Loading AI tools
מבקר ספרות קנדי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרמן נורת'רופ פריי (באנגלית: Northrop Frye; 14 ביולי 1912 – 23 בינואר 1991) היה מבקר ספרות ותאורטיקן ספרותי קנדי, שנחשב לאחד מן המשפיענים ביותר בתחומים אלו במאה ה-20.
 | |
| לידה |
14 ביולי 1912 שרברוק, קנדה  |
|---|---|
| פטירה |
23 בינואר 1991 (בגיל 78) טורונטו, קנדה |
| מדינה |
קנדה |
| מקום קבורה |
בית הקברות מאונט פלזנט |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת טורונטו, מרטון קולג' |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| יצירות בולטות |
Fearful Symmetry (ספר), אנטומיה של ביקורת |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פריי זכה לתהילה בינלאומית עם ספרו הראשון, תואם מרתיע, משנת 1947, שהוביל לפרשנות מחודשת של שירתו של וויליאם בלייק. המוניטין המתמשך שלו נשען בעיקר על תאוריית הביקורת הספרותית שפיתח בספרו Anatomy of Criticism (1957), אחת היצירות החשובות ביותר בתורת הספרות שפורסמה במאה העשרים. המבקר האמריקני הרולד בלום העיר בזמן פרסומו כי אנטומיה ביססה את פריי כ"סטודנט הבכיר ביותר של ספרות המערב בעודו בחיים".[1] תרומתו של פריי לביקורת תרבותית וחברתית התפרשה על פני קריירה ארוכה שבמהלכה זכה להכרה נרחבת וקיבל פרסים רבים.
פריי נולד בשרברוק, קוויבק, אך גדל במונקטון, ניו ברנזוויק. הוא היה ילדם השלישי של הרמן אדוארד פריי ושל קתרין מוד הווארד.[2] אחיו, שהיה גדול ממנו בהרבה, הווארד, מת במלחמת העולם הראשונה; הייתה לו גם אחות, ורה.[3] בת דודתו הראשונה הייתה המדענית אלמה הווארד. פריי נסע לטורונטו כדי להתחרות בתחרות הקלדה ארצית ב-1929.[4] הוא למד לתואר ראשון בפילוסופיה בוויקטוריה קולג', מכללה אקדמית המסונפת לאוניברסיטת טורונטו, שם ערך את כתב העת הספרותי של המכללה, Acta Victoriana.[5] לאחר מכן למד תאולוגיה במכללת עמנואל (שבדומה לוויקטוריה קולג', השתייכה אף היא לאוניברסיטת טורונטו). לאחר תקופה קצרה ככומר סטודנטיאלי בססקצ'ואן, הוא הוסמך לכהן בכנסייה המאוחדת של קנדה. לאחר מכן למד במרטון קולג', אוקספורד,[6] שם היה חבר ומזכיר במועדון בודלי[7] לפני שחזר למכללת ויקטוריה, שם בילה את שארית הקריירה המקצועית שלו.
פריי עלה לגדולה בינלאומית כתוצאה מספרו הראשון, Fearful Symmetry, שיצא לאור בשנת 1947. עד אז, שירתו הנבואית של וויליאם בלייק לא הייתה מובנת כל צרכה במשך פרק זמן ארוך מאוד ונחשבה על ידי כמה מבקרים וקוראים לכתיבה הזויה. פריי מצא בה מערכת מטאפורות שנגזרת מגן העדן האבוד ומהתנ"ך. מחקריו בשירתו של בלייק היוו תרומה מרכזית לנושא. יתרה מכך, פריי התווה דרך חדשנית של לימוד ספרות שעתידה להשפיע עמוקות על חקר הספרות בכלל. הוא השפיע רבות על הרולד בלום, מרגרט אטווד ואחרים.
בשנים 1974–1975 פריי היה פרופסור על שם נורטון באוניברסיטת הרווארד. אבל תפקידו העיקרי היה כפרופסור באוניברסיטת טורונטו, ולאחר מכן שימש כמנהלה של מכללת ויקטוריה שבאוניברסיטת טורונטו.[8]
למעשה, נורת'רופ פריי לא החזיק בדוקטורט.[9]
שירות הביון של המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה ריגל אחרי פריי, וצפה מקרוב בהשתתפותו בתנועה נגד מלחמת וייטנאם, בחברותו בפורום אקדמי על סין, ובפעילותו האקטיביסטית למען סיום האפרטהייד בדרום אפריקה.[10]
פריי התחתן עם הלן קמפ, שהייתה מחנכת, עורכת וציירת, בשנת 1937. היא מתה באוסטרליה בזמן שליוותה את פריי במסע הרצאות.[11] שנתיים לאחר מותה, ב-1986, הוא התחתן עם אליזבת' בראון.[2] הוא מת בשנת 1991 ונקבר בבית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו, אונטריו.
התובנות שהושגו ממחקרו על בלייק העלו את פריי לדרכו הסלולה מעלה בעבודתו כמבקר ספרות, ועיצבו את תרומותיו לתיאוריה ולביקורת ספרותית. הוא היה המבקר הראשון להציע תיאוריה שיטתית של ביקורת, "לעבוד", במילותיו שלו, "על פרשנות מאוחדת לתאוריית הביקורת הספרותית" (Stubborn Structure 160). בכך הוא עיצב דיסציפלינה זו. בהשראת עבודתו על בלייק, פריי פיתח וביטא את התיאוריה המאוחדת שלו עשר שנים לאחר Fearful Symmetry, באנטומיה של ביקורת, משנת 1957. הוא תיאר זאת כניסיון לעצב "השקפה סינופטית של רוחב היריעה, התיאוריה, העקרונות והטכניקות של ביקורת הספרות" (אנטומיה 3). הוא שאל, "מה אם ביקורת היא מדע כמו גם אמנות?" (7), לפיכך, פריי פרץ את הדרך לחיפוש שעתיד היה להעסיק את שארית הקריירה שלו - זה של ביסוס הביקורת כ"תחום מחקר קוהרנטי אשר מאמן את הדמיון בצורה שיטתית ויעילה בדיוק כמו שהמדעים מאמנים את הלוגיקה" (המילטון 34).
כפי שמתאר AC Hamilton ב-Northrop Frye: Anatomy of his Criticism, הנחת הקוהרנטיות של פריי עבור ביקורת הספרות טומנת בחובה השלכות חשובות. ראשית ובעיקר, היא מניחה שביקורת ספרות היא דיסציפלינה בפני עצמה, בלתי תלויה בספרות. בטענת נגד אל מול ג'ון סטיוארט מיל ש"האמן... לא נשמע אלא שומע אותו", פריי מתעקש ש:
האקסיומה של ביקורת הספרות, מוכרחת להציב את הנחת היסוד הבאה: לא שהמשורר לא יידע על מה הוא מדבר, אלא שהוא לא יוכל לדבר על מה שהוא יודע. לכן, כדי להגן על זכותה של הביקורת הספרותית להתקיים בכלל, יש להניח שביקורת זו מהווה תבנית של מחשבה וידע הקיימת בזכות עצמה, כאשר היא בעלת מידה מסוימת של חוסר תלות באמנות אותה היא חוקרת (אנטומיה, 5).
— The axiom of criticism must be, not that the poet does not know what he is talking about, but that he cannot talk about what he knows. To defend the right of criticism to exist at all, therefore, is to assume that criticism is a structure of thought and knowledge existing in its own right, with some measure of independence from the art it deals with (Anatomy 5).
"הכרזת העצמאות" הזו (Hart xv) היא בהכרח דקלרציה מדודה בעבור פריי. שכן, קוהרנטיות מחייבת שהאוטונומיה של הביקורת, הצורך למגר את תפיסתה כ"צורה טפילית של ביטוי ספרותי,... חיקוי יד שנייה של כוח יצירתי" (אנטומיה 3), מתיישבת במתח דינמי עם הצורך לבסס יושרה עבור תחום זה כמו גם כדיסציפלינה עצמאית. עבור פריי, סוג זה של יושרה קוהרנטית וביקורתית כרוך בתביעה לגוף ידע ביקורתי שאמנם אינו תלוי בספרות, אך עדיין מוגבל על ידה: "אם קיימת ביקורת", הוא מצהיר, "זו חייבת להיות בחינה של ספרות במונחים של מסגרת מושגית הנגזרת מסקירה אינדוקטיבית של השדה הספרותי" עצמו (אנטומיה 7).
בחיפוש אחר יושרה עבור ביקורת הספרות, פריי דוחה את מה שהוא כינה הכשל הדטרמיניסטי. הוא מגדיר זאת כתנועה של "מלומד בעל עניין מיוחד בגאוגרפיה או בכלכלה [להביע...] את התעניינותו זו, באמצעות הכישרון הרטורי, להכניס את המחקר האהוב עליו לקשר סיבתי שכרוך בתחום מחקר שפחות מעניין אותו" (אנטומיה 6). על ידי הצמדת ביקורת למסגרת חיצונית במקום איתור מסגרת הביקורת בתוך הספרות, סוג זה של מבקר בעצם "מחליף גישה ביקורתית בביקורת". עבור פריי יושרה ביקורתית פירושה ש"האקסיומות והנחות היסוד של הביקורת... צריכות לצמוח מתוך האמנות שבה היא עוסקת" (אנטומיה 6).
בהסתמך על אריסטו, המתודולוגיה של פריי בהגדרתה את המסגרת המושגית פותחת במסע באופן אינדוקטיבי, "בעקבות הסדר הטבעי ופונה לעסוק תחילה בעובדות הראשיות" (אנטומיה 15). העובדות העיקריות, במקרה זה, הן יצירות הספרות עצמן. ומה גילה פריי במסגרת הסקר האינדוקטיבי שלו בנוגע לעובדות הללו? באופן משמעותי, הם חשפו "נטייה כללית מצד קלאסיקות גדולות לחזור ל[נוסחאות קמאיות]" (אנטומיה 17). גילוי זה הניע את הצעד הבא שלו, או ליתר דיוק, 'קפיצה אינדוקטיבית':
אני מציע שהגיע הזמן שהביקורת תזנק לקרקע חדשה שממנה היא יכולה לגלות מהן הצורות המארגנות או המכילות של המסגרת המושגית שלה. נראה כי הביקורת זקוקה מאוד לעיקרון מתאם, השערה מרכזית אשר, כמו תורת האבולוציה בביולוגיה, תראה את התופעות שבהן היא עוסקת כחלקים ממכלול (אנטומיה 16).
— I suggest that it is time for criticism to leap to a new ground from which it can discover what the organizing or containing forms of its conceptual framework are. Criticism seems to be badly in need of a coordinating principle, a central hypothesis which, like the theory of evolution in biology, will see the phenomena it deals with as parts of a whole (Anatomy 16).
בטענה ש"ביקורת לא יכולה להיות מחקר שיטתי [ולכן מדעי] אלא אם כן ישנה איכות בספרות המאפשרת לה להיות כך", מעלה פריי את ההשערה ש"כמו שיש סדר של תופעות נטורליסטיות שניתנות לארגון, באמצעות מדעי הטבע, כך ספרות איננה מהווה מצרף של 'יצירות', אלא ארגון של מילים" (אנטומיה 17). סדר המילים הזה מהווה את המסגרת המושגית של הביקורת, את העיקרון המתאם שלה.
הנוסחאות הקמאיות שחוזרות על עצמן שפריי הבחין בהן במחקרו את "הקלאסיקה הגדולה ביותר" מספקות לספרות סדר מילים, "שלד" המאפשר לקורא "לדמיין כל יצירה ספרותית על ידי ראייתה בפרספקטיבה הרחבה ביותר שמספקים ההקשרים הספרותיים והחברתיים, של אותה פרספקטיבה" (המילטון 20). פריי מזהה את הנוסחאות הללו כ"מיתוסים ומטאפורות קונבנציונליות" שאותן הוא מכנה "ארכיטיפים" (Spiritus Mundi 118). הארכיטיפים של הספרות, קיימים, כך טוען פריי, בתור ארגון של מילים, המספקות לביקורת מסגרת מושגית ומכלול ידע שנגזר לא ממערכת אידאולוגית אלא נטוע בדמיון עצמו. לפיכך, במקום לפרש יצירות ספרותיות מ"עמדה" אידאולוגית כלשהי - מה שפריי מכנה "הגישה הביקורתית הכפויה על הספרות" (אנטומיה 7) - הביקורת מוצאת שלמות בתוך השדה הספרותי עצמו.
הביקורת עבור פריי, אם כן, אינה משימה של הערכה - כלומר של דחייה או קבלה של יצירה ספרותית - אלא פשוט של הכרה בה באשר היא והבנתה ביחס ליצירות אחרות במסגרת 'ארגון המילים'[12] (קוטרופי 4). הטלת שיפוטים ערכיים על ספרות שייכת, לפי פריי, "רק להיסטוריה של הטעם האמנותי ולכן הולכת בעקבות תנודתיות של דעות קדומות אופנתיות" (אנטומיה 9). ביקורת כנה "מתקדמת לקראת הפיכת הספרות כולה למובנת" (אנטומיה 9) כך שמטרתה היא בסופו של דבר ידע ולא הערכה. עבור מבקר במצבו של פריי, אם כן,
... יש להתייחס ליצירה ספרותית כדפוס של ידע, מעשה שיש להבחין בו, לפחות בתחילה, בנפרד מהתנסות ישירה של היצירה... [כך] הביקורת מתחילה כשהקריאה מסתיימת: המבקר אינו כפוף עוד לדמיון של יצירה ספרותית מסוימת. לעומת זאת, המבקר מנסה להבין ממנה לוגיקה, לא על ידי מעבר להקשר היסטורי כלשהו או על ידי הערה על החוויה המיידית של הקריאה אלא על ידי ראייתו את המבנה שלה בתוך הספרות ושל הספרות בתוך התרבות (המילטון 27).
— ... a literary work should be contemplated as a pattern of knowledge, an act that must be distinguished, at least initially, from any direct experience of the work,... [Thus] criticism begins when reading ends: no longer imaginatively subjected to a literary work, the critic tries to make sense out of it, not by going to some historical context or by commenting on the immediate experience of reading but by seeing its structure within literature and literature within culture (Hamilton 27).
לאחר שנשאל פעם באם התיאוריה הביקורתית שלו היא רומנטית, פריי השיב: "אה, זה לגמרי רומנטי, כן" (Stingle 1). התיאוריה היא רומנטית, באותו מובן שפרי ייחס את הרומנטיקה לבלייק: כלומר, "במובן הרחב של מתן מקום ראשי לדמיון ולתחושה אינדיבידואלית" (סטינגל 2). כחפצים של הדמיון, היצירות הספרותיות, כולל "הקטגוריות הפרה-ספרותיות של טקס, מיתוס וסיפור עם" (ארכיטיפים 1450) יוצרות, בחזונו של פריי, חוויית דמיון פוטנציאלית מאוחדת. הוא מזכיר לנו שהספרות היא "ההרחבה המרכזית והחשובה ביותר" של המיתולוגיה : "... לכל חברה אנושית יש מיתולוגיה שעוברת בירושה, מועברת ומגוונת על ידי הספרות" (מילים עם כוח xiii). המיתולוגיה והספרות שוכנות ומתפקדות אפוא בתוך אותו עולם דמיוני, כזה ש"נשלט על ידי מוסכמות, על ידי אופנים, סמלים, מיתוסים וז'אנרים משלו" (הארט 23). היושרה מחייבת את ביקורת הספרות שתפעל אף היא בספירת הדמיון, ולא תחפש עיקרון מארגן באידאולוגיה. כדי לעשות זאת, טוען פריי,
... יש להשאיר מאחור את העקרונות המבניים המרכזיים שהספרות שואבת מהמיתוס, העקרונות שנותנים לספרות את כוחה המתקשר לאורך מאות השנים דרך כל השינויים האידיאולוגיים. עקרונות מבניים כאלה בהחלט מותנים בגורמים חברתיים והיסטוריים ואינם חורגים מהם, אך הם שומרים על המשכיות של צורה המצביעה על זהות האורגניזם הספרותי ונבדלת מכל צורות ההסתגלות שלו לסביבתו החברתית (Words with Power xiii).
— ... leaves out the central structural principles that literature derives from myth, the principles that give literature its communicating power across the centuries through all ideological changes. Such structural principles are certainly conditioned by social and historical factors and do not transcend them, but they retain a continuity of form that points to an identity of the literary organism distinct from all its adaptations to its social environment (Words with Power xiii).
אם כן, המיתוס מעניק מבניות לספרות, זאת מן הטעם הפשוט שהספרות בכללותה היא "מיתולוגיה עקורה" (Bates 21). הארט עונה על נקודה זו באופן המיטבי כשהוא מצהיר ש"בעבור פריי, הסיפור ולא הטיעון, מהווה את נקודת המשען של הספרות והחברה. הבסיס של החברה הוא מיתוס ונרטיב ולא אידאולוגיה ודיאלקטיקה" (19). רעיון זה, אשר מהווה רעיון מרכזי בביקורת הספרות של פריי, נהגה לראשונה על ידי ג'אמבטיסטה ויקו, כאשר פריי מאמץ אותו מאוחר יותר.
פריי משתמש במונחים 'צנטריפטלי' ו'צנטריפוגלי' כדי לתאר את שיטתו הביקורתית. הביקורת, מסביר פריי, היא בעיקרה צנטריפטלית כשהיא נעה פנימה, לעבר מבנה הטקסט; היא צנטריפוגלית כאשר היא נעה כלפי חוץ, הרחק מהטקסט ואל עבר החברה והעולם החיצון. שירה לירית, למשל, כמו "אודה על כד יווני" של קיטס, היא בעיקר צנטריפטלית, ומדגישה את הצליל והתנועה וכן את הדימויים של המילים המאורגנות. רומאנים רטוריים, כמו אוהל הדוד תום, הם בעיקרם צנטריפוגליים, ומדגישים את הקשר התמטי של הסיפורים והדמויות לסדר החברתי. ל"אודה" ישנן נטיות צנטריפוגליות, הנשענות על השפעותיו על אלמנטים של היסטוריה, קדרות ואסתטיקה חזותית. לאוהל ישנן נטיות צנטריפטליות, המסתמכות על תחביר ובחירה מילונית כדי לתחום דמויות ולבסס מצב רוח. אבל האחד מסתובב פנימה, השני דוחף החוצה. הביקורת משקפת את התנועות הללו, תוך התמקדות צנטריפטלית בתפקוד האסתטי של הספרות ותוך התמקדות צנטריפוגלית בתפקוד החברתי של הספרות.
בעוד שחלק מהמבקרים או אסכולות הביקורת מדגישות תנועה אחת על פני האחרת, עבור פריי, שתי התנועות הן חיוניות: "לביקורת תמיד יהיו שני היבטים, האחד מופנה כלפי מבנה הספרות והשני מופנה כלפי התופעות התרבותיות האחרות היוצרות את הסביבה החברתית של הספרות" (שביל ביקורתי 25). לכן הוא יסכים, לפחות חלקית, עם המבקרים החדשים של ימיו בהתעקשותם הצנטריפטלית על ניתוח מבני. אבל עבור פריי זה רק חלק מהסיפור: "זה נכון", הוא מצהיר, "שהמאמץ הראשון של הבנה ביקורתית צריך ללבוש צורה של ניתוח רטורי או מבני של יצירת אמנות. אבל לגישה מבנית גרידא יש צורה של ניתוח רטורי או מבני של יצירת אמנות. אותה מגבלה בביקורת שיש לה בביולוגיה". כלומר, היא לא מפתחת "שום הסבר כיצד המבנה הגיע להיות מה שהיה ומיהם בני משפחתו הקרובים אליו ביותר. ניתוח מבני מחזיר את הרטוריקה לביקורת, אבל אנחנו צריכים גם פואטיקה חדשה...". (ארכיטיפים 1447).
לדידו של פריי, ה"פואטיקה החדשה" הזו מצויה בעקרון המסגרת המיתולוגית, שזכתה לכינוי 'ביקורת ארכיטיפית'. מבעד לעדשת המסגרת הזו, שהיא בעצם תנועה צנטריפוגלית של חזרה מהטקסט אל עבר הארכיטיפ, מתגלה הפונקציה החברתית של ביקורת הספרות. בעיקרו של דבר, "מה שביקורת יכולה לעשות", לפי פריי, "היא להעיר את התלמידים לרמות רציפות של מודעות למיתולוגיה שמסתתרת מאחורי האידאולוגיה שאותה החברה שלהם מטמיעה בהם" (Stingle 5). כלומר, חקר דפוסים מבניים חוזרים מעניק לתלמידים מרחק אמנציפטיבי מהחברה שלהם, ומעניק להם חזון של מצב אנושי גבוה יותר - הנשגב הלונגיניאני - שאינו נגיש ישירות דרך החוויה שלהם, אך בסופו של דבר משנה ומרחיב את חווייותיהם, כך שהמודל הפואטי יהפוך למודל שיש לחיות לפיו. במה שהוא מכנה "מצב קריגמטי", מיתוסים הופכים ל"מיתוסים שיש לחיות לפיהם" ולמטפורות "מטאפורות שיש לחיות בהן", ש"...לא רק עובדות עבורנו אלא מרחיבות כל הזמן את האופקים שלנו, [כך] שנוכל להיכנס. לעולם של [קריגמה או כוח טרנספורמטיבי] ולהעביר לאחרים את מה שמצאנו כנכון עבור עצמנו" (חזון כפול 18).
בשל תפקידה החברתי החשוב, פריי הרגיש שביקורת ספרותית היא חלק מהותי מחינוך ליברלי, ופעל ללא לאות כדי להעביר את רעיונותיו לקהל רחב יותר. "כבר שנים רבות", כתב ב-1987, "אני פונה בעצמי בעיקר, לא למבקרים אחרים, אלא לסטודנטים ולציבור שאינו מומחה, מתוך הבנה שכלל הכיוונים החדשים שיכולים להגיע לדיסציפלינה שלי יבואו מהצרכים שלהם והשקפת העולם האינטנסיבית שלהם, גם אם היא לא ממוקדת כל כך" (מופתים 7). לכן ראוי שספרו האחרון, שפורסם לאחר מותו, יהיה ספר שהוא מתאר כ"גרסה קצרה ונגישה יותר של הספרים הארוכים יותר, "הצופן הגדול ומילים עם כוח", שאותם הוא מבקש מקוראיו לקרוא באהדה, לא "כפועל יוצא מכיסא השופט של שכנוע סופי, אלא מתחנת מנוחה בזמן עלייה לרגל, ככל שתהיה קרובה כעת צליינות זו לקראת סוף המסע" (הקדמת ראייה כפולה).
ויקו, ב"המדע החדש", הציב תפיסה של שפה כפיגורטיבית ביסודה, והכניס לשיח הנאורות את הרעיון של תפקיד הדמיון ביצירת משמעות. עבור ויקו, השיח הפואטי קודם לשיח הפילוסופי; הפילוסופיה היא למעשה נגזרת של שירה. פריי הודה בכנות בחוב שהיה חייב לויקו בפיתוח התיאוריה הספרותית שלו, ותיאר אותו כ"הוגה הדעות המודרני הראשון שהבין שכל המבנים המילוליים העיקריים צמחו היסטורית מהמבנים הפואטיים והמיתולוגיים" (Words with Power xii).
לעומת זאת, היה זה בלייק, "המדריך הווירג'יליאני" של פריי (Stingle 1), שהעיר לראשונה את פריי ל"מסגרת המיתולוגית של התרבות שלנו"[12] (Cotrupi 14). למעשה, פריי טוען ש"ספרו השני [אנטומיה] היה כלול כעובר בספרו הראשון, [Fearful Symmetry]" (Stubborn Structure 160). שכן, בהרהוריו על הדמיון בין בלייק למילטון נקלע פריי לראשונה ל"עקרון המסגרת המיתולוגית", ההכרה ש"התנ"ך הוא מסגרת מיתולוגית, קוסמוס או גוף של סיפורים, וכי חברות אנושיות חולקות את חייהן בתוך מסגרת מיתולוגית." (הארט 18). בלייק הוביל אפוא את פריי לשכנוע שהתנ"ך סיפק לחברות מערביות את המיתולוגיה שהביאה לידיעת כל הספרות המערבית. כפי שטוען המילטון, "טענתו של בלייק ש'הברית הישנה והחדשה הם הקוד הגדול של האמנות' הפכה לדוקטרינה המרכזית של כל הביקורת [של פריי]" (39). "דוקטרינה" זו מצאה את ביטויה המלא ביותר ב"צופן הגדול" של פריי, שנקרא "הקוד הגדול", שהוא תיאר כ"חקירה ראשונית של המבנה והטיפולוגיה התנ"כיים" שמטרתה הייתה בסופו של דבר להציע "כיצד מבנה התנ"ך, כפי שנחשף באמצעות הנרטיב והדימויים, המצויים בו, היה קשור למוסכמות ולז'אנרים של הספרות המערבית" (Words with Power xi).
במהלך שנות ה-50, פריי כתב סקירות שנתיות של השירה הקנדית עבור הרבעון של אוניברסיטת טורונטו, מה שהובילו להתבונן בנושאים ואמצעים החוזרים על עצמם בשירה הקנדית.[13] לאחר מכן, פריי פירט תצפיות אלה, במיוחד במסקנתו ל-Literary History of Canada (1965), מאת Carl F. Klinck. בעבודה זו הציג פריי את הרעיון של " מנטליות חיל המצב" כגישה שממנה החלה להיכתב הספרות הקנדית. מנטליות חיל המצב היא יחס של חבר בקהילה שמרגיש מבודד ממרכזי תרבות ונצור בנוף עוין.[14] פריי טען שקהילות כאלה הן קנדיות מיוחדות, וטיפחו ספרות אשר הייתה לא בוגרת בצורתה, שהפגינה אי נוחות מוסרית עמוקה עם הטבע ה"לא מתורבת", ושהנרטיבים שלה חיזקו נורמות וערכים חברתיים.[14]
פריי גם סייע לג'יימס פולק בההדרה של הספר Divisions on a Ground: Essays on Canadian Culture (1982).[15] ביצירות שנאספו לאחר מותו של נורת'רופ פריי, כתביו על קנדה תופסים את הכרך ה-12 העבה.[16]
מנטליות חיל המצב
פריי אסף את כתביו השונים על כתיבה וציור קנדיים ב-The Bush Garden: Essays on the Canadian Imagination (1971). הוא טבע ביטויים כמו The Garrison Mentality, נושא המסכם את הספרות הקנדית. מרגרט אטווד אימצה את גישתו והרחיבה על כך בספרה הישרדות (1972).[17]
זהות קנדית בספרות
בהתבסס על תצפיותיו על הספרות הקנדית, פריי הגיע למסקנה כי, בהרחבה, הזהות הקנדית מוגדרת על ידי פחד מהטבע, על ידי ההיסטוריה של ההתיישבות ועל ידי דבקות בלתי מעורערת בקהילה. עם זאת, פריי תפס את היכולת והמומלצות של הזהות הקנדית (זו הספרותית) לנוע מעבר למאפיינים אלה. פריי הציע אפשרות של תנועה מעבר למגבלות הספרותיות של מנטליות חיל המצב: אורבניזציה הולכת וגוברת, המתפרשת כשליטה רבה יותר בסביבה, תייצר חברה בעלת ביטחון מספיק לכותביה לחבר ספרות מנותקת מתקדמת יותר מבחינה פורמלית.[18]
המוניטין הבינלאומי של פריי אפשר לו לקדם את הספרות הקנדית בתקופה שבה לעשות זאת נחשב פרובינציאלי. פריי טען שללא קשר לאיכות הצורנית של הכתיבה, חובה ללמוד את היצירות הספרותיות הקנדיות כדי להבין את הדמיון הקנדי ואת תגובתו לסביבה הקנדית.[19]
פריי נבחר לאגודה המלכותית של קנדה בשנת 1951 וזכה במדליית לורן פירס של החברה המלכותית (1958) ובמדליית פייר שובו (1970). הוא מונה לפרופסור באוניברסיטת טורונטו בשנת 1967. הוא זכה בפרס מועצת קנדה על שם מולסון ב-1971, ובפרס Royal Bank ב-1978. ב-1987 הוא קיבל את פרס המושל הכללי לספרות ואת פרס מפעל חיים לאמנויות של טורונטו.[20] הוא היה עמית כבוד או חבר בגורמים הבאים:
נורת'רופ פריי מונה לחבר מסדר קנדה בשנת 1972.[21] בשנת 2000, הוא זכה לכבוד על ידי ממשלת קנדה עם תמונתו על בול דואר. פסטיבל ספרותי בינלאומי The Frye Festival, שנקרא לכבודו של פריי, מתקיים מדי חודש אפריל במונקטון, ניו ברנזוויק.
מרכז נורת'רופ פריי, המהווה חלק ממתחם מכללת ויקטוריה שבאוניברסיטת טורונטו, נקרא לכבודו,[22] וכך גם זרם מדעי הרוח של תוכנית Vic One במכללת ויקטוריה ומרכז נורת'רופ פריי לספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו.
בית הספר נורת'רופ פריי שבמונקטון נקרא לכבודו. ישנו פסל המראה את פריי יושב על ספסל בפארק מחוץ לכניסה לספרייה הציבורית של מונקטון.[23] מיצג נוסף של הפסל והספסל מאת הפסלים דארן ביירס ופרד הריסון נמצא במכללת ויקטוריה שבאוניברסיטת טורונטו.[24]
פריי נבחר לאיש היסטורי לאומי חשוב בשנת 2018.[25]
להלן רשימה של ספריו, כולל הכרכים ביצירות שנאספו של Northrop Frye, פרויקט מתמשך בעריכתו של אלווין א.לי.
מעבר לפרסומים אלה, פריי ערך חמישה עשר ספרים, חיבר חיבורים ופרקים המופיעים בלמעלה משישים ספרים, וכתב למעלה ממאה מאמרים וסקירות בכתבי עת אקדמיים. מ-1950 עד 1960 כתב את הסקירה הביקורתית והביבליוגרפית השנתית של השירה הקנדית עבור Letters in Canada, University of Toronto Quarterly.
נורת'רופ פריי, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
