יישוב ישראלי בחצי האי סיני שפונה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נביעות היה מושב והתנחלות ישראלית ששכנה בצדו המזרחי של חצי האי סיני, בנואיבה, לחוף מפרץ אילת, כ-65 ק"מ מדרום לאילת וכ-150 ק"מ מצפון לאופירה. המושב נביעות נכלל בשטח מחוז מרחב שלמה, שטחו הגיע ל-2,500 דונם, והיה אחד משלושת היישובים הישראלים שהוקמו לאורך מפרץ אילת.
 | |
| מושב נביעות לפני פינויו, 1979 | |
| מדינה | ישראל |
|---|---|
| מחוז | מרחב שלמה |
| סיבת נטישה | הסכם השלום בין ישראל למצרים |
| תאריך נטישה | 1982 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 150 (1977) |
| קואורדינטות | 29°2′N 34°40′E |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
סקר קרקע שבוצע במחצית השנייה של 1970 מצא שבאזור נוייבה יש כ-3000 דונם המתאימים לחקלאות ושניתן להפיק מיליון קוב מים לשנה[1]. ההתעקשות על הקמת מושב במקום נבעה מההנחה שיהודים לא יסכימו לגור במקום כה מרוחק אלא אם תהיה קהילה של לפחות 60-80 אנשים[2].
בתחילת 1971, הוקמה נביעות ליד הכפר הבדואי נואיבה על ידי תנועת המושבים. היישוב יועד להתפרנס מחקלאות ימית, תיירות, שירותי דרך ושמירה על שמורת הטבע באזור[3]. 11 מתיישבים ראשונים הגיעו למקום באמצע פברואר[4]. אולם לאחר כשישה שבועות, בהם התקלקל ציוד רב ונוצרו סכסוכים בין המוסדות המיישבים והמתיישבים, עזבו המתיישבים את המקום[5]. ניסיון שני להקים את המושב התבצע באוגוסט 1971[6]. המתיישבים התגוררו במחנה עבודה של סולל בונה שהוקם עבור העובדים שסללו את הכביש בין אילת לשארם א-שייח ופתחו במקום מזנון ותחנת דלק[7]. קידוח של "החברה המאוחדת לקידוח" גילה במקום מים[8]. בתחילת ינואר 1972 ציינו המתיישבים את היותם מושב שיתופי. עד אז, הוקם במקום חוף רחצה ועובדו 20 דונם גידולי חורף. כן הוחל בהסבת המבנים של מחנה העבודה לכפר נופש[9]. באותו חודש חובר המושב לרשת הטלפון הישראלית[10]. הקרן הקיימת חפרה ליד המושב תעלת ניקוז של מי שיטפונות, למנוע משיטפונות לפגוע במושב[11], אולם העבודות לא הושלמו ובנובמבר 1972 פרץ שיטפון אדיר את סוללת העפר שהגנה על גן הירק של המושב והרסו[12]. במאי 1973 עובדו במקום 80 דונם של ירקות שהודות להבשלה מוקדמת השיגו מחירים נאים[13]. באפריל 1975 התגוררו במושב 20 משפחות. נבנו אז 40 בתי קבע בתקווה להגעת עוד מתיישבים[14].
החקלאות במקום כללה ירקות: עגבניות, מלפפונים, פלפלים וחצילים, ופירות סובטרופיים: אננס, מנגו ופפאיה[15]. כן גודלו במקום מלונים, שבגלל תנאי האקלים במקום יוצאו החל מינואר[16].
על פי דו"ח שהוכן עבור הסנאט של ארצות הברית ב-1977, נמנו במושב 150 תושבים.
עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 בחנו המתיישבים את האפשרות לעבור לאשקלון[17], אך לבסוף הגיעו מתיישבי נביעות להסכמה על העתקת המושב לחוף הצפוני של הכנרת[18][19], אולם רק חלק מהתושבים בחרו באופציה זאת[20]. משרד האוצר טען שאין לו כסף להעתקה[21], אך ראש הממשלה מנחם בגין תמך בדרישת המתיישבים[22] ונמצא תקציב ראשוני להעתקת המושב[23], למרות שרק 20 משפחות מהמושב החליטו לעבור ליישוב החדש[24]. היישוב חיפש משפחות נוספות ממפוני סיני שיצטרפו אליו בנקודה החדשה[25]. חברי היישוב שלא תמכו במעבר פתחו ביוזמה בינלאומית בקרב אמנים בעלי שם, שמטרתה להשאירם במקום מגורם. בין החותמים על העצומה שהפיצו דון מקליין.[26] עד תחילת 1987 קיבלו 95% ממתיישבי המושב פיצויים[27]. בעקבות הפינוי, קיבלה כל אחת מ-36 המשפחות במושב פיצוי של כ-373,000 דולר[28].
היישוב המשיך לפעול ולהפעיל את כפר הנופש[29] עד פינויו ב-1982. משקיעים שונים התעניינו בקניית נכסי המושב[30] ואלו נמכרו לבסוף באמצעות המדינה[31].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
