עלילת טיסה-אסלאר

עלילת הדם של טיסַה-אֶסלאר (בהונגרית: Tiszaeszlári vérvád) התרחשה בכפר קטן שבמזרח הונגריה, והחלה בהאשמת שווא של שחיטת נערה נוצרייה בידי יהודים. החשודים נעצרו בסוף מאי 1882, וישבו בכלא כנאשמים ברצח עד המשפט שהתקיים בחודשים יוני-יולי 1883. בסיום המשפט זוכו הנאשמים ושוחררו.^[1]

הנערה הנוצריה אסתר שוימושי

קארוי אטווש, הסניגור שהגן על נאשמי עלילת הדם

משפט טיסה-אסלאר היה עלילת הדם הראשונה לאחר הענקת האמנציפציה ליהודים במרכז אירופה.^[2]

היעלמות הנערה ותחילת האירוע

ב-1 באפריל 1882 (י"ב ניסן תרמ"ב), "שבת הגדול", שלושה ימים לפני חג הפסח, התארחו בקהילה היהודית הקטנה בכפר טיסה-אסלאר (Tisza-Eszlár) שלשה מועמדים לתפקיד שוחט הקהילה שהתפנה. באותה שבת נעלמה נערה נוצרייה בת הכפר, אסתר שוימושי (Solymosi Eszter), בת 14.

בשבועות הבאים הופצו בין תושבי הכפר הנוצרים שמועות כי הנערה נחטפה ונשחטה בידי היהודים לצורך ערבוב דמה במצות הפסח - "עלילת הדם" הידועה מימי הביניים שוב עלתה נגד היהודים. ב־19 במאי מונה יוסף בַּארי – פקיד בית המשפט בעיר המחוז נירג'האזה לשופט-חוקר. למחרת נעצרו בטיסה-אסלאר שמש הקהילה – יוסף שארף ואשתו ואיתם השוחט שוורץ, ובהמשך עוד ארבעה מיהודי הכפר וגם השוחטים שהתארחו שם בשבת.

בתחילת החקירות כנראה הידהד שמואל, בנו הקטן בן החמש של השמש, את השמועות שהופצו בידי הנוצרים בכפר וסיפר לחוקר כי אביו ביקש מהנערה להיכנס אל ביתם, ושם השוחט חתך את צווארה. האב, ובנו הגדול בן ה־14 מוריץ (משה) הכחישו זאת. באותו ערב נלקח הנער מוריץ לביתו של אחראי הביטחון רצ'י בכפר הסמוך טיסנג'פלו, והועבר להשגחת עבריין בשם פצ'לי.

מוריץ שוכנע בהפחדות ואיומים להעיד נגד אביו והאחרים. השופט החוקר רשם למחרת הודאה מפיו כי בשבת הזמין אביו את הנערה אל ביתם לאחר התפילה ואחר כך הוביל אותה אל בית הכנסת קבצן יהודי בשם הרמן וולנר שהתארח אצלם. מוריץ סיפר כי את המשך הדברים ראה דרך חור המנעול בדלת בית הכנסת. לדבריו הוא ראה כי שני השוחטים האורחים אברהם בוקסבוים ולייב ברוין (לאופולד בראון) החזיקו בנערה, והשוחט שלמה (סולומון) שוורץ, חתך את צווארה בסכין ואסף את הדם אל תוך כלי. לאחר המעצרים הראשונים העלו צירי פרלמנט אנטישמיים את המקרה בפרלמנט ההונגרי ודרשו להעניש את היהודים.

מציאת גופה

ב־18 ביוני נמשתה במורד נהר הטיסה, כ-20 ק"מ מהכפר טיסה-אסלאר, גופה שנראתה כזו של הנערה אסתר שוימושי, אך צווארה לא היה חתוך. הגופה שהתה במים זמן רב, הושחתה והייתה קשה לזיהוי. האם זיהתה בבירור את הבגדים שלבשה הגופה כבגדי ביתה, אך למרות זאת טענה שאין זאת היא. חברתה של הנערה והרוקח של הכפר זיהו את הגופה בבירור כגופת אסתר. הכומר של העיירה יחד עם קבוצה נוספת של אנשים העלו את הסברה שהיהודים גנבו גופת נערה אחרת מבית החולים כדי לנקות אותם מהחשדות בדבר שחיטת אסתר שוימושי לצורכי פולחן. הצוות הרפואי שבחן את הגופה טען גם הוא שאין זו אסתר (בהמשך נבדקה הגופה בשנית והוברר כי צוות זה פעל בחוסר מקצועיות ואולי גם בחוסר תום לב).

עד סוף יוני נכלאו כמעורבים במקרה כעשרים יהודים בסך הכל, וישבו בכלא עיר המחוז נירג'האזה בהמתנה להשלמת החקירה והגשת כתב אישום.

מעצר החשודים, האשמות, וההכנות למשפט: יולי 1882 - יוני 1883

סיכום החקירות ואישומים ראשוניים הוגשו ב-29 ביולי 1882 בבית המשפט המחוזי בנירג'האזה. הואשמו 16 יהודים: שלושה הואשמו ברצח: השוחט שלמה שוורץ ושני שוחטים נוספים – אברהם בוקסבוים ולייב ברוין שהתארחו בכפר בשבת בה נעלמה אסתר. בסיוע לפשע הואשמו: השמש יוסף שארף ואשתו, אודולוף (אברהם) אונגר, אברהם בראון, שמואל לוסטיג, לייזר ויישטין ועמנואל טאוב. בסיוע לפשע ובהעלמת גופה נאשמו: חיים רוזנברג מטיסה-ליק, האלמנה קליין, אנסלם פוגל ויענקל שמילוביץ (רפסודאים), מרטין גרוס, ויצחק קליין. כל הנאשמים נכלאו בנירג'האזה כבר בחודשים שקודם להגשת האישומים, ורובם נמקו בכלא כ-14 חודשים עד סוף המשפט.

את צוות הסנגוריה הוביל עיתונאי וחבר בית הנבחרים ההונגרי קארוי אטווש (בהונגרית: Eötvös Károly) ואיתו עורכי הדין ברוך פרידמן, אלכסנדר פונטק, ומקס שקלי מבודפשט, ועורך דין מקומי איגנץ היימן. במכתב לשר המשפטים פאולר, מחה אטווש על שימוש בעינויים על הנער מוריץ שארף מצד בארי ועוזריו. המשפט עוכב, אך חוּדש שוב עם הגיעו בספטמבר של פרקליט המדינה קוזמה. בנירג'האזה פוזרו מנשרים שתיארו את פשעי הנאשמים והתסיסו את דעת הקהל. בשאר המדינה וגם בארצות סביב הורגשה מתיחות רבה. מהומות פרצו בערים אחדות בהונגריה.

הפוליטיקאי ההונגרי, מנהיג מהפכת 1848 בהונגריה, הסופר הגולה בטורינו – לאיוש קושוט, כתב שעלילת הרצח הפולחני והטענות נגד כלל היהודים מתאימים לימי הביניים החשוכים, והם בושה להונגריה ולעמה, גם אם יתברר שיש משהו בטענות הרצח המפוקפקות במקרה המסוים הזה.

בנובמבר 1882 הגיע התובע הכללי הוואש למקום וקבע שיש לאפשר שימוע רשמי לנאשמים שעד אז כלל לא נשמע קולם. הוא הביא לשחרורם של אסירים אחדים ביניהם את אשת יוסף שארף. אך האווירה העוינת הלכה והתלהטה, והוא התפטר מתפקידו.

בדיקות נוספות

ב־7 בדצמבר 1882 לבקשת הסנגוריה הוצאה הגופה מקברה ונבדקה בידי שלושה מרצים בכירים מבית הספר לרפואה בבודפשט - פרופ' שנטהור, בלקי ומיכלקוביץ. הם שללו חלק ממסקנות הצוות הקודם (גיל מבוגר, גוף עדין שאינו מתאים למשרתת, שהות קצרה במים ועוד) והגיעו לסיכום כי כל הפרטים של הגופה הניתנים לזיהוי הולמים את הנתונים של אסתר. במהלך המשפט הופיעו שלושת המומחים בפני השופטים, פירטו את מסקנותיהם וטענו כי צוות הרופאים הקודם פעל בחוסר מקצועיות ואולי גם בחוסר תום לב.

לבקשת הסנגוריה, כחודש לאחר תחילת המשפט (להלן), יצאו השופטים ואיתם כל צוות בית המשפט וכתבי עיתונות רבים אל הכפר טיסה-אסלאר. ב־17 ביולי 1883, נערכה בדיקה בבית הכנסת, והנער מוריץ שארף שיחזר מול אביו והנוכחים את פעולותיו במקום. נמצא כי חור המנעול בדלת בית הכנסת, שדרכו לכאורה ראה מוריץ את האירוע, נמוך מאוד, ההצצה ממנו קשה ביותר ולא רואים ממנו את האזור בחדר שבו טען הנער שבוצע הרצח.

"המשפט הגדול": 19 ביוני 1883 - 3 באוגוסט 1883

ב־19 ביוני החל המשפט עצמו, בראשות השופט פרנציס קורניס, והתובע אדוארד סייפרט. המשפט נמשך כחודש וחצי. עדותו של הנער מוריץ שארף הייתה העדות הממשית היחידה שעליה התבססה ההאשמה. במהלך המשפט הוכחה עדות הנער כבלתי אפשרית וכלא נכונה. הבדיקות המוקדמות שערכו השופטים בכפר טיסה-אסלר שללו את האפשרות שהנער מוריץ ראה את האירוע שאותו תיאר. עדותו של מוריץ במשפט עצמו תוארה בעיתונות היהודית כדיקלום. הנער עומת בבית המשפט ישירות מול אביו השמש, שטען כי בנו הוסת לשקר, ודרש ממנו ישירות לחזור בו מעדות השקר, כי בכך הוא מביא על אביו עונש "תליה בכיכר" (מעמד זה הובא באיור מפורט, בספרות שנכתבה על המשפט). השוחט שוורץ טען מול הנער שאי אפשר לשחוט באופן שבו תיאר ואמר כי הדת היהודית רואה כעוון חמור כל הריגה של אדם וכל שימוש בדם. כשהנער מוריץ טען כי השוחט האורח בוקסבאום "היה בבית הכנסת בעת המקרה", צעק בוקסבאום כי מוריץ שקרן, ירק בפניו, ואמר לאב בית-הדין בהתרסה כי "אי אפשר להאמין לשטויות האלה".

בהמשך המשפט, נחקרו כל הנאשמים, הכחישו את ההאשמות נגדם, וחלקם טען כי כלל לא הכיר את הנערה אסתר. בימים הבאים מסרו את עדויותיהם עשרות עדים שנקשרו לאירוע, סיפרו מה אירע בכפר ב"שבת" המדוברת ובימים שאחריה, ומה אירע בעת שנמצאה הגופה בנהר הטיסה ובעת החקירות בעינויים של אלה שנחשדו בהברחתה. בכל העדויות האלה לא הייתה אף עדות שתמכה ברציחת הנערה בבית הכנסת.

המשפט נמשך לאורך תקופה של 42 יום, ובמהלכה התקיימו 33 ישיבות של בית הדין. ב־3 באוגוסט 1883 הסתיים המשפט והוקרא פסק הדין. עדותו של מוריץ שארף נדחתה על ידי השופטים כ"עדות בלתי קבילה". הנאשמים הוכרזו כ"לא אשמים מחוסר הוכחות", ושוחררו מיידית.

בעקבות הזיכוי

בעקבות זיכוי הנאשמים פרצו מהומות בברטיסלאבה, בבודפשט ובמקומות רבים ברחבי הונגריה. ראש הממשלה, קלמן טיסה, הכריז שכל עוד הוא מכהן בתפקידו לא ירשה פגיעה ביהודים חפים מפשע.

הסנגור קארוי אטווש היה חבר המפלגה הליברלית וציר בפרלמנט ההונגרי. לאחר המשפט, בבחירות של 1884, הוא לא הצליח להיבחר לפרלמנט בעקבות קמפיין אנטי-יהודי שנערך מולו, אך בשנים הבאות חזר אל הפרלמנט ועמד בראש מפלגת "העצמאות". בשנים הבאות היה אטווש לאישיות ידועה ומילא תפקיד מכריע בחיים הפוליטיים בהונגריה במשך שלושים שנה. ב-1904, כעשרים שנה לאחר האירוע, הוא פרסם את זכרונותיו בספר בן שלושה כרכים – "A nagy per" ("המשפט הגדול"), שם תיאר את מהלך האירועים ואת חוויותיו האישיות.

הנער מוריץ שארף, שרק בעקבות עדות השקר שלו הפכו "השמועות" למשפט פלילי, הוחזר בסיום המשפט אל משפחתו שנאלצה לעבור להתגורר בבודפשט. כעבור ימים אחדים הוא נשלח להתגורר בקהילה היהודית באמסטרדם, ושם הוא חי בהמשך כל ימיו.

באמנות ובספרות

האירועים של "עלילת הדם של טיסה-אסלאר" והמשפט שבסופם, התארכו תקופה ארוכה, פורסמו בעיתונות בכל רחבי אירופה, והעלו לא רק שאלות לגבי המקרה גופו, אלא גם אודות אמיתות עלילת הדם (שרבים במזרח אירופה עוד האמינו בה), "שאלת היהודים" הכללית והיחס אליהם בהווה. בין אנשי האצולה המקומית, ראשי הציבור, הפקידים, השופטים, אנשי הרפואה, הוגי הדעות וחברי הפרלמנט ההונגרי שהיו מעורבים בנושא, משתקף גם המאבק בין נאורות וקדמה לשמרנות תרבותית ומסורתית-דתית. המשפט היה גורם מציף לשאלות אלה שנידונו בהרחבה רבה בעיתונות ובספרות התקופה.

האירוע, נסיבותיו ופרטיו, הותירו חותם עז לדורות אצל העם היהודי כולו, ובמודגש גם אצל כל תושבי הונגריה (ואוסטריה) שאינם יהודים, שרובם רואים בו אירוע טרגי וכתם בהיסטוריה של העם ההונגרי. מאז ועד היום, היה "המשפט של טיסה-אסלאר" בסיס ליצירות ספרותיות, מחזות וסרטים רבים, שלרוב הציגו אות המקרה כטרגדיה אנטישמית בלתי נתפסת של רוע מבוסס אמונות קדומות, וגם כטרגדיה אישית של המעורבים בה (בדגש על הנער מוריץ שארף). היבטים לאומיים, חברתיים, דתיים ופוליטיים בני הזמן, בייחוד לאחר תקופת שואת יהודי אירופה, באו גם הם לידי ביטוי ביצירה האמנותית במשך השנים.

• המחזה "מגילת אסתר החדשה" (...די נייע מגילת אסתר [סאלימאסי]), של הסופר היידי נחום-מאיר שייקוביץ (שמ"ר), שנדפס באודסה 1884, וכנראה מעולם לא עלה על במה (יידיש).^[3]
• המחזה "עלילת הדם האיומה של טיסה-אסלאר" (דער שרעקליכער בלוט-בלבול פון טיסא-עסלאר) של משה הלוי איש הורוביץ. המחזה הוצג בניו-יורק בשנים 1887–1890, והוא כנראה עיבוד של המחזה הקודם (יידיש).
• הפיליטון "המשפט הגדול [הנמשך זה אלף שנה ועוד לא נגמר]" (A Nagy Per), שנדפס ב-1904 והורחב אחר כך לספר בן שלושה כרכים, מאת חבר הפרלמנט ההונגרי קארוי אטווש, הסניגור במשפט טיסה-אסלאר (הונגרית).
• המחזה "עלילת הדם בהונגריה" (Ritualmord in Ungarn) שכתב הסופר ארנולד צווייג (Arnold Zweig), 1915, וגרסתו השנייה מ-1918 "השליחות של סמאל" (Die Sendung Semaels). את הנער מוריץ שארף שיחקה במחזה שהוצג באוסטריה, השחקנית היהודיה ילידת גליציה אליזבת ברגנר (גרמנית).
• רומן דקומנטרי היסטורי "אסתר שוימושי מטיסה-אסלאר" (A tiszaeszlári Solymosi Eszter) של הסופר ההונגרי המפורסם גיולה קרודי (בהונגרית: Krúdy Gyula (אנ')), 1931, המגולל את סיפור עלילת הדם (הונגרית). קרודי נולד בנירג'האזה ב-1878, ואביו שהיה עורך דין מקומי, גר בעיר בעת שנערך שם משפט טיסה-אסלאר. הספר תורגם לצרפתית ב-2013, בידי קתרין פיי (Catherine Fay). הרומן עובד להצגה שהועלתה בתיאטרון האנובר בגרמניה ב-2010, בבימוי קורנל מונדרוז'ו (Kornél Mundruczó).
• תסריט לסרט אנטישמי על עלילת טיסה-אסלאר שהוכן בתקופת השלטון הנאצי (1944) אך עם תום המלחמה נגנז ונאסר לפרסום.
• רומן תיעודי "משפט החיים והמוות" (Porzess auf Tod und Leben), של העיתונאי והסופר האוסטרי רודולף ברונגראבר (Rudolf Brunngraber), 1948, המתאר בפירוט את משפט טיסה-אסלאר (גרמנית). במקביל לכתיבת הספר הזמין ברונגראבר את התסריט לסרט "המשפט", המבוסס על ספרו.
• "המשפט" (Der Prozeß) סרט דרמה של הבמאי האוסטרי פאבסט (G. W. Pabst), 1948, המתאר את אירועי עלילת טיסה-אסלאר (גרמנית). כבר ב-1933 ניסה פאבסט להפיק סרט המתאר את עלילת טיסה-אסלאר, בכדי להציג כהאשמה ציבורית את הרדיפה הנאצית של יהודי גרמניה בתקופה זו. הוא אסף חומרים וערך תחקיר בנושא, אך הצליח להפיק את הסרט רק לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. התסריט התבסס על ספרו הנזכר של ברונגראבר.^[4]
• מחזה דוקומנטרי "הסנה הבוער" (The Burning Bush), המתאר את עלילת טיסה-אסלאר. כתבו המחזאי ההונגרי גז'ה הרצג והסופר הגרמני היינץ הראלד (Geza Herczeg, Heinz Herald) בסוף שנות ה-30, אך המחזה ראה אור בארצות הברית רק ב-1947 (אנגלית). המחזה הוצג בזמנו באנגליה ובארצות הברית.
• המחזה "הסנה הבוער" עובד לסרט בשם "מעגל הקסמים” (Vicious Circle) שהפיק ב-1949 ו"ל וילדר (W. Lee Wilder) בסדנה הדרמטית של ניו-יורק. עוד הופקו על פי המחזה: הסרט "הסנה הבוער", בידי ויליאם לי (William Lee), בהוליווד 1948 (אנגלית); וסרט הטלוויזיה "הסנה הבוער", 1967, שהוא פרק בן שעה וחצי של סדרת הטלוויזיה Theatre 625 של ה-BBC, שהופק בידי Rudolph Cartier (אנגלית).
• "גרסה" (Verzió) – סרט אומנותי קצר (54 דקות) בשחור-לבן של האמן ההונגרי הרב-תחומי והנאו-אוונגראדי מיקלוש ארדלי (בהונגרית: Miklós Erdély), 1981/1979 (הונגרית). מבוסס על ספריהם של אטווש וקרודי, ומתמקד בעדותו של הנער מוריץ שרף, שדמיונו וזיכרונו יוצרים גרסאות אפשריות אחדות לאירוע, בעת שהוא משודל בלחץ ובפיתויים להעיד נגד אביו. הסרט מדגיש כי הדמיון יכול לפתח ולשחזר אירועים אמיתיים בדרכים שונות, לעיתים הזויות.^[5]
• סרט הדרמה "זיכרונות של נהר" (אנ') של הבמאית ההונגרית ג'ודית אלק (Judit Elek), 1989, המתאר את האירוע במבט אתנוגרפי אנושי בנופי קרפטיה שבהונגריה (הונגרית). ב-1999 פורסם ספר באותו שם, מאת ג'ודית אלק ומיכאלי סוקוסד (Mihaly Sukosd). הוא כולל את התסריט, פרק המביא את ההתנהלות המילולית במשפט ע"פ הפרוטוקולים שפורסמו, ותקליטון של הסרט.
• הרומן לבני הנעורים "בובה" (Puppet), של הסופרת הקנדית אווה ויסמן (Eva Wiseman), 2009. בו מתואר האירוע מנקודת מבטה של הנערה ג'ולי – חברתה הנוצריה של אסתר שוימושי (אנגלית).
• אופרה קאמרית במערכה אחת – "הפרה האדומה" (A Vörös Tehén) מאת איבן פישר (Fischer Iván). היצירה הועלתה בבודפשט (הבכורה ב-2013), ודנה בתהליך הנפשי שעובר הנער מוריץ שארף מול האשמה לכאורה של אביו במהלך עלילת טיסה-אסלאר.
• הרומן "עד שקר" (Hamis tanú) של הסופר ההונגרי לאסלו מארטון (Laszlo Márton), 2016 (הונגרית). הספר מבוסס על עלילת טיסה-אסלאר, ושמו וציור הכריכה שלו מתייחסים לעדותו של הנער מוריץ שארף. האירועים מוצגים בו בצורה סטירית וכסיפור גרוטסקי, על מדינה המחליפה את השכל הישר באמונה תפלה ובמקום התחדשות בוחרת להישאר מאחור (כרמז לתהליכים בהווה).

לקריאה נוספת

• מאיר קוטיק, "משפט מאיר טיסה-אסלאר", בתוך: נאשמים ללא אשם – משפטים בצל האנטישמיות, תל אביב 1993, עמ' 23–101, רשימת ספרות: עמ' 324.
• נתנאל קצבורג, "עלילת טיסה-אסלאר", בתוך: אנטישמיות בהונגריה 1867–1914, ירושלים 1993 [מהדורה שנייה]. עמ' 54–60.
• Eötvös, Károly. A nagy per. Budapest, 1904
• Nathan, P. Der Prozess von Tisza-Eszlar, Berlin, 1892

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עלילת טיסה-אסלאר בוויקישיתוף

• לקסיקון יהודי הונגרי Magyar Zsidó Lexikon 1929, עמ' 897–899.
• The Jewish Encyclopedia 1901-1906 * Kieval, H. J. (2022, February 14). Tiszaeszlár Blood Libel. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.
• נתנאל קצבורג. "עלילת טיסא-אסלאר", בתוך: פנקס הקהילות, הונגריה, 1976, עמ' 40–43.
• נתן ליברמן. מגילת עסלאר, תרמ"ג (1883), מונקאטש.
• שמעון דובנוב (תרגום: ברוך קרוא), דברי ימי עם עולם, כרך 10, תל אביב 1940 (המקור בגרמנית, 1929). ספר ראשון, סעיף 10: האנטישמיות בהונגריה ומשפט טיסא־אסלאר.

הערות שוליים

1. אירועי עלילת טיסה-אסלאר נסקרו בעיתונות התקופה באופן נרחב. לאחר סיום המשפט נדפסו חוברות דוקומנטריות לסיכום האירועים בשפות שונות (1883). עיקר רשימות הספרות הובא בספריהם של קוטיק ושל קצבורג, ובערך האנציקלופדי ב-YIVO [כאן לעיל, ברשימת המקורות]
2. מיכאל מאיר (עורך), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ג, פרק 7 (כתב: פטר פולצר), מרכז זלמן שזר, ירושלים, עמ' 205.
3. בנימין הוניאדי, מגילת אסתר החדשה והקדוש שמ"ר, גלגול סיפורה של עלילת דם בתרבות היידיש הפופולרית. כתב עת לספרות 16 (תשעח) 309–316.
4. Helmut G. Asper, Der Holocaust im fernen Spiegel: Der Prozess von Tisza-Eszlar (1882/1883) in den Filmen "Der Prozeß" und "The Vicious Circle" (1947/48). Monatshefte, Vol. 106, No. 2 (2014), pp. 230-248
5. בין הגרסאות משתקפת בסרט גם הגרסה (האנטישמית) שלפיה הנערה נרצחה מסיבות פולחן. הקהילה היהודית בבודפשט הגישה מחאה נגד ההקרנה, בטענה שהקהל הרחב לא יבין את המסר ההומניסטי והאוונגראדי, יתפוס דווקא את גרסת הרצח הפולחני המוצגת בסרט כפשוטה וימצא בה חיזוק לרגשות אנטישמיים. האמן, שהיה יהודי ששני אחיו נרצחו בשואה, והשחקנים שרובם היו יהודים לא היו חשודים בהצגת הדברים מנקודת מבט אנטישמית. לבסוף הוחלט לא להראות את הסרט לקהל הרחב, אך הוא הוצג בחוגי מקצוע אמנותיים בהונגריה ונערכו סביבו ויכוחים סוערים ("נגנז סרט על עלילת הדם בטיסה-אסלאר", מעריב, 17 בפברואר 1980, עמ' 20). הסרט הוצג במהלך השנים באירועי קולנוע, למשל במסגרת תוכנית ארוכת טווח של סרטים דוקומנטריים אמנותיים, שהוצגו אחד לשבוע בטלוויזיה היוונית באתונה, 2016.