Loading AI tools
עימות שהתנהל בין צבא ירדן לארגוני טרור פלסטינים בחודש ספטמבר 1970 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספטמבר השחור (בערבית: أيلول الأسود, תעתיק מדויק: אַיְלוּל אַל-אַסְוַד; מכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא עימות צבאי בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטיניים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971.
 | |||||||||||||||||
| מחבלים מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה זרקא, אחד האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים הירדנית. | |||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הקרה בזירה הערבית | |||||||||||||||||
| תאריכים | 6 בספטמבר 1970 – 17 ביולי 1971 (315 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ירדן | ||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צבאי ירדני
| ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
במשך מספר שנים שקדמו לעימות התבססו ארגוני טרור פלסטיניים בשטח ירדן, והוציאו משטחה פעולות טרור נגד ישראל. ארגוני הטרור, ארגון הפת"ח בראשם, הציתו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מיד בתום מלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה מערכה נגד המחבלים, ומדי פעם ביצעה פשיטות לתוך שטח ירדן, שהובילו לעימותים ישירים מול הלגיון הערבי, הגדולה שבהן בפעולת כראמה. ישראל ניסתה ליצור לחץ על ירדן שיאלץ אותה לרסן את המחבלים, וכתוצאה מכך נפגעו תשתיות, ומצבה הכלכלי החמיר.
ירדן מצידה העניקה תמיכה, במידה כלשהי, לארגוני הטרור, אך היחסים בינה לבין הארגונים הללו הידרדרו. ארגוני הטרור ישבו במעוז הכוח שלהם, מחנות הפליטים, והתנהלו כמיליציות ששלטו בשטח, ללא ציות לממשלה הירדנית ולחוקיה. מיליציות אלה, אשר היקפן הגיע בשיאו לרבע מצבא ירדן, הפכו ל"מדינה בתוך מדינה", ובשלב מסוים איימו על עצם קיומה של הממלכה הירדנית. ההנהגה הירדנית, בראשה המלך חוסיין, ניסתה להימנע מעימות ישיר מול המחבלים בשל החשש מכוחם ברחוב הירדני־פלסטיני והכלל-ערבי. כאשר החמיר המצב, נחטפו חיילים ירדנים, ארגוני מחבלים קראו להדיח את המלוכה הירדנית ולהקים במקומה מדינה פלסטינית, וניסו להתנקש במלך חוסיין. כאשר כלו כל הקיצין השליט חוסיין משטר צבאי ופתח במערכה למיגור המיליציות החמושות של ארגוני הטרור.
במהלך המלחמה התערבה סוריה מצפון לטובת הפלסטינים ופלשה לצפון ירדן. הפלישה נבלמה בידי צבא ירדן, ובעקבות מעורבות בין-לאומית מצד ארצות הברית וישראל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ניסה לתווך בין ירדן לארגוני הטרור הפלסטיניים, אך מותו עצר את מאמצי התיווך.
לאחר מותו של נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה מדיני רחב יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בתהליך בן מספר חודשים של גירוש חברי הארגונים הפלסטיניים וחלק ניכר מן הפליטים הפלסטינים מירדן. בתום מלחמת האזרחים הקצרה שבה למלך חוסיין השליטה בארצו. ארגוני הטרור עברו, ברובם, ללבנון, שם הקימו "מדינה בתוך מדינה" חדשה (פתחלנד), ואיימו בפעולות טרור וירי רקטי על מדינת ישראל. פעילותם בלבנון הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ואיומם על ישראל ממנה הוביל, כעבור שתים עשרה שנה, למלחמת שלום הגליל.
ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטיניים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטיניים לאיום של ממש על יציבות המשטר. בשלהי שנות הששים התדרדר המצב, ואנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.
ירדן סבלה גם תקיפות צבאיות ישראליות על הממלכה במסגרת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בעיקרה בין ישראל למליציות הפלסטיניות. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).
המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטיניים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.
בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי. תחילת העימות הגלוי בניסיון התנקשות בחיי חוסיין, שנערך ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה של בסיסי המחבלים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה, בעיקר בצפון ירדן.
בעקבות הידרדרות היחסים בין הממשל הירדני לארגונים הפלסטיניים החליט המלך חוסיין לפזר את ממשלת ירדן ולהקים ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, שאף כי היה פלסטיני במוצאו נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטיניים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטיניים.
במסגרת מתקפת צבא ירדן כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטיניים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטיניים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטיניים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימון רבים מתוכם היה חלקי בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הטרוריסטים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטיניים עתידים להפסיד במערכה אם לא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ[1].
בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטיניים, ב-18 בספטמבר פלשו כוחות שריון סורים לירדן. הכוח הפולש מנה שני גדודים של צבא השחרור הפלסטיני מתוגבר בטנקים מחטיבת השריון 88 שנעו לכיוון אירביד, וב-19 הצטרפה אליהם חטיבת שריון 91 וחטיבה ממוכנת 67. הכוח הסורי מנה כ-300 טנקים. הכוחות כבשו את אירביד והתקדמו דרומה על הציר הראשי לעמאן.
ב-20 לחודש נכנסה חטיבה 60 הירדנית (שריון) לקרב מול הכוחות הסורים. בקרב שהתנהל במשך 6 שעות השיג השריון הירדני עליונות על הסורים ואילץ אותם להסיג את כוחותיהם. ב-21 לחודש תגברו הסורים את כוחותיהם באגד שריון 12 מדיוויזיה 5 ויצאו להתקפת נגד. לטענת הסורים כתוצאה מההתקפה נסוג הכוח הירדני. כוחות סוריה וירדן ביססו קוי הגנה, אך הירדנים הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על הסורים, ובנוסף הותקפו הסורים על ידי חיל האוויר הירדני שפעל ללא הפרעה, בשל חשש הסורים להתערבות אווירית ישראלית. ב-22 לחודש החלו הסורים לסגת משטח ירדן, נסיגה שהושלמה ב-23.
במקביל, פנה המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטיניים, לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאיים היה עלול לארוך זמן רב מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית (שכונה "פתחלנד") ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל.
כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה[2]. בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום[3]. בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלה תנועת טנקים סורים חזרה לסוריה. כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.
בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך המובהק שלהם כנגד השלטון הירדני, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו הקרבות לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטיניים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם[4].
מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב-2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים[5]. ישראל העריכה אותם במספר גבוה הרבה יותר: כ-20,000. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו המחבלים הפלסטינים מצאו מקום חדש לפעילותם - לבנון. הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם[6]. בנוסף, כווית ולוב שללו מירדן את הסיוע הכספי שהעניקו לה עד לספטמבר 1970, מהלך שמנע מירדן לפתח את צבאה והיה אחד השיקולים של המלך חוסיין שלא להצטרף לסוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים[7].
סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | ||
| ההיסטוריה | ||
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
