומניה בידי איש התיאטרון היידי משה הורוביץ, ומחזה ההמשך "המשפט של טיסה-אסלאר" (דער פרוצעס פון טיסא-אסלאר). טקסט המחזות אינו ידוע כיום בדפוס. שניהם הוצגו ברצף ב-1886 בניו-יורק, בידי קבוצת התיאטרון של הורוביץ ובהשתתפותו כשחקן (לאחר הגירתו לארה"בׂ), ובשנים הבאות "בבית האופרה הרומני" (התיאטרון היידי בניו-יורק) עם קבוצתו של זיגמונד (זֶליג) מוֹגוּלֶסקוֹ. אותו מחזה בעיבוד מקוצר, הוצג ביאסי (רומניה) ב-1913.
• הפיליטון "המשפט הגדול [הנמשך זה אלף שנה ועוד לא נגמר]" (A nagy per), שנדפס ב-1904 והורחב אחר כך לספר זכרונות (ממואר) בן שלושה כרכים, מאת חבר הפרלמנט ההונגרי קארוי אטווש, הסניגור הראשי במשפט טיסה-אסלאר (הונגרית).
• המחזה "עלילת הדם בהונגריה" (Ritualmord in Ungarn) שכתב הסופר ארנולד צווייג (Arnold Zweig), 1915, וגרסתו השנייה מ-1918 "השליחות של סמאל" (Die Sendung Semaels). את הנער מוריץ שארף שיחקה במחזה שהוצג באוסטריה, השחקנית היהודיה ילידת גליציה אליזבת ברגנר (גרמנית). המחזה עובד לסרט טלוויזיה באותו שם, 1964 (מזרח גרמניה), בשחור-לבן, בבימוי Wolf-Dieter Panse (גרמנית).
• רומן דקומנטרי היסטורי "אסתר שוימושי מטיסה-אסלאר" (A tiszaeszlári Solymosi Eszter) של הסופר ההונגרי המפורסם גיולה קרודי (בהונגרית: Krúdy Gyula), 1931, המגולל את סיפור עלילת הדם (הונגרית). קרודי נולד בנירג'האזה ב-1878, ואביו שהיה עורך דין מקומי, גר בעיר בעת שנערך שם משפט טיסה-אסלאר. הספר תורגם לצרפתית ב-2013, בידי קתרין פיי (Catherine Fay). הרומן עובד להצגה שהועלתה בתיאטרון האנובר בגרמניה ב-2010, בבימוי קורנל מונדרוז'ו (Kornél Mundruczó).
• רומן תיעודי "משפט החיים והמוות" (Porzess auf Tod und Leben), של העיתונאי והסופר האוסטרי רודולף ברונגראבר (Rudolf Brunngraber), 1948, המתאר בפירוט את משפט טיסה-אסלאר (גרמנית). במקביל לכתיבת הספר הזמין ברונגראבר את התסריט לסרט "המשפט", המבוסס על ספרו.
• "המשפט (אנ)" (Der Prozeß) סרט דרמה של הבמאי האוסטרי פאבסט (G. W. Pabst), 1948, המתאר את אירועי עלילת טיסה-אסלאר (גרמנית). כבר ב-1933 ניסה פאבסט להפיק סרט המתאר את עלילת טיסה-אסלאר, בכדי להציג כהאשמה ציבורית את הרדיפה הנאצית של יהודי גרמניה בתקופה זו. הוא אסף חומרים וערך תחקיר בנושא, אך הצליח להפיק את הסרט רק לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. התסריט התבסס על ספרו הנזכר של ברונגראבר.^[4]
• מחזה דוקומנטרי "הסנה הבוער" (The Burning Bush), המתאר את עלילת טיסה-אסלאר. כתבו המחזאי ההונגרי גזה הרצג והסופר הגרמני היינץ הראלד (Geza Herczeg, Heinz Herald) בסוף שנות ה-30, אך המחזה ראה אור בארצות הברית רק ב-1947 (אנגלית). המחזה הוצג בזמנו באנגליה ובארצות הברית.
• המחזה "הסנה הבוער" עובד לסרט בשם "מעגל הקסמים” (Vicious Circle) שהפיק וביים ב-1948 ו"ל וילדר (William Lee Wilder) בסדנה הדרמטית של ניו-יורק ואחר כך בהוליווד (אנגלית), בהשתתפות כוכב הקולנוע האמריקאי הידוע קונארד נאגל (Conrad Nagel) בתפקיד עורך הדין (אטווש).
• על פי אותו מחזה הופק סרט הטלוויזיה "הסנה הבוער", 1967, שהוא פרק בן שעה וחצי של סדרת הטלוויזיה Theatre 625 של ה-BBC, בידי Rudolph Cartier (אנגלית).
• המחזה הדרמאטי "Tiszaeszlár", של הסופר והמחזאי ההונגרי איוואן שאנדור (בהונגרית: Sándor Iván), 1967, שהוצג בתיאטרון הלאומי של מישקולץ (הונגרית),
• הספר "מסמכי החקירה - דיווח על משפט טיסה-אסלאר" (A vizsgálat iratai. Tudósítás a tiszaeszlári perről), של הסופר איוואן שאנדור הנ"ל, 1976 (הונגרית). הספר כולל את תיאור אירועי עלילת הדם, והתייחסויות לתנאי לידת האנטישמיות הפוליטית והשלכותיה לתקופת השואה. המחבר מתאר את חוויותיו מביקור בכפר ב-1973 ואת אמונת התושבים בהווה באשמת היהודים. ב-2015 התפרסמה מהדורה מורחבת (A tiszaeszlári per és 2015) שכוללת, בנוסף לספר המקורי, את המחזה מ-1967, ראיון עם המחבר על נסיבות כתיבת הספר במציאות הפוליטית והתרבותית של שנות ה-60 וה-70 בהונגריה, ופרק חדש שנכתב ב-2015 על האירועים בכפר בהווה (פעילות אנטישמית, הקמת קבר לאסתר שוימושי, ואירוע אזכרה שנתית במקום). כנספח צורף חומר השמע המקורי של ראיונות העומק שהוקלטו בכפר ב-1973.
• "גרסה" (Verzió) – סרט אומנותי קצר (54 דקות) בשחור-לבן של האמן ההונגרי הרב-תחומי והנאו-אוונגראדי מיקלוש ארדלי (בהונגרית: Miklós Erdély), 1981/1979 (הונגרית). מבוסס על ספריהם של אטווש וקרודי, ומתמקד בעדותו של הנער מוריץ שרף, שדמיונו וזיכרונו יוצרים גרסאות אפשריות אחדות לאירוע, בעת שהוא משודל בלחץ ובפיתויים להעיד נגד אביו. הסרט מדגיש כי הדמיון יכול לפתח ולשחזר אירועים אמיתיים בדרכים שונות, לעיתים הזויות.^[5]
• סרט הדרמה "זיכרונות של נהר" (Tutajosok (אנ')) של הבמאית ההונגרית יודית אלק (Judit Elek), 1989, המתאר את האירוע במבט אתנוגרפי אנושי בנופי קרפטיה שבהונגריה (הונגרית). ב-2013 פורסם ספר באותו שם, מאת יודית אלק ומיהאי שיקשד (Mihály Sükösd). הוא כולל את התסריט, פרק המביא את ההתנהלות המילולית במשפט ע"פ הפרוטוקולים שפורסמו אז, ותקליטון של הסרט.
• הרומן ההיסטורי "לרקוד עם המשרתת המתה" (Tanec s mŕtvou slúžkou), 2004, של הסופר הסלובקי יוראי בינדזר (Juraj Bindzár). הוא מתאר בפרוזה חיה ועשירה את הדמויות והאירועים ומעמיד בפני הקורא הסלובקי בן ימינו מראה היסטורית להשתלשלות הסיפור הטראגי (סלובקית).
• הרומן לבני הנעורים "בובה" (Puppet), של הסופרת הקנדית אווה ויסמן (Eva Wiseman), 2009. בו מתואר האירוע מנקודת מבטה של הנערה ג'ולי – חברתה הנוצריה (והבדיונית) של אסתר שוימושי (אנגלית).
• אופרה קאמרית במערכה אחת – "הפרה האדומה" (A Vörös Tehén) מאת איוואן פישר (Fischer Iván). היצירה הועלתה בבודפשט (הבכורה ב-2013), ודנה בתהליך הנפשי שעובר הנער מוריץ שארף מול האשמה לכאורה של אביו במהלך עלילת טיסה-אסלאר.
• הרומן "עד שקר" (Hamis tanú) של הסופר ההונגרי לאסלו מארטון (Laszlo Márton), 2016 (הונגרית). הספר מבוסס על עלילת טיסה-אסלאר, ושמו וציור הכריכה שלו מתייחסים לעדותו של הנער מוריץ שארף. האירועים מוצגים בו בצורה סטירית וכסיפור גרוטסקי, על מדינה המחליפה את השכל הישר באמונה תפלה ובמקום התחדשות בוחרת להישאר מאחור (כרמז לתהליכים בהווה).

לקריאה נוספת

• מאיר קוטיק, "משפט טיסה-אסלאר", בתוך: נאשמים ללא אשם – משפטים בצל האנטישמיות, תל אביב 1993, עמ' 23–101, רשימת ספרות: עמ' 324.
• נתנאל קצבורג, "עלילת טיסה-אסלאר", בתוך: אנטישמיות בהונגריה 1867–1914, ירושלים 1993 [מהדורה שנייה]. עמ' 54–60.
• Eötvös, Károly. A nagy per, Budapest, 1904
• Nathan, P. Der Prozess von Tisza-Eszlar, Berlin, 1892

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עלילת טיסה-אסלאר בוויקישיתוף

• לקסיקון יהודי הונגרי Magyar Zsidó Lexikon 1929, עמ' 897–899.
• The Jewish Encyclopedia 1901-1906
• Kieval, H. J. (2022, February 14). Tiszaeszlár Blood Libel. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.
• נתנאל קצבורג. "עלילת טיסא-אסלאר", בתוך: פנקס הקהילות, הונגריה, 1976, עמ' 40–43.
• נתן ליברמן. מגילת עסלאר, תרמ"ג (1883), מונקאטש.
• שמעון דובנוב (תרגום: ברוך קרוא), דברי ימי עם עולם, כרך 10, תל אביב 1940 (המקור בגרמנית, 1929). ספר ראשון, סעיף 10: האנטישמיות בהונגריה ומשפט טיסא־אסלאר.

הערות שוליים

1. אירועי עלילת טיסה-אסלאר נסקרו בעיתונות התקופה באופן נרחב. לאחר סיום המשפט נדפסו חוברות דוקומנטריות לסיכום האירועים בשפות שונות (1883). עיקר רשימות הספרות הובא בספריהם של קוטיק ושל קצבורג, ובערך האנציקלופדי ב-YIVO [כאן לעיל, ברשימת המקורות]
2. מיכאל מאיר (עורך), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ג, פרק 7 (כתב: פטר פולצר), מרכז זלמן שזר, ירושלים, עמ' 205.
3. בנימין הוניאדי, מגילת אסתר החדשה והקדוש שמ"ר, גלגול סיפורה של עלילת דם בתרבות היידיש הפופולרית. הוי! כתב עת לספרות 16 (2018) 317–320.
4. Helmut G. Asper, Der Holocaust im fernen Spiegel: Der Prozess von Tisza-Eszlar (1882/1883) in den Filmen "Der Prozeß" und "The Vicious Circle" (1947/48). Monatshefte, Vol. 106, No. 2 (2014), pp. 230-248
5. בין הגרסאות משתקפת בסרט גם הגרסה (האנטישמית) שלפיה הנערה נרצחה מסיבות פולחן. הקהילה היהודית בבודפשט הגישה מחאה נגד ההקרנה, בטענה שהקהל הרחב לא יבין את המסר ההומניסטי והאוונגראדי, יתפוס דווקא את גרסת הרצח הפולחני המוצגת בסרט כפשוטה וימצא בה חיזוק לרגשות אנטישמיים. האמן, שהיה יהודי ששני אחיו נרצחו בשואה, והשחקנים שרובם היו יהודים לא היו חשודים בהצגת הדברים מנקודת מבט אנטישמית. לבסוף הוחלט לא להראות את הסרט לקהל הרחב, אך הוא הוצג בחוגי מקצוע אמנותיים בהונגריה ונערכו סביבו ויכוחים סוערים ("נגנז סרט על עלילת הדם בטיסה-אסלאר", מעריב, 17 בפברואר 1980, עמ' 20). הסרט הוצג במהלך השנים באירועי קולנוע, למשל במסגרת תוכנית ארוכת טווח של סרטים דוקומנטריים אמנותיים, שהוצגו אחד לשבוע בטלוויזיה היוונית באתונה, 2016.