Loading AI tools
ארגון ביון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שירות הביטחון הכללי, המכונה בדרך כלל שַׁבַּ"כּ, או הַשַּׁבַּ"כּ (בראשית ימיו נקרא שִׁין-בֵּית, וכך הוא מכונה עד היום באנגלית וכמה שפות זרות נוספות), הוא ארגון ביון ישראלי המהווה חלק חשוב מקהילת המודיעין הישראלית. השב"כ כפוף למשרד ראש הממשלה ונועד להגן על המדינה מפני ריגול, חתרנות פנימית וטרור המסכנים את ביטחונה.
 | |
| מוטו: "מָגֵן ולא יֵרָאֶה" | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| תחום שיפוט | ישראל, יהודה, שומרון ועזה |
| משרד אחראי |
 משרד ראש הממשלה |
| תאריך הקמה | 8 בפברואר 1949 |
| סוכנות קודמת | ש"י |
| חוק | חוק שירות הביטחון הכללי |
| ראש | ראש השב"כ, רונן בר |
| מטה מרכזי |
 צפון תל אביב |
| עובדים | 7,000 (הערכה)[1] |
| שירות הביטחון הכללי | |
  | |
תפקידיו כוללים:
מטה השב"כ שוכן בצפון תל אביב[2][3][4].
השב"כ מתחלק לכמה מרחבים, אגפים ויחידות:
| שם | תפקיד |
|---|---|
| מרחבים גאוגרפיים | |
| מרחב ירושלים ויהודה שומרון | המרחב הגדול ביותר בשב"כ[5], ומופקד, בעיקר, על סיכול טרור פלסטיני מאזורים אלה. |
| מרחב דרום | המרחב השני בגודלו אשר ממוקם באשקלון – אחראי, בין השאר, על סיכול טרור שמקורו ברצועת עזה. |
| מרחב צפון | אחראי על סיכול חתרנות והתארגנויות עוינות בצפון הארץ. בשנות מלחמת לבנון הראשונה,
שבהן שלטה ישראל בדרום לבנון, היה השב"כ מופקד גם על אזור זה (יחד עם ארגוני ביון אחרים). |
| אגפים | |
| אגף המבצעים | נושא באחריות מטה לתכנון והפעלת כוחו המבצעי של השב"כ ולפעולות המשותפות עם שאר גופי
מערכת הביטחון, באמצעות המרחבים[דרוש מקור], האגפים הייעודיים והיחידות המבצעיות של הארגון. |
| האגף הערבי | האגף הגדול ביותר בשב"כ[6], ומופקד על חשיפת גורמים חתרניים או עוינים בקרב ערביי ישראל. |
| האגף לסיכול ריגול | כולל בתוכו את החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מדינית בקרב מגזר ישראל וזרים, הידוע גם בשם "החטיבה היהודית" ו"האגף היהודי"[7]
עוסק בסיכול ריגול ופעילים קיצוניים העוסקים בפעולות כנגד המדינה והמשטר הדמוקרטי, כדוגמת טרור. האגף ירד מגדולתו לאחר נפילת ברית המועצות, אך עלה בחשיבותו בעקבות פעולות טרור יהודי החל מראשית שנות ה-80[8]. בעקבות המלצות ועדת שמגר לחקר טבח מערת המכפלה, הוגדל האגף. במהלך העשור השני של המאה ה-21, הורחבה מאוד היחידה הפועלת במסגרת האגף כדי לסכל ריגול של איראן וחזבאללה[9]. |
| אגף האבטחה | כולל את היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות שאחראית על אבטחת אישים, שדות תעופה, מטוסי נוסעים ושגרירויות ישראל בעולם. |
| אגף החקירות | אחראי על חקירת עצירים במתקני השב"כ. |
| אגף הטכנולוגיה והסייבר | אחראי על פיתוח אמצעים טכניים למטרות איסוף מודיעין וסיכול טרור, ריגול וחתרנות. כמו כן מפתח ומיישם טכנולוגיית לוחמת סייבר ואבטחת מידע[10]. |
| אגף טכנולוגיות מערכות המידע | אחראי למערכות מידע, הן לבניית טכנולוגיות ופיתוח מערכות, והן לתורה הכלל-ארגונית לשימוש וטיפול במידע. |
| יחידות | |
| היחידה המבצעית | יחידה מיוחדת של לוחמים המומחים בפעילות חשאית ובמיוחד בביון ואיסוף מודיעין בשטח עוין. היחידה מבצעת משימות מיוחדות חשאיות עבור השב"כ, כגון איסוף מודיעין ואבטחת סוכני שב"כ בשטח עוין[11][12]. |
| היחידה הממלכתית לקביעת התאמה ביטחונית | אמונה באופן בלעדי בישראל על קביעת סיווגם הביטחוני של מועמדים לתפקידים המצריכים סיווג כזה. |
| המנהלה הביטחונית לסיוע | מנהלה העוסקת בטיפול ובשיקום הסייענים של זרועות הביטחון. |
| הרשות הממלכתית לאבטחת מידע | הוקמה כחטיבה בפיקוד ארז קריינר, איש אגף אבטחה בשירות בעברו[13], מכוח החלטת ממשלה מדצמבר 2002 וכפופה לשב"כ[14]. הרשות מוסמכת להנחות גופים בעלי מערכות מידע קריטיות כיצד ליישם אבטחת מידע והגנת סייבר על מערכותיהם. רשימת הגופים מופיעה בתוספת הרביעית לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים והיא מתעדכנת מעת לעת. הרשימה כוללת, בין השאר, את משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד הפנים, בנק ישראל, חברת החשמל, בזק, חברת קצא"א, מגן דוד אדום, מקורות ותשתיות נפט ואנרגיה. |
| חטיבות | |
| חטיבת הסיכול | מורכבות מחמש מחלקות דיסציפלינריות – דסק, חקירות, שטח (יומינט), איסוף סיגינטי וכריית מידע[15]. |
| חטיבת המחקר | מובילה את הערכת המודיעין האסטרטגית בנושאים שבאחריות הארגון וממונה על גיבוש המלצות והערכות בנושאים לאומיים נוספים להם הוא שותף. הערכות החטיבה מסופקות ישירות לראש הממשלה ושר הביטחון[16]. |
שירות הביטחון הכללי מכונה בדרך כלל לפי ראשי התיבות שלו שַׁבַּ"כּ, או הַשַּׁבַּ"כּ. בראשית ימיו נקרא שִׁין-בֵּית, ראשי תיבות של "שירות ביטחון" וכך הוא מכונה עד היום בכמה שפות זרות. באנגלית נהוגים מספר תרגומים לשמו של השב"כ, בהם GSS = General Security Service, GSA = General Security Agency ובשל האותיות SS בתרגום לועזי בהן תזכורת לימים אפלים בהיסטוריה היהודית, הוחלט על התרגום הרשמי של השב"כ
ISA = Israeli Security Agency.
סמל הארגון הוא עיגול ובתוכו חצי המנורה (המיוצגת על ידי שלושה קנים וחלק מהקנה האמצעי), כמחצית של סמל הלאום. צבעי הסמל כחול-תכלת-לבן כצבע הצבעים הלאומיים של ישראל.
בסמל מופיע מוטו הארגון, "מָגֵן ולא יֵרָאֶה" כמבטאים את דרך הפעילות החשאית שלו. מילים אלו לקוחות כפרפרזה למילים בשירת דבורה: "מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח" (שופטים פרק ה' פסוק ח').
לעיתים קרובות רשום בצד הסמל או מסביבו שם הארגון, "שירות הביטחון הכללי".
עם הכרזת המדינה הוקם (על בסיס שירות המודיעין של "ההגנה" והיחידה לביטחון פנים "מחץ", שהוקמה אחרי פירוק "ההגנה" ופעלה עד לכינונו של שירות הביטחון[17]) שירות הביטחון, ה"ש.ב.", שהיה זרוע של צה"ל (יחידה 184), ובראשו הועמד סגן-אלוף איסר הלפרין (הראל). מסמך היסוד של הש.ב. נכתב ב-17 בפברואר 1949, ובו כתב הראל אל הרמטכ"ל יעקב דורי כי בהתייעצות אצל דוד בן-גוריון סוכם להקים "שירות ביטחון". ההוראה בוצעה כעבור כשלושה שבועות, בצו של האלוף משה צדוק, ראש אגף מטה (אג"מ), שהורה על הקמת "שירות ביטחון כללי". בשנת 1950 הוצא השירות ממסגרת צה"ל, והועבר לאחריותו של ראש הממשלה. במהלך מלחמת העצמאות עסק השירות רק בביטחון פנים, ולאחר המלחמה הוקמה בו גם מחלקה לריגול נגדי ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל.
עד מלחמת ששת הימים כלל השב"כ כמה מאות עובדים והתמקד בריגול נגדי, ובמעקב אחר פעילות חתרנית במגזר הערבי ובמגזר היהודי (לצד אבטחת אישים ומוסדות חיוניים בישראל ובנציגויותיה במדינות אחרות)[18]. בתקופה זו הרשו לעצמם רבים מערביי ישראל לעזור לשב"כ באופן גלוי לחלוטין, בעיקר על ידי אירוח מתלמדים כדי שיכירו היטב את התרבות הערבית[19].
את כוח האדם בשירות בתקופה זו מתאר יעקב פרי בספרו:
"באותם ימים היה סגל השב"כ מורכב משלוש קבוצות עיקריות: הראשונה - ותיקי הש"י והיחידה לביטחון פנים "מחץ", שהוקמה לאחר פירוק ה"הגנה" ופעלה עד לכינון שירות הביטחון בפברואר 1949. הקבוצה השנייה - אנשים ששפת האם שלהם הייתה רוסית או לשון מזרח אירופאית אחרת. השלישית - יוצאי מדינות ערב או ילידי הארץ, שגדלו בסביבה ערבית ולמדו להכירה כמו את כף ידם."
— עמ' 26
אחד ההישגים הבולטים ביותר של השב"כ בשנותיו הראשונות הוא השגת תמליל הנאום הסודי של מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1956[20], אם כי הישג זה נוצר באקראי, בלא שהשב"כ טרח על כך.
ב-4 במרץ 1957, התנקשו שלושה צעירים בחיי ד"ר ישראל קסטנר, בעקבות משפט דיבה שבו נקבע כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. במהלך משפטם התברר כי זאב אקשטיין, שירה בקסטנר והרגו, היה סוכן של הש"ב, ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע. הש"ב טען כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה. הרוחות בעניין זה לא נרגעו זמן רב.
בעקבות רצח ישראל קסטנר, ובמהלך המשפט, נחשפה לציבור עובדת קיומו של השב"כ, שהייתה חסויה עד אז, ואף הוכחשה. החשיפה הובילה לכינונו של פיקוח פרלמנטרי על השירות.
ב-1957 נחשף לוי לוי, עובד השב"כ מאז תחילת שנות ה-50, כמרגל למען פולין. הוא נדון לעשר שנות מאסר ושוחרר ב-1966.
בשנות ה-50 של המאה ה-20, עקב השב"כ אחר יריביה של מפלגת השלטון מפא"י, ובהן מפלגות תנועת החרות, הציונים הכלליים, מפ"ם והקומוניסטים[21]. פעילות כזו נחשבה לאחר מכן כפגיעה בדמוקרטיה. פרסומים על פעילות זו הושתקו ברובם על ידי ההנהגה בראשות דוד בן-גוריון, והגורם היחידי שפרסם זאת היה השבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי (בשנים 1956–1958 ניסה השב"כ, ללא הצלחה, להתחרות בשבועון זה באמצעות הוצאת שבועון מתחרה בשם "רימון"). תפיסת שני אנשי שירות הביטחון בעת שהטמינו מתקן האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, עוררה סערה רבה. השב"כ גם דאג שיפוטרו ממשרדי הממשלה עובדים שהתגלה כי הם תומכים במפלגות שנחשבו "עוינות" למפלגת השלטון מפא"י, כמו חרות ומק"י[22]. השב"כ פעל למען מפא"י גם במגזר הערבי[23]. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדת ראש השירות עמוס מנור והחליט לחדול מריגול פוליטי. "מטה 1" בשב"כ, שעסק בכך, פורק וחלק מהחומר הארכיוני שנאגר בו הועלה באש[24], יתר החומר הארכיוני העוסק בריגול פוליטי נשמר בארגון. בלילה שבו עלה הליכוד לשלטון, בשנת 1977, הורה ראש השב"כ אברהם אחיטוב לשרוף מייד חומרים אלה. השב"כ המשיך לאסוף חומר העוסק בתנועת "הכנענים" עד אמצע שנות ה-80[21].
הישג חשוב של השב"כ בתחום הריגול הנגדי היה חשיפתו ב-1961 של ישראל בר, סגן-אלוף (מיל.) ופרשן צבאי נודע שהיה מקורב לצמרת הביטחונית, כמרגל סובייטי. בר נשפט, נכלא ומת בכלא.
לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לסיכול טרור פלסטיני ביהודה ושומרון וברצועת עזה ומהם[25], והפך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ עד שהפך בהדרגה למשימתו העיקרית של הארגון. השב"כ פועל לביצוע משימה זו בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל.
יעקב פרי כותב על התקופה הראשונה שלאחר המלחמה:
לא היה אפוא ספק שהשירות חייב להתארגן במלוא המהירות כדי למנוע את הקמתם של קיני התנגדות. מאגר כוח האדם של השב"כ, שהיה עד אז מצומצם למדי, לא היה מסוגל לענות על צרכים אלה. כדי לעמוד בפרץ הוחל בגיוסם מחדש של עובדים ותיקים שכבר פרשו מן השירות. במקביל נאלץ השב"כ לשאול אנשי מקצוע משורות המוסד. אבל את התוספת החשובה ביותר תרמו הגיוסים הנרחבים של עובדים חדשים - צעירים, שרבים מהם היו יוצאי יחידות קרביות בצה"ל.
— הבא להרגך, עמ' 45
בשנת 1968 בעקבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה הוחלט בשירות הביטחון הכללי לבצע רפורמה במערך האבטחה הממלכתי[26]. לצורך כך הצטרף לשירות דייב בקרמן[27] כמדריך ירי באקדח[27]. בקרמן אימן את מאבטחי השירות בירי באקדח ובתרגולות לוחמה בטרור[28]. באותה עת כונו אנשי היחידה "הגורילות". בשנת 1972, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מונה אברהם שלום לראש אגף האבטחה ויושמה מדיניות אבטחה כוללת לנציגויות מדינת ישראל במדינות אחרות כמו גם במטוסים וספינות[29]. כתוצאה מכך מיסד וכונן בקרמן את תחום הדרכת והכשרת המאבטחים[30]. בין היתר פעלו חניכיו בסיכול מתקפת הטרור ב-18 בפברואר 1969 נגד מטוס אל על, שהתכונן להמראה בנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן[31], ובפעולת החילוץ של מטוס סבנה. ב-27 בדצמבר 1985 תקפו מחבלים פלסטינים את דלפקי חברת אל-על בנמלי התעופה בווינה וברומא. מאבטחי השירות ברומא לחמו במחבלים, הרגו שלושה מהם ופצעו אחד באורח קשה ועצרו אותו. בווינה ערכו שוטרים אוסטרים ומאבטחי השירות מרדף רכוב אחר המחבלים הנמלטים, הרגו אחד מהם ועצרו את השניים הנוספים[32].
בשנות מלחמת לבנון הראשונה פעל השב"כ גם נגד ארגוני הטרור הלבנוניים, ובראשם חזבאללה[33]. בין 135 הרוגי אסון צור הראשון ואסון צור השני היו גם אנשי שב"כ. יובל דיסקין סיפר בריאיון לגלי צה"ל, כי לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה נגרם לשב"כ נזק מודיעיני קשה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, מפני שהארגון מיקד את פעילותו בלבנון והזניח אזורים אלה[34].
בשנים 1984–1986 עבר השב"כ משבר קשה בעקבות פרשת קו 300, שבה שני מחבלים שחטפו אוטובוס ולקחו את נוסעיו כבני ערובה הוצאו להורג בלא משפט בידי אנשי השב"כ, שמסרו לאחר מכן עדויות שקריות על מעורבותם בפרשה. בעקבות זאת נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו, וכמוהו בכירים נוספים בארגון, וראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין נקרא לעמוד בשנית בראש הארגון כדי לשקמו.
בשנת 1987 נחשפה פרשת עיזאת נאפסו שבסופה זוכה סגן בצה"ל, בן העדה הצ'רקסית מהאשמות של בגידה וריגול, לאחר שישב כשבע שנים בכלא. בפסק דינו של בית המשפט העליון נמתחה ביקורת על נוהלי החקירה של השב"כ ועל בידוי ראיות שהפך לנורמה בארגון. ביקורת ציבורית הופנתה אל הבכיר בשב"כ יוסי גנוסר, שאותו האשים נאפסו ב"תפירת התיק" נגדו.
משבר נוסף פקד את השב"כ בסוף 1995, בעקבות רצח יצחק רבין. בעקבות כישלון זה (בעיקר של היחידה לאבטחת אישים), עוד לפני שהוגשו מסקנות ועדת שמגר (רצח רבין), החליט ראש השב"כ, כרמי גילון, להתפטר מתפקידו. לפני שעזב גילון, חיסל השב"כ את "המהנדס" יחיא עיאש מחמאס שהיה אחראי לסדרת פיגועי טרור ב-1994. עיאש נהרג באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, במבצע שהעלה במעט את המורל והמוניטין של הארגון.
חשיפתו של אבישי רביב (או בשמו בשב"כ – "שמפניה") כסוכן מדיח בקרב הימין הקיצוני לאחר רצח רבין, הציבה את השירות במוקד של ויכוח ציבורי בנוגע להפעלת סוכנים. הלחץ הציבורי להעמידו לדין העמיד את השירות בדילמה בין ערך ההגנה על סוכנים וסייענים לבין היותו שירות ביטחון של מדינה דמוקרטית. לבסוף הועמד רביב לדין באשמת אי מניעת רצח רבין אך זוכה. כפי שאירועי קו 300 הובילו לבחינה מקיפה של נושא הטיפול הפיזי בחקירות, פרשת רביב הפכה לקו פרשת מים בכל הנוגע להפעלת סוכנים במגזר הלא ערבי.
אחרי התפטרותו של גילון ב-1996, "הוצנח" לתפקיד ראש השב"כ עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים, על מנת לשקם את הארגון. בשנת 2000 הוחלף על ידי אבי דיכטר, שצמח בשב"כ, דבר שאילון זוקף לזכותו כעדות להצלחה בשיקום הארגון.
אבי דיכטר נכנס לתפקיד בסמיכות לפריצת האינתיפאדה השנייה. פיגועי ההתאבדות, שהפכו למרכיב עיקרי של הטרור הפלסטיני נגד תושבי ישראל, העמידו בפני השב"כ אתגר של מתן מידע מודיעיני, שיאפשר סיכול פיגועים אלה בטרם ביצועם. לשב"כ היו הישגים יוצאי דופן בתחום זה, הן במניעתם של פיגועי התאבדות והן בלכידת האחראים להם. מאידך, פיגועי התאבדות רבים יצאו אל הפועל, ופגעו פגיעה קשה בביטחונם האישי של תושבי ישראל.
כחלק ממלחמתו בפיגועי ההתאבדות נהג השב"כ להפיץ לשאר גורמי הביטחון התרעות לפיגועים צפויים. חלק מההתרעות הוגדרו כ"חמות" ו"ממוקדות" וגררו פרישת מחסומי משטרה ומג"ב לאורך מרחב התפר ובאזורים שעליהם התריע המודיעין. במקרים רבים הצליחו כוחות הביטחון לסכל פיגועים בזמן אמת באמצעות התרעות של השב"כ. את המודיעין לצורך סיכול הפיגועים השיג השב"כ באמצעות חקירות ושימוש במודיעין אנושי ("HUMINT") – הפעלת סוכנים ומשת"פים.
אחד הסוכנים הבכירים והמוצלחים ביותר שהפעיל השב"כ ביהודה ובשומרון היה מסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס ביהודה ושומרון, שהפיק מודיעין רב, אמין ואיכותי, וכונה "הנסיך הירוק" בידי מפעיליו[35]. בנוסף, סוכני שטח של השב"כ ליוו את כוחות צה"ל ביהודה ושומרון וסייעו להם בביצוע מעצרים של מחבלים ובחשיפת מעבדות נפץ. כך למשל, בשנת 2005, חשף השב"כ שלוש רשתות טרור של חמאס ועצר רבים מהמחבלים הפעילים בהן[36].
לשב"כ בפיקודו של דיכטר הייתה מעורבות רבה בביצוע סיכולים ממוקדים ובהאצת השימוש במדיניות זו, שגובשה עוד לפני כניסתו של דיכטר לתפקיד ראש הארגון. מדיניות זו – של הריגת מחבלים בכירים, מנהיגי טרור ו"פצצות מתקתקות" – יושמה בשיתוף פעולה עם צה"ל ובייחוד חיל האוויר הישראלי, שלרוב היה הזרוע המבצעת בסיכול (ירי טיל ממסוק קרב אל עבר המחבל). מצד השב"כ, יובל דיסקין היה זה שהופקד על בניית מערך הסיכול הממוקד והתיאום עם צה"ל. בעוד שצה"ל היה אחראי על הביצוע, השב"כ היה אחראי על הספקת המודיעין (איתור המטרה, דיווח על סדר היום שלה) ו"הפללת" היעד (כלומר: וידוא שהאדם על הכוונת הוא אכן מחבל ולא עובר אורח). הסיכולים הממוקדים כוונו בהתחלה נגד דרגי-השטח והביצוע אך בעקבות ההסלמה בטרור הפלסטיני, הורחבו החיסולים גם אל צמרת ארגוני הטרור ומנהיגיהם "הפוליטיים". במרץ 2004 נהרג מייסד החמאס ומנהיגו הרוחני אחמד יאסין, וחודש אחר כך נהרג יורשו עבד אל-עזיז רנטיסי. בשנת 2005 נהרגו מספר בכירים בג'יהאד האיסלאמי.
כתוצאה ממבצעים אלה, נהנה השב"כ מיוקרה הן בקרב הציבור והן בקרב מקבלי ההחלטות. למרות ההישגים הרבים האלה, השב"כ ספג לא מעט ביקורת. פיגועי ההתאבדות שהשב"כ לא הצליח לסכל גרמו למאות הרוגים ישראלים. כמו כן, מערך האבטחה של השב"כ כשל בשנית וכתוצאה מכך נרצח שר התיירות רחבעם זאבי בידי מחבלים פלסטינים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין[37].
בנוסף לפעילותו בסיכול טרור, מנהל השב"כ מאגר מידע ממוחשב על פעילי הטרור הפלסטינים ועל כל אירועי הטרור – שבוצעו או סוכלו – מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. חשיבותו העיקרית של מאגר מידע ממוחשב זה היא בסיכול פעולות טרור, אך גם במתן נתונים לצורכי הסברה, כגון בהפקת פרסומים סטטיסטיים בנוגע לפעילות השב"כ באינתיפאדה, ודוגמאות שמיות לפעילות ארגוני הטרור, המפורסמים מדי שנה באמצעי התקשורת.
הפעילות הרבה של צה"ל, משמר הגבול והשב"כ הביאה בסופו של דבר לדיכוי הטרור ביהודה ושומרון, אם כי עדיין מתרחשים מדי פעם באזורים אלה פיגועי ירי נגד ישראלים. השב"כ ממשיך לפעול ביהודה ושומרון לסיכול פיגועים. ב-2011 הצליח השב"כ, בשיתוף יחידות מיוחדות של צה"ל, לאתר ולעצור את מבצעי טבח משפחת פוגל באיתמר. הם הודו במעשה בבית המשפט ונידונו למספר רב של מאסרי עולם.
ברצועת עזה, בעקבות תוכנית ההתנתקות והנסיגה של הצבא מרצועה, נחלשה אחיזתו המודיעינית של השב"כ. כתוצאה מכך נכשל השב"כ בניסיון לגלות מידע על החייל החטוף גלעד שליט והיכן הוחזק[38][39]. למרות זאת, השב"כ, ביחד עם כטב"מים של חיל האוויר הישראלי, ממשיך לספק מודיעין צבאי המאפשר סיכולים ממוקדים של פעילי טרור.
בתחילת העשור השני של המאה ה-21 חיזק השב"כ, בשיתוף אמ"ן, את הפעילות המודיעינית שלו בגזרה הדרומית, רצועת עזה וגבול ישראל–מצרים, בעקבות עלייה בפעילות הטרור שם, תעבורת מחבלים דרך ציר ה-ח' וביצוע פיגועים שזכו להד רב בגבול ישראל–מצרים. ב-14 בנובמבר 2012 פיקד ראש השב"כ יורם כהן, ביחד עם הרמטכ"ל בני גנץ, על מבצע הריגתו של אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של החמאס. ב-2013 דווח כי השב"כ הקים חטיבה מיוחדת לסיכול טרור שמקורו בסיני[40][41].
ב-22 בינואר 2014 הותר לפרסום כי השב"כ חשף ועצר תא טרור של אל-קאעידה שהורכב מפלסטינים ממזרח ירושלים ויהודה ושומרון שהופעל על ידי מחבלים בג'יהאד העולמי שיושבים ברצועת עזה ותכנן מספר רב של פיגועי תופת בישראל[42].
ב-12 ביוני 2014 שלושה נערים נחטפו ונרצחו על ידי תא חמאס בחברון. בעקבות החטיפה, יצאו צה"ל, השב"כ והימ"מ למבצע שובו אחים במטרה לאתר ולשחרר את הנערים, שמצבם לא היה ידוע בעת ההתרחשות. מידע מודיעיני שסיפק השב"כ הוביל לחיפושים באזור שבו נמצאו בסופו של דבר גופות הנערים, 18 ימים לאחר החטיפה. כשלושה חודשים לאחר החטיפה אותרו גם החוטפים, שנהרגו ב-23 בספטמבר אחרי שהתנגדו למעצר.
.jpg)
ב-2015 ביצעו מספר חוליות של מחבלים פלסטינים מספר פיגועי ירי קטלניים ביהודה ושומרון, שבהם נהרגו מספר ישראלים. חוקרי השב"כ פיענחו את הפיגועים והשיגו מודיעין צבאי שאפשר את מעצר החוליות תוך זמן קצר. בנוסף חשף השב"כ ועצר מספר חוליות טרור של חמאס שתכננו פיגועים גדולים. באותה שנה חשף השב"כ בודדים וחוליות מקרב ערביי ישראל שהצטרפו לדאעש ואף תכננו לצאת לסוריה ועיראק כדי להילחם למען המדינה האסלאמית ולחזור ולבצע פיגועים בישראל[43].
בראש השנה ה'תשע"ו פרץ גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) שהתבטא במספר רב של פיגועי טרור, הבולטים שבהם פיגועי דקירה וירי, שביצעו מחבלים פלסטינים, לרוב ללא שיוך ארגוני ורבים מהם קטינים. גל הטרור זכה לכינוי "אינתיפאדת הבודדים" בשל מאפייני המפגעים. השב"כ לא הצליח לספק התרעות על רוב הפיגועים אך הצליח לפענח את הפיגועים במהירות והביא למעצר של אלה מבין המפגעים שלא נורו בעת הפיגוע. במקביל חשף וסיכל השב"כ חוליות טרור מאורגנות של חמאס שתכננו לבצע פיגועים גדולים וקטלניים.
בסוף שנת 2017 פורסם כי השב"כ פיתח כלים בתחום הסייבר וניטור רשתות חברתיות מקוונות (דוגמת פייסבוק, שבה יש הסתה לטרור ומספר רב של מחבלים הצהירו בה על כוונתם לפגע), וכי ארגוני ביטחון ממדינות זרות מבקשים ללמוד מהניסיון והידע שלו בתחום זה[44]. בדיווח לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת אמר ראש השב"כ נדב ארגמן שבשנת 2017 סיכל השב"כ 400 פיגועים משמעותיים, בהם 13 פיגועי התאבדות ו-8 פיגועי חטיפה ומיקוח[45]. ב-3 בינואר 2018 פורסם שהשב"כ חשף חוליית טרור פלסטינית בראשות סוכן פלסטיני שהופעל על ידי המודיעין האיראני ותכננה פעולות טרור, כולל פיגוע התאבדות, וכן ריגלה עבור איראן[46]. ביוני 2018 חשף השב"כ שמתחילת השנה הוא סיכל כ-250 פיגועי טרור[47]. בשנת 2019 פורסם כי בעקבות "המהפכה הטכנולוגית" שהוביל ארגמן, קרוב לשליש מכוח האדם בשב"כ הם אנשי טכנולוגיה[48].
ב-6 במאי 2021 חשף השב"כ שמיליוני אירו שתרמו עמותות אירופאיות כביכול למטרות הומינטריות הועברו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהשתמש בהם לצורכי טרור[49].
ב-8 באפריל 2022, לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ (צוות טקילה) איתרו וחיסלו ליד מסגד ביפו את המחבל שביצע את פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף (2022)[50].
במסגרת המאבק בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל אישרה ממשלת ישראל במרץ 2020 תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה[51], שהסמיכו את השב"כ לעבד מידע טכנולוגי כדי לסייע למשרד הבריאות במניעת התפשטות הנגיף. בעקבות עתירות שהוגשו בעניין לבג"ץ[52], הוסמך שירות הביטחון הכללי לעשות זאת מכוח חוק שירות הביטחון הכללי[53], ובהמשך נחקק למטרה זו חוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש וקידום השימוש בטכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים (הוראת שעה), התש״ף–2020[54]. המידע עוסק בתקופה של 14 הימים שלפני אבחונו של חולה, והוא עוסק בנתיב התנועה של אותו החולה וזיהוי אנשים שבאו במגע קרוב עמו. לקבלת המידע משמש מאגר נתונים של השב"כ המכונה "הכלי"[55].
לפי נתוני השב"כ, בשנת 2020 אותרו באמצעות הסיוע הטכנולוגי של הארגון כ-90 אלף חולים, וכתוצאה מכך נמנעו כ-50 אלף נדבקים חדשים[56]. בשנת 2021 הופסקו איכוני השב"כ, אך חודשו לזמן קצר בעקבות התפשטות וריאנט אומיקרון של נגיף הקורונה[57].
במבצע שובר גלים נגד הטרור הפלסטיני, שהחל ב-2022, נטל השב"כ תפקיד מרכזי, בעיקר בהשגת ומתן מודיעין צבאי ומודיעין משטרתי שאיפשר לכוחות הביטחון לסכל מאות פיגועים. בנוסף איתר השב"כ מחבלים שביצעו פיגועים והסתתרו, ואלה נעצרו או נהרגו על ידי הימ"מ, הימ"ס וצה"ל.
בלילה שלפני מתקפת הפתע על ישראל, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, הוקפץ ראש השב"כ, רונן בר למטה השב"כ לאור מידע שהגיע לארגון על סימנים למתקפה. הוא קיים התייעצויות בנושא, שבסופן הוחלט, בהמלצת השב"כ, שלא לנקוט בצעדים להעלאת הכוננות,[58] אך במקביל הוחלט על שליחת צוות של היחידה המבצעית לאזור העוטף[59].
לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ, שחלקם הגיעו לאזור הגבול עוד לפני פרוץ הקרבות, היו הראשונים שנלחמו כשמחבלי חמאס פלשו. במתקפה נהרגו 10 לוחמי שב"כ – בהם אחת שנרצחה בביתה[60].
בעקבות המתקפה הקים שב"כ גוף בשם חפ"ק ניל"י, שמטרתו הריגתם של כל מחבלי חמאס שהשתתפו במתקפת הפתע[61].
במהלך מלחמת חרבות ברזל, החל מתחילתה עסקו חוקרי השב"כ בחקירת מחבלים שנלכדו, לשם מתן מודיעין לכוחות הלוחמים[62].
מבצעים לשחרור חטופים
סמכותו של השב"כ בהקמתו התבססה על סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שהסמיכה את הממשלה "להקים כוחות מזוינים, ביבשה, בים ובאוויר, אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה".
עם הגידול במרכזיותו של השב"כ בחיי מדינת ישראל גבר הצורך בהסדרת פעילותו. בעקבות פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נאפסו, כמו גם טענות על שימוש בלתי מבוקר בעינויים במהלך חקירתם של עצירים פלסטינים, הוקמה "ועדת לנדוי", שפרסמה בשנת 1987 דו"ח שבא לקבוע קריטריונים לשימוש באמצעי חקירה זה. הדו"ח קבע שבשב"כ רווחה בשנות ה-80 של המאה ה-20 תרבות של עדויות שקר[65]. הדו"ח המליץ על התרת שימוש בלחץ פיזי מתון בחקירות, והגמשה של הכללים כאשר מדובר בחקירה העוסקת ב"פצצה מתקתקת", שהיא אירוע חבלני ספציפי העומד להתרחש בזמן הקרוב, ויש לעשות כל מאמץ על מנת לסכלו. בשנת 1999, בעקבות עתירות שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, דן בג"ץ בשיטות החקירה של השב"כ, ובפסק-דין תקדימי[66] קבע שאסורות שיטות חקירה הכוללות לחץ פיזי. בעקבות פסיקה זו קראו אנשי ציבור ובהם הח"כים רובי ריבלין ושאול יהלום לחוקק חוק שיתיר לשב"כ להמשיך ולהשתמש בלחץ פיזי מתון בחקירותיו. הדיונים בכנסת ובוועדותיה בעניין זה נמשכו עד שנת 2002, אז חוקקה הכנסת את חוק שירות הביטחון הכללי, המסדיר את פעולתו של השב"כ. בסופו של דבר לא כלל החוק סעיף המתיר שימוש בלחץ פיזי[67].
על פי חוק השב"כ, ראש הממשלה ממונה על ראש השב"כ ונושא באחריות מיניסטריאלית לפעולת הארגון. השב"כ כפוף לממשלה (בדומה לצה"ל) ובנוסף פועלת "ועדה לשירותים חשאיים" הכוללת 5 חברים, בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים ושני שרים נוספים, המייצגת כלפי השב"כ את הממשלה כולה (בדומה לתפקיד הקבינט ביחס לצה"ל). בניגוד לחקירות משטרה, חקירות השב"כ אינן מחויבות בתיעוד קולי וחזותי.
עד שנת 2005 שימש נציג השב"כ בתפקיד סגן מנהל האגף לחינוך הערבי במשרד החינוך. הנציג היה יכול לבטל מינויים של מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים במערכת החינוך הערבית. התפקיד בוטל על פי המלצת ועדת דוברת[68].
במשך שנים רבות היה איש שב"כ הכפוף לפרקליטות המדינה, "מבקר תלונות נחקרים בשב"כ" (מבת"ן)[69]. בשנת 2013 הועבר תפקיד זה למשרד המשפטים[70].
בשנים 2001–2008 הוגשו למבת"ן ונבדקו על ידו כ-600 תלונות על עינויים והתעללות, אולם לא נפתחו חקירות פליליות[71] (וכך גם בשנת 2015, בה הוגשו 56 תלונות)[72]. בשנת 2013 הודיעה המדינה, בתשובה לעתירה בבג"ץ, כי תאפשר בעתיד עיון של המתלוננים בחלק מחומרי הבדיקה העוסקים בתלונותיהם, ללא חומר שמסירתו עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים[73]. בתחילת שנת 2018 פורסם כי לראשונה מאז הקמת המבת"ן, נפתחה חקירה פלילית נגד חוקר שב"כ בעקבות תלונה[74].
הגוף המבקר את השירות הוא החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה.
במהלך השנים השתמש השב"כ (כדי להשיג מידע מודיעיני) בשיטות חקירה שנויות במחלוקת, שבחלק מהמקרים נפסלו בחלקן בסופו של דבר בהוראת בג"ץ, ובהן שיטות של עינויים בחקירת חשודים (כמו טלטולים). ארגוני זכויות אדם טענו בשנת 2011 שהשב"כ עודנו ממשיך להשתמש בחלק משיטות אלה[75][76][77], וגורמים בקהילת המודיעין הישראלית אישרו (במסגרת תחקיר של "ידיעות אחרונות" ב-2008) כי האמצעים שבהם נעשה שימוש בחקירות הם מכות יבשות, כיסוי ראש, כבילה קשה, בידוד, עמידה לפרקי זמן ממושכים ומניעת שינה[78].
לקבלת מידע מודיעיני נעזר השב"כ גם במשתפי פעולה (משת"פים) מקרב הפלסטינים. על מנת לגייס משת"פים משתמש השב"כ בטכניקות של תגמול כספי[79] ולטענת פלסטינים גם סחיטה[80]. חלק ממשתפי הפעולה נרצחו על ידי ארגונים פלסטיניים. מאז יישום תוכנית ההתנתקות נפגעה יכולתו לאיסוף מודיעין בשטח רצועת עזה, מה שהתבטא בין השאר בפרשת חטיפת החייל גלעד שליט.
מקורות המידע מופעלים על ידי בעלי תפקיד המכונים "רכזי מודיעין"[81]. במרחב ירושלים, יהודה ושומרון פועלים רכזי השטח בגלוי, מנהלים קשר שוטף עם הקהילה בשטח שעליו הם אחראים ונותנים מענה לבעיות יומיומיות[82]. עם זאת, הפעלת הסוכנים וקבלת המידע נעשות באופן סמוי.
השב"כ משתמש גם בהאזנות סתר. כך נעשה, למשל, בפרשת החשדות המיוחסים לח"כ לשעבר עזמי בשארה. כן באפשרותו לקבל בזמן אמת את נתוני התקשורת של טלפונים סלולריים ובהם למשל מיקומו של כל מכשיר סלולרי. נתונים אלה, המתקבלים מחברות התקשורת בהתאם לסעיף 11 לחוק שירות הביטחון הכללי וסעיף 13 בחוק התקשורת (בזק ושידורים) נאגרים במאגר נתונים של השב"כ המכונה "הכלי". מאז שנת 2002 אוסף השב"כ מידע (שאינו נתוני תוכן), לרבות נתוני תקשורת הנוגעים לשיחות טלפון, מסרונים, או היסטוריית גלישה באינטרנט והיסטוריית מיקומים. הגישה למידע מוגבלת באישור ראש השב"כ, והיא מפוקחת בידי היועץ המשפטי לממשלה וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון[83][84].
כדי לבצע מעצרים ופעולות מיוחדות בשטחים, השב"כ משתף פעולה עם הימ"מ וימ"ס, שתיהן יחידות של משמר הגבול, וכוחות של צה"ל (בעיקר יחידת דובדבן וחטיבת כפיר). השב"כ עוצר וחוקר גם קטינים החשודים בפעילות טרור או בסיוע לה. מעצרים אלו סופגים לעיתים ביקורת[85][86]. בנוסף מפעיל השב"כ יחידה מבצעית של לוחמים שמבצעת פעילות חשאית בשטחים עוינים[11]. צוות "טקילה" של השב"כ מוקפץ לאירועי פח"ע[87].
לפחות מאז 2005[88] מזמין השב"כ באמצעות משטרת ישראל פעילים משני קצות הקשת הפוליטית[89] לשיחות אזהרה.
לפי החלטת ממשלה מ-1975 השב"כ מציב מאבטחים חמושים סמויים (הנקראים "מטוסאים") על כל מטוס נוסעים ישראלי[90]. קודם לכן היו במטוסי אל-על מאבטחים של היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות.
ערך מורחב – פרשיות ריגול בישראלסיכול פעילותם של מרגלים בישראל היווה את עיקר פעילותו של השב"כ בעשרים שנותיו הראשונות, והוא מרכיב חשוב בעבודת הארגון עד היום. במסגרת פעילותו זו זכה השב"כ להצלחות לא מבוטלות, אם כי יש מקרים – שהבולט שבהם הוא זה של מרקוס קלינגברג – שבהם פעלו מרגלים בישראל במשך שנים רבות, וגרמו נזק רב ביותר עד לחשיפתם.
"החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מדינית בקרב מגזר ישראל וזרים"[91], הידועה גם בשם "המחלקה היהודית בשב"כ" "החטיבה היהודית" ו"האגף היהודי", עוסקת גם בסיכול וחקירת טרור יהודי.
בשנת 1984 חשף "האגף היהודי" בשב"כ את המחתרת היהודית שביצעה שורת פיגועים החל משנת 1980. בעקבות המלצות ועדת שמגר לחקר טבח מערת המכפלה, הוגדל האגף.
בשנת 2003 נחשפה מחתרת בת עין, אחרי שחבריה ניסו להניח מטען חבלה ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים. באמצע העשור השני של המאה ה-21 הגביר השב"כ את פעילותו נגד טרור יהודי. באפריל 2016 הודיע השב"כ כי "כל אירועי הטרור היהודי מהשנתיים האחרונות פוענחו"[92].
המחלקה היהודית בשב"כ מפעילה סוכנים בישיבות ובישובים בהתנחלויות ומספר פעמים פורסם על ניסיונות גיוס של בחורי ישיבות ומתנחלים למחלקה[93][94][95].
ערך מורחב – ראש שירות הביטחון הכללילפי חוק שירות הביטחון הכללי, ”ראש השירות מופקד על ניהול השירות, על הפעלתו ועל פיתוח יכולתו, ויקבע לענין זה את נהלי השירות, ובאישור ראש הממשלה, את הוראות השירות.”[96] החלטות בתחומי הפעלת השירות ופיתוחו, מתקבלות גם בוועדת השרים לענייני שירות ביטחון כללי[97].
המוטו של השב"כ הוא מָגֵן וְלֹא יֵרָאֶה. ברוח מוטו זה וגם מטבע הדברים, המדינה לא מוסרת פרטים רבים על המבנה הארגוני, האנשים המנהלים אותו, וכל פרט אחר הנוגע לפעילותו. חוק שירות הביטחון הכללי קובע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור. המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו מאסר שלוש שנים". כמו כן, השב"כ הוא אחד מהגופים שאינם מחויבים לחשוף מידע מתוקף חוק חופש המידע.
עד שנת 1996 שמו של ראש השב"כ (כמו גם שמו של ראש "המוסד") היה אסור בפרסום, אף על פי שרבים ידעו את זהותו, ובהם פוליטיקאים, ראשי הצבא, עיתונאים רבים ואף ראשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. בסופו של דבר הוחלט לחשוף את שמו של ראש השב"כ כשהובן שבעידן האינטרנט, עם מעט מאמץ כל אדם המעוניין בכך יוכל לגלות את זהותו. ראש השב"כ הראשון שזהותו נחשפה באופן רשמי עם כניסתו לתפקידו הוא עמי אילון.
בשנת 2005 הושק אתר האינטרנט של השב"כ[99] וב-5 בדצמבר 2007 הוא שודרג. בעוד שבעבר עסקו תוכני האתר במידע למועמדים לגיוס, האתר המשודרג עוסק במידע על הארגון, על ההיסטוריה שלו ועל עובדיו שהלכו לעולמם[100]. האתר עוסק גם בסקירות של ריגול וטרור[101] הכוללות דוחות חודשיים ושנתיים[102], כמו גם פרסומים על אירועים פרטניים[103]. בהמשך לשדרוג נוספו לאתר גם דפים בערבית[104] ובאנגלית[105].
אתר האינטרנט הרשמי של שירות הביטחון הכללי (בעברית, באנגלית ובערבית)
שירות הביטחון הכללי, ברשת החברתית פייסבוק
שירות הביטחון הכללי, ברשת החברתית אינסטגרם
שירות הביטחון הכללי, ברשת החברתית LinkedIn
שירות הביטחון הכללי, סרטונים בערוץ היוטיוב
ישראל, שירות הביטחון הכללי, דף שער בספרייה הלאומית
רונן ברגמן, לוכדי התולעים, באתר "ידיעות אחרונות", 4 ביולי 2018 אמירה לם, חי משב"כ לשב"כ, באתר "ידיעות אחרונות", 29 באוגוסט 2018 אמיר אורן, מאבטחי השב"כ מחויבים למדינה, לא למאובטחים. שיתחילו לדבר, באתר הארץ, 10 ביולי 2022 איילת שני, "סינוואר אמר לי בחקירה: 'אתה יודע שיום אחד אני אהיה השלטון — ואתה תהיה הנחקר'", באתר הארץ, 14 בדצמבר 2023Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
