Remove ads
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נטראג'ה (בטמילית: நடராசர், מלך/אדון הריקוד) הוא תיאור של האל שיווה בתור הרקדן הקוסמי, שמבצע את ריקודו האלוהי בו הוא מפעיל ומניע את העולם כולו.
ריקודו של שיווה (לפי האגדה) בצ'ידמברם מהווה את המוטיב המרכזי עליו מבוססים תיאוריו ופסליו של שיווה כנטראג'ה. תיאורים אלה משתנים בפרטים קטנים אך שומרים על אותו רעיון מרכזי.[1]
נטראג'ה מתואר כשיווה רוקד. לשיווה ארבע ידיים ושערו השזור מתנופף עקב ריקודו. בשערו ניתן לראות נחש קוברה, גולגולת ואת נהר הגנגס. מעליו ייתכן ויהיה חצי סהר. באוזנו הימנית עגיל של גבר, ובאוזנו השמאלית עגיל של אשה. הוא מקושט בשרשראות, צמידים ותכשיטים אחרים.
ידו הימנית אוחזת תוף, ידו הימנית השנייה מבצעת מודרה של "אל תפחד"/"חוסר פחד". ידו השמאלית אוחזת אש, וידו השמאלית השנייה מצביעה מטה אל השד מויאלאקה (המסמל בורות) עליו הוא דורך.
רגלו השמאלית מורמת. מתחתיו מעמד לוטוס, ממנו יוצאת הילה מקיפה המעוטרת באש, כך שידיו המחזיקות תוף ואש נוגעות בה.
צורה זו של האל שיווה נמצאת ברוב המקדשים בדרום הודו. עם זאת, המקדש בצ'ידמברם הוא היחיד בו אלילו המרכזי הוא שיווה בצורה דמוית-אדם זו (בניגוד לשאר מקדשי שיווה, בהם שיווה מתואר כלינגאם).
לריקודו של שיווה שלוש משמעויות עיקריות[2]:
ניתן להסתכל על ריקוד כיצירת אמנות בה האמן ואומנתו שהוא יוצר הם אחד, וכך הריקוד מרמז ומזכיר את האחדות של אלוהים ויצירתו (העולם).
טקסטים הודים קדומים מסבירים את ריקודו של שיווה[3]:
כמו אש החבויה בעצי הסקה, הוא ממלא את כל הגופים:
אבינו רוקד, ובכך מניע את כל הנשמות אל הפעולה, דע זאת!
בחיבורו טירומנטיראם, טירומולאר (אחד מ-63 הקדושים של השיוויזם הדרומי) מציין ש"ריקודו הנצחי הוא משחקו", וכותב[4]:
צורתו היא בכל מקום: חודרת לכל בשיווה-שאקטי שלו:
צ'ידאמבראם היא בכל מקום, בכל מקום נמצא ריקודו:
כיוון ששיווה הוא הכל ובכל מקום,
כל מקום הוא התגלמותו של ריקודו רב-החסד.
...
הרגל הרוקדת, צליל הפעמונים המצלצלים,
השירים ששרים וצעדי הריקוד,
הצורה שאדוננו נטל על עצמו -
מצא את אלה בתוכך, ואז שלשלאותיך תעלמנה.
ובאונמאי ווילאקאם (טקסט שיוויזם מהמאה ה-13) אנו מוצאים[5]:
המודעות העילאית רוקדת בנשמה ...
למטרת הסרת חטאינו.
על ידי ריקוד זה, אבינו מפזר את אפלת הבורות,
שורף את חוטי הסיבתיות, רומס את הרשע, ממטיר חסד,
ובאהבה טובל את הנשמה באוקיינוס האושר.
הם לעולם לא ייוולדו בשנית, אלה שרואים ריקוד מיסטי זה.
הזרם המעריץ את נטראג'ה התהווה במחוז טאמיל נאדו בדרום הודו. ניתן לעקוב אחר מסלולו של שיווה הרוקד מהפולחן התהלוכתי של פסלים מחוץ לסנקטום (פנים המקדש, קודש הקודשים שלו) אל ההעלאה הפולחנית של פסל הארד שלו אל הסנקטום בצ'ידמברם.
מחקרים שנעשו על הפסלים על ידי שרדה שריניואסאן, בשילוב עם ראיות איקונוגרפיות וספרותיות, מראים שפסל הארד של נטראג'ה היה המצאה של שושלת פלבה (מאה 7 עד אמצע 9 לספירה), ולא של שושלת צ'ולה (מאה 10 לספירה) כמו שנהוג להאמין. בהתבסס על השירים הקדומים של קדושים טמילים, ניתן גם להראות שדמות זו התבססה על המשמעויות הקוסמיות ומטאפיזיות שהוזכרו לעיל.[6]
הפסל הגדול ביותר של נטראג'ה נמצא בנייוולי (Neyveli) בטאמיל נאדו.
במקדש בצ'ידמברם האליל הראשי הוא נטראג'ה, בניגוד לשאר מקדשי שיווה בהם שיווה מוערץ כלינגאם (שאינה בצורת אדם).
ב-2004, פסל בגובה 2 מטר של נטראג'ה הותקן ב-CERN (מרכזו של הארגון האירופאי למחקר גרעיני בז'נבה). הפסל המתאר את ריקודו הקוסמי של בריאה וחורבן, ניתן ל-CERN על ידי הממשלה ההודית על מנת לחגוג את שיתוף הפעולה הארוך של המרכז עם הודו. לוחית המותקנת ליד השלט מסבירה את חשיבותה של המטאפורה של ריקודו הקוסמי של שיווה עם ציטוטים של פריטיוף קפרה:
פיזיקה מודרנית הראתה שמקצב הבריאה והחורבן אינו מתגלה רק בחילופי העונות
ובלידתם ומותם של כל היצורים החיים, אלא הוא גם ממש המהות של חומר דומם.
...
עבור הפיזיקאי המודרני, ריקודו של שיווה הוא ריקודו של החומר התת-אטומי.
...
לפני מאות שנים, אמנים הודים יצרו דימויים חזותיים של שיווה רוקד בסדרה נפלאה של פסלי ארד.
בזמננו, פיזיקאים השתמשו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר כדי לתאר את דפוסי הריקוד הקוסמי.
כך המטאפורה של הריקוד הקוסמי מאחדת בין מיתולוגיה קדומה, אמנות דתית ופיזיקה מודרנית.— פריטיוף קפרה[7]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.