סחלין

סחלין
Сахалин
נתונים גאוגרפיים
מיקום	ים יפן, האוקיינוס הצפון פסיפי
קואורדינטות	50°30′N 143°00′E
שטח	72,492 קילומטר רבוע
אורך	950 קילומטר
רוחב	160 קילומטר
נתונים מדיניים
מדינה	רוסיה
אוכלוסייה	673,100
אזור זמן	UTC +11
עיר ראשית	יוז'נו-סחלינסק
	(למפת רוסיה רגילה) מוסקבה סנקט פטרבורג נובוסיבירסק אנאדיר נורילסק סקנדינביה אי; רו; פה; קזחסטן איראן סין מונגוליה ק. יפן האוקיינוס; השקט; אוקיינוס הקרח הצפוני סחלין

סחלין (ברוסית: Сахали́н) הוא אי ארוך וצר בצפון האוקיינוס השקט, הנמצא בין קווי הרוחב '54°24 ו־'45°50 צפון. אי זה הוא האי הגדול ביותר בפדרציה הרוסית, האי ה־22 בגודלו בעולם ועיר הבירה שלו היא יוז'נו־סחלינסק (ברוסית: Ю́жно-Сахали́нск). האי הוא חלק ממחוז סחלין, הנמצא במזרח הרחוק וכולל גם את האיים הקוריליים הסמוכים לסחלין. יפן טוענת שהאיים שלה, או שהיו שלה בעבר, ותמיד התייחסה אל האזור הזה כאל "הצפון הרחוק היפני", אך כיום יפן אינה טוענת בעלות על האי, בניגוד לאיים הקוריליים.

ערך זה עוסק באי באוקיינוס השקט השייך לרוסיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סחלין (פירושונים).

עובדות מהירות נתונים גאוגרפיים, מיקום ...

סגירה

השם האירופאי מבוסס על אי־הבנה של השם המנצ'י "Sahaliyan ula angga hada", שמשמעותו: "אי בשפך נהר אמור". סחליאן בשפה המנצ'ית משמעותו "שחור", וזהו השם שהמקומיים העניקו לנהר אמור. שמו של האי בשפתם של בני אינו, קָרַפּוּטוֹ, הוחזר לאי על ידי היפנים כאשר אלה שלטו בחלקו הדרומי של האי בין השנים (1945-1905)

Remove ads

האי מאוכלס מאז תקופת האבן החדשה. המתיישבים הראשונים הם שבטי הקסיאנבי והחזא שחיו מדייג. בזמן שושלת מינג, קראו הסינים לאי בשם קואי ואחרי כן, קואה. על פי ספר השנגמו, סין שלחה 400 חיילים לסחלין בשנת 1616 אך מאוחר יותר החיילים הוחזרו כיוון שנראה היה כי אין נשקפת לסין סכנה רבה מצד האי. אימפריית צ'ינג טענה שהאי שייך לה וסחלין הייתה תחת שלטון סיני החל משושלת ג'ין והלאה. למרות זאת, כיוון שלסין לא הייתה נוכחות צבאית באי, כוחות יפניים וכוחות רוסיים ניסו לכבוש את האי מהסינים. עיירה יפנית באוטומרי נוסדה ב־1679. היפנים ציירו מפות של האי וקראו לו קיטה־אזו ("אזו הצפונית" ביפנית, איזו הוא שם עתיק להוקאידו, האי הצפוני של יפן). לפי הסכם נרצ'ינסק בין רוסיה וסין, שנחתם ב־1686, סחלין הייתה שייכת לסין. למרות זאת, החלה רוסיה להחזיק את האי, החל מהמאה ה־18, על ידי חיל מצב שהורכב מפושעים שגויסו בכפייה. בשנת 1855 סוכם שהאי יהיה בריבונות משותפת של האימפריה הרוסית ויפן. בשנת 1875 סוכם במסגרת חוזה סנקט פטרבורג שהאי כולו יעבור לריבונות רוסית ואיי קוריל יהיו בריבונות יפנית. בעקבות כך, נשלחו לאי אסירים רבים מבתי הכלא באודסה, קישינב, חרקוב ומוסקבה.^[1] בשנת 1890 ביקר באי אנטון צ'כוב אשר תיאר בספרו "האי סאכאלין" את מצוקת האסירים במקום.

בשלהי מלחמת רוסיה–יפן, ביולי 1905, פלשו הכוחות היפניים לסחלין והשתלטו עליו, ובסיומה של המלחמה, בהתאם להסכם פורטסמות', הועבר החלק הדרומי של האי לשליטת יפן והפך למחוז קאראפוּטוֹ (אנ'). במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה נכנסה יפן לחלק הצפוני של האי ושלטה בו עד לשנת 1925, אז עזבה אותו בעקבות הסכם בייג'ינג עם ברית המועצות. כוחות יפן חזרו לקו הגבול שסוכם לגביו בשנת 1905. בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הועבר החלק הדרומי לברית המועצות.

ב־27 במאי 1995 התרחשה באי רעידת אדמה בדרגה 7.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט,^[2] שגרמה למותם של כ־2,000 בני אדם.

Remove ads

סחלין הוא אי באוקיינוס השקט בין ים אוחוצק לים יפן. בצפון הוא מופרד מהיבשת על ידי מצר הטטרים, שרוחבו רק 7.3 ק"מ בנקודה הצרה ביותר (מצר נבלסקוי); בדרום, מצר לה פרוז מפריד אותו מהאי הוקאידו של יפן. האי סחלין הוא הגדול ביותר בשטחו ברוסיה עם שטח של 78,000 קמ"ר; אורכו 948 ק"מ ורוחבו בין 25 ל־170 ק"מ.

שני רכסים מקבילים משתרעים לאורך האי מצפון לדרום. גובה ההרים נע בין 600 ל־1,500 מטרים. ברכס המערבי, ההר הגבוה ביותר הוא איצ'רה (Ichara) המתנשא לגובה 1,481 מטרים, וברכס המזרחי, ההר הגבוה ביותר הוא לופטין (Lopatin) המתנשא לגובה 1,609 מטרים. עמק טים־פורונאיסקי (Tym-Poronaiskaya) מפריד בין שני הרכסים.

Remove ads

כלכלתו של האי נשענת בעיקר על משאבים טבעיים. האי מייצא נפט, גז, כריית פחם, יערנות ודיג. באי יש גם גידולים שונים אך היקפם מצומצם. הגידולים העיקריים הם: שיפון, חיטה, שיבולת־שועל, ושעורה וירקות שונים. כמותם המצומצמת נובעת בעיקר מאורכה של העונה במהלכה ניתן לגדל גידולים שהיא פחות מ־100 יום בשנה בממוצע.

עם נפילת ברית המועצות גדל היקף שאיבת הנפט באי באופן משמעותי וההפרטה שעברה המדינה אפשרה לתאגידים רב־לאומיים רבים לנצל את עושרו של האי בנפט. על פי ההערכות הנוכחיות יש באי מאגרי נפט טבעיים בהיקף של כ־14 מיליארד חביות וכ־2,700 קילומטר מעוקב של גז טבעי. בשנת 1996 נחתמו חוזים עם שני תאגידים גדולים שעסקו בחיפושים אחרי מאגרי נפט וגז חדשים. ההשקעה בפרויקט אותה שנה הוערכה ב-21 מיליארד דולר אמריקאי. ההערכה היא שעד 2005 ההשקעה בפרויקט גדלה עד לכדי 37 מיליארד דולר, מה שעורר את התנגדותה של הממשלה הרוסית. ההערכה היא שמתוך סכומים אלה קרוב למיליארד דולר הושקעו בתשתיות האי ובכללותן כבישים, גשרים, מסילות ברזל, שדות תעופה, נמלי ים, תקשורת ואתרי פסולת.^[3]

Remove ads

מספר התושבים באי יורד בהדרגה. נכון לשנת 2009 אוכלוסיית האי מנתה כ־500,000 תושבים. העיר הגדולה ביותר ומרכז אדמיניסטרטיבי של מחוז סחלין היא יוז'נו־סחלינסק (180,700 תושבים). כ־85% מתושבי האי הם רוסים. קבוצות אתניות אחרות הן: אוקראינים, קוריאנים, בלארוסים, טטרים, צ'ובשים וכן בני העמים המקומיים: ניבחים ואורוקים. בעבר התגוררו באי גם בני איינו, אך רובם עברו להוקאידו שביפן בתום מלחמת העולם השנייה, ואלה שנשארו נטמעו באוכלוסייה דוברת הרוסית.

בשנת 1945 התגוררו בדרום האי כ־400,000 יפנים, הם עזבו את האי עם סיפוחו של דרום האי לברית המועצות.

Remove ads

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

באי עובר כביש ראשי באורך כ־560 ק"מ אשר מקשר בין מספר יישובים עיקריים באי (מצפון לדרום): אליקסנדרבסק (ברוסית - סבליינסקי), שוכנת על מיצר טטר. מכאן מטפס הכביש כ־60 ק"מ, בקרבת ההר הגבוה באי (הר לופטין, גובהו 1,609 מ') ולאחר שהוא יורד חזרה למישור, הוא ממשיך כ־130 ק"מ (בקרבת מסילת ברזל), עובר את העיירה פובידיינו, ומגיע אל פורניסק, השוכנת בחופו המזרחי של האי, על מפרץ טירפניה. מכאן הכביש ממשיך עוד כ־260 ק"מ, ובדרכו עובר ליד העיירה מקרוב, השוכנת גם היא על פני מפרץ טירפניה, ועובר גם ליד העיירה איליינסקי. אז הוא מגיע לדוליינסק, ממשיך לעיר הגדולה יוז'נו סבליינסק (מעל 100,000 תושבים), ומסתיים בעיר קורבקוב, השוכנת לחוף מפרץ אנייבה, המפרץ הדרומי שבאי. אורכה של מסילת הברזל הוא 127 ק"מ והיא חוצה אזורי ביצות.

Remove ads