נוויל סימינגטון
פסיכואנליטיקאי בריטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נוויל סימינגטון (3 ביולי 1937 – 3 בדצמבר 2019) היה חבר ב"קבוצה העצמאית הבריטית" (British Independent Group) של פסיכואנליטיקאים בריטיים, שקמה באנגליה בשנות ה-40 והציעה אלטרנטיבה קלינית ותאורטית חדשנית לתיאוריות הקלייניאנית והפרוידיאנית שעמדו בלב הפסיכואנליזה הבריטית.[1] בסיס טענתה היה כי המוטיבציה העיקרית של הילד היא חיפוש אובייקטים, ולא סיפוק הדחף.[2] סימינגטון פרסם ספרים ומאמרים משפיעים ומשמעותיים בתחום הפסיכואנליזה והיה נשיא האגודה הפסיכואנליטית האוסטרלית (Australian Psychoanalytical Society) בין השנים 1999–2002.
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
חיים וקריירה
נוויל סימינגטון נולד בפורטוגל והיה כומר קתולי לפני שהפך לפסיכואנליטיקאי.[3] הוא עבד באנגליה בקליניקת טוויסטוק (Tavistock Clinic) ובמכון הבריטי לפסיכו-אנליזה (British Institute of Psycho-Analysis)[4] לפני שהיגר לאוסטרליה בשנת 1986.
על נרקיסיזם
סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – נרקיסיזם במקום העבודה
סימינגטון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בנושא נרקיסיזם, שלדעתו מהווה את הפסיכופתולוגיה המרכזית, העומדת בבסיס כל שאר ההפרעות הנפשית.[5] סימינגטון הציג את המושג 'האובייקט המְחַיֵה' (the lifegiver object)[6] כסוג של אובייקט פנימי, המורכב מהחלק הבריא של העצמי בשילוב עם היבטים של האם-המטפלת, וסבר שנרקיסיזם נובע מדחייתו של אותו אובייקט, ואיתו דחייה של תחושת קיומית מלאת חיות, חיוניות ואותנטיות.[7]
"... הגרעין ההתכוונותי (intentional core) של העצמי מסוגל להפוך עוין כלפי האובייקט שאותו כיניתי כמְחַיֵה. הוא מסוגל להתנער ממנו, להפנות לו עורף... אם נקבל את הרעיון לפיו המְחַיֵה הוא מקור החיים הרגשיים וכן המקור להישרדות ביולוגית – וכי השניים קשורים זה לזה – אזי העצמי לעולם אינו יכול להגיע להתנערות מוחלטת, ולכן מתרחש פיצול, כאשר חלק אחד בעצמי פונה כנגד המְחַיֵה. כיוון שהמְחַיֵה מוטמע בעצמי, מתרחשת חלוקה ודחייה של עצם טבעו של העצמי, והתוצאה היא נקיטת עמדה אנטי-התייחסותית [המתנגדת ליחסים]. ... הפנית-עורף זו למְחַיֵה יוצרת את הגרעין של הנרקיסיזם"[8]
במונחיה של פולי יאנג-אייזנדראת (Polly Young-Eisendrath), התוצאה של הפניית עורף זו לאובייקט המחייה היא ש"במקום האוטונומיה, במקום המבוגר [...] נוצר מבנה שמציית למקור פנימי, שהפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון מכנה ׳המקור הסותר׳ (discordant source)".[9]
ע״פ סימינגטון, ה׳אובייקט המחייה׳ הוא המקור לחיים הרגשיים ולפעולה, והוא זה שמאפשר הכרה בקיום האחר והימצאות ביחסים ממשיים איתו. אדם הנשלט על ידי החלקים הנרקיסיסטיים שלו, אשר מפנה עורף ל׳אובייקט המחייה׳, תלוי באחר בשביל ההנעה שלו לפעולה, אך אין לו יכולת להיות ביחסים ממשיים איתו. הוא אינו מתייחס (relate) לאנשים, אך אינו יכול לשרוד מבלי להתייחס אליהם.[10]
דת ופסיכואנליזה
הספר על נרקיסיזם נולד, במילותיו של סימינגטון, כאשר "התחלתי לחקור בנושאי פסיכואנליזה ודת, והתחוור לי בשלב מוקדם יחסית של המחקר, שהחוט המקשר בין שני הסטודנטים היה נרקיסיזם".[11] שני הנבדקים היו קרובים מאוד לנושאים שהיוו את הקונפליקט המרכזי בחייו של סימינגטון, כומר לשעבר, שבכתביו המאוחרים חזר לחקר הדת, לצד חקירת האלמנטים המיסטיים בפסיכולוגיה.[12]
סימינגטון הכריז כי "פסיכואנליזה היא דת טבעית אך לא דת מתגלה",[13] ושתכליתה, השגת העמדה הדיכאונית (depressive position), היא תכלית מוסרית מטבעה. ההגדרה הזו של סימינגטון זכתה לתמיכה רחבה בקרב פסיכואנליטיקאים התופסים את הדת באופן חיובי, בהתאם למסורת הוויניקוטיאנית.[14]
ביקורת
אחרים, לעומת זאת, סבורים כי החיפוש של סימינגטון אחר יחסי גומלין חיוביים בין פסיכואנליזה לדת מוביל בהכרח לעמדה מוסרנית[15] משום שפסיכואנליזה היא מה שאדם פיליפס כינה "מפעל מוסרי [...] שצריך לעבוד קשה כדי לא להפוך למוסד מוסרני".[16]
רוברט יאנג (Robert M. Young) התייחס למה שראה כמרכיב כנסייתי במחקר של סימינגטון על ביון, וטען שניתן לייחס זאת לנימה הדתית, המלווה את כתביו המאוחרים של סימינגטון.[17]
הכשרה, ספונטניות ואמת
נינה קולטארט (Nina Coltart), שהביעה ספקות משל עצמה לגבי הכשרה פסיכואנליטית, ציינה כי "נוויל סימינגטון ... סבור היה שפסיכואנליזה אישית ארוכה, שכולנו נדרשים לה כחלק מההכשרה שלנו, מחזקת את הנרקיסיזם ומחלישה את האגו".[18]
סימינגטון הדגיש כבר בשלב מוקדם את חשיבות הספונטניות של האנליטיקאי, מה שכינה "אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי"[19] - אקט שקשור בתפיסתו הקיומית בכל הנוגע לנרקיסיזם.[20][21]
סימינגטון טען כי "האמת בפסיכואנליזה מתעוררת בין האנליטיקאי למטופל... ודורשת משניהם לנטוש את דעותיהם הקדומות".[22]
השפעות תרבותיות
ז'נט ווינטרסון מצאה שהפשטות והישירות בסגנון הכתיבה של סימינגטון, אפשרה מסגרת בונה למסע שעברה דרך השיגעון, במשבר של אמצע החיים.[23]
ווינטרסון כתב: "סימינגטון מדבר על האופן שבו החלק המטורף ינסה להרוס את הנפש. זו הייתה ההתנסות שעברתי".[24]
פטירה
נוויל סימינגטון נפטר בסידני, אוסטרליה, ב-3 בדצמבר 2019, בגיל 82.[25] לאחר מותו, פורסם באתר פסיכולוגיה עברית פוסט פרידה עם קישורים לסקירות של ימי עיון בהשתתפותו.[26]
קישורים חיצוניים
- נוויל סימינגטון | 1937-2019 | על שפיות כחופש פנימי
- פרידה מנוויל סימינגטון
- 'הדבר כשלעצמו' האנליטי: סקירת יום עיון בהשתתפות נוויל סימינגטון
- בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי: סקירת הרצאתו של נוויל סימניגטון
- לקרוא את ביון כמו את 'ספר היצירה': סקירה של כנס בהשתתפותו של נוויל סימינגטון
- הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון
- אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי: מאמרו של נוויל סימינגטון
- סקירת הספר The psychology of the person/Neville Symington
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.