שמורת עין אפק

שמורת עין אפק
	"השביל הצף" מעל לביצה
מידע כללי
סוג	שמורת טבע
תאריך הכרזה	5 ביוני 1979; הרחבה ב-18 במאי 1994
כניסה בתשלום	בתשלום
נתונים ומידות
שטח	0.668 קמ"ר
גובה ממוצע	10 מטר מעל פני הים
מאפיינים עיקריים	שרידי ביצות ועתיקות
צומח	בין היתר, צמחי מינים נדירים כגון נימפאה כחולה, סם הכלב המזרחי וסחלב הביצות
בעלי חיים	המין האנדמי לבנון הירקון, עופות מים, תאואים, חזירי בר
מיקום
מדינה	ישראל
מיקום	עמק זבולון
קואורדינטות	32°50′46″N 35°06′43″E
	(למפת הגליל המערבי רגילה) עין אפק

שמורת עין אפק, הידועה גם כשְׁמוּרַת בִּצַּת אֲפֵק^[3], היא שמורת טבע בעמק זבולון, מזרחית לקריית ביאליק. השמורה כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר ראמסאר" בהתאם לאמנת ראמסאר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

עובדות מהירות מידע כללי, סוג ...

סגירה

מקור שם השמורה בתל שרידים של עיר קדומה בשם אפק, שנזכרת במקרא כחלק מנחלת שבט אשר: ”לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם... וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב” (יהושע י"ט 24-30). מקור השם באפיקי המים הרבים באזור (נחל נעמן).

בראשית התקופה הכלקוליתית, החלו בני אדם להתגורר ליד המעיינות שהיו אז סמוכים לחוף הים ובתקופת הברונזה הקדומה נוסדה במקום עיר נמל כנענית. בתקופת הברונזה התיכונה מוזכרת אפק בתעודות מצריות ובתקופת הברזל, בימי ממלכת ישראל, הייתה במקום עיר פיניקית. בתקופה הצלבנית, במהלך המאות ה-12 וה-13, נבנתה חווה צלבנית מבוצרת על ראש תל אפק, כנראה בסיס הכוח לנחלה ההוספיטלרית של כורדנה. המעיין בעין אפק שימש להפעלת טחנות קמח. בסמוך למקור המים נבנה על ידי ההוספיטלרים מכלול של טחנות קמח וסכר. שרידי המכלול מכוסים בסבך ובשנות האלפיים, לא ניתן להבחין בהם (המכלול ההוספיטלרי נמצא בסמוך לשביל הצף החוצה את השמורה באזור המזרחי). טחנה זו היא כמשוער הטחנה המוכרת במקורות כטחנת ריקורדאנה (Recordane או Ricordane). מאוחר יותר בנו גם בני המסדר הטֶמפּלָרִי למרגלות המבנה המבוצר שעל תל אפק טחנת קמח מבוצרת במגדל שמירה דו קומתי וסכר מרשים שאגם את מי המעיין ויצר אגם ששימש את טחנות המגלש שנבנו במקום והקיימות עד היום. למרגלות הטחנה עברה דרך צלבנית חשובה שחצתה על גשר את ערוץ הנעמן והובילה מעכו לחיפה. טחנה זו היא כמשוער הטחנה הנזכרת במקורות כטחנת דעוק או דוק (Doke). מקור השם כנראה בתל דעוך הנמצא מצפון מערב לתל אפק ושהיה מרכזה של נחלה חקלאית בשם דוק שהשתייכה למסדר הטמפלרי. מאוחר יותר כשהטחנה ההוספיטלרית במעלה הנחל נעלמה בביצות, קיבלה טחנת דוק את שמה - טחנת כורדני^[4]. הקרבה בין התחנות וההסתמכות של שני המכלולים על אותו מקור מים היוו בסיס לסכסוך מתמשך בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל ושלשם הכרעתו נדרשה התערבות של האפיפיור. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.

מהתקופה העות'מאנית ועד ראשית המאה ה-20 נקרא המקום "כורדאני".

בשנת 1924 רכשה הקרן הקיימת לישראל את טחנת הקמח והשטח סביבה. האגם שימש כחווה לגידול דגי קרפיון, שבה עבדו בתחילה פועלים שכירים שהוחלפו מאוחר יותר בפלוגות עבודה. לאחר מכן שימש המקום כאתר זמני לגרעיני קיבוצים אחרים.

במהלך המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נוספה על גג הטחנה עמדת בטון לתצפית ושמירה על מקורות המים ועל הכביש הראשי הסמוך (כיום כביש 79). בשנת 1942 התירה הקרן הקיימת לקיבוץ משמר הים לעבד חלק מן האדמות בסמוך. באותה תקופה שכן הקיבוץ דרומית לעכו בסמוך לחוף הים. בשנת 1946 עבר הקיבוץ מזרחית למבנה טחנת הקמח (מיקומו נוכחי) ושינה את שמו לקיבוץ אפק. כיום עומדת במרכז השמורה טחנת הקמח המשמשת כמוזיאון אתנוגרפי קטן. בראש תילן של הערים הקדומות מצויה תצפית שממנה נשקף כל עמק עכו וההרים שמקיפים אותו.

במסגרת מחיר למשתכן נבנתה בצמוד לשמורה שכונה חדשה בשם "נאות אפק" השייכת לשטחה המוניציפלי של קריית ביאליק.

טחנת הקמת הצלבנית
מראה המקום לפני 1948
דייג של דגי קרפיון בבריכות "כורדאני". ברקע, טחנת הקמח; אוגוסט 1934

הביצות שבשטחה של השמורה הן השריד האחרון לביצות שכיסו כ-20,000 דונם באגן הניקוז של נחל הנעמן. במפות מ-1799, ששרטט פייר ז'אקוטן, נקרא המקום "ביצת כורדני" (Marais de cherdani) על שם מצודת כורדני שבמקום. לאחר הקמתם של הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק ואפק בסמוך לביצות, הוחל בייבושן, במטרה להדביר את יתושי האנופלס נושאי המלריה. הייבוש נמשך בין 1937 ל-1939.

בסקר שערכו הבריטים בשנת 1920 נמצאו 35 נביעות של מעיינות. מעיינות אלה נוקזו לתעלות במהלך ייבוש הביצות, והתעלות הן שמוליכות את המים לנחל הנעמן, שממשיך לזרום צפונה לאורך 9 ק"מ, עד שנשפך לים, דרומית לעכו.

החל מ-1960 הוחל בשאיבת מים באזור. כתוצאה משאיבת יתר, יבשו חלק מהמעיינות. ואיכות מימיהם של המעיינות שנותרו נפגעה, ושפיעתם ירדה מ-50 מלמ"ק בשנה ל-2 מלמ"ק בשנה בלבד. בשנים שחונות, נערכות בשמורה חפירות שנועדו להעמיק את גופי המים בה עד מי התהום, וכן מוזרמים אליה מים מהקידוחים הסמוכים, שכן רבים מבעלי החיים והצמחים בה אינם יכולים לשרוד ללא המים.

מבט מהאוויר על עין אפק, 2015
מראה כללי של הבריכות והסכר הצלבני (משמאל)
מבט על הביצות בשמורה
הביצות בשמורה, מימין ניתן לצפות בשפמנונים

היונק הגדול ביותר בשמורה הוא תאו המים. עדרים של תאו שהובאו ממצרים בידי בדואים בני שבט ע'ורנה בתקופת השלטון העות'מאני חיו בעבר בשולי הביצות, אך נכחדו. ב-1991 הובאו משמורת החולה שבעה פרטים של תאו, במטרה לשמור על אופי האחו בחלקה הצפוני של השמורה. רעיית התאואים מונעת התפתחות של עצים באזור, ובכך נשמר האופי הפתוח, המתאים לצמחיית האחו הלח. יונקים נוספים המצויים בתחום השמורה הם: נמייה מצויה, נוטריות, דרבן מצוי, חתולי ביצות, חזירי בר ותן זהוב.

בשמורה עופות מים רבים, ובהם אגמייה מצויה, אנפת הלילה, ברכייה, לבנית קטנה, מגלן חום, סיקסק והשרשיר. לצדם חיים בשמורה גם ציפורי שיר כגון צופיות ובולבול צהוב שת.

אוכלוסיית הזוחלים בפארק כוללת, לצד נחשים ולטאות גם צבי ביצה מצויים וצבים רכים. עם הדגים בשמורה נמנים מיני אמנונים שונים, גמבוזיה מצויה, קרפיון מצוי ושפמנון מצוי. כן חיים בה סרטנים ובהם קפיצונים, שטצדאים שונים וסרטן הנחלים.

עדר תאואים בשמורה
זוג צבגונים בשמורה
שלדג גמדי בשמורה
תאואים בשמורה

עם הצמחים האופייניים לשמורה נמנים האשל, גרגיר הנחלים, הסוף המצוי, הערברבה השעירה, הפרעושית המשלשלת, הפטל, הקנה המצוי והשנית הגדולה.

בעבר כיסו את המים צמחי מים כנופר צהוב, נורית מים, נימפאה כחולה ועדשת מים, ואולם אלה התמעטו מאוד. הנימפאה התכולה הגדלה בנחל סעדיה שימשה כמקור לאכלוס מחדש של הנמפאה בשמורה.