משה הרועה והגדי

סיפור האגדה

המדרש מתאר סיפור המתרחש בתקופה שבה היה משה רועה צאן במדין, לפני שאלוהים התגלה אליו בפעם הראשונה. על פי הסיפור, בעוד משה שומר על עדר הצאן של יתרו, בורח גדי אחד מן העדר ומגיע לחָסוּת^[2], שם הוא מוצא ברכת מים. משה, ששם לב כי הגדי ברח, רץ אחריו ומוצא אותו שותה מים מן הברכה. הוא אינו כועס על הגדי אלא מגלה כלפיו רחמים. משה רואה כי הגדי עייף מהריצה, ועל כן מחליט לשאת אותו על כתפיו חזרה למקום המרעה של העדר. בעקבות האירוע, מחליט הקדוש ברוך הוא כי משה מתאים להנהיג את עם ישראל.

לשון המדרש

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה! הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה".

— שמות רבה, פרשה ב', פסקה ב'

פירושים

המדרש בוחר לתת למילים המקראיות "ומשה היה רועה" משמעות נוספת מעבר לתיאור העובדתי של מעשיו, כביטוי המאפיין את אישיותו של משה. מנהיגים נוספים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: אברהם, דוד^[3], הנביא עמוס^[4], רבי עקיבא ואחרים. מקורות רבים מדגישים את הדמיון בין טיפול והובלה של עדרי צאן לבין הנהגה של בני אדם. המדרש על משה והגדי מדגיש את האכפתיות והדאגה לצרכים של כל אחד ואחת בקבוצה, בפרט החלשים ביותר, כתכונות שהופכות אדם למנהיג. ואולם הדגש אינו רק על יכולתו של משה לחוש אמפתיה לסבלו של האחר, אלא גם לנקוט פעולה ממשית.^[5]

תכונת החמלה כמרכיב חשוב באישיותו של משה מובעת במקומות נוספים בספר שמות, כגון בהתנהגותו עם בנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם "^[6].

משה הרועה והגדי

סיפור האגדה

לשון המדרש

פירושים

עיבודים ספרותיים

הערות שוליים

Wikiwand - on