משבר המדינה

"משבר המדינה" הוא מונח בו השתמשה מבקרת הספרות גיטה אבינור לתיאור תחושות האכזבה העמוקה, אותן חשו בני דור החיילים של מלחמת העצמאות (המכונה גם "דור תש"ח" או "דור הפלמ"ח") בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, בשל מה שנחזה בעיניהם כהסתאבות החברה והמדינה. שורשי המשבר היו נעוצים בעובדה הפשוטה שהגשמת חזון המדינה הייתה כרוכה, מטבע הדברים, בהקמת מדינה ריאלית-מציאותית. מדינה ריאלית כזו, מעצם טיבה, אינה יכולה להגשים אידיאל רצוי כלשהו, כפי שהבהירה אבינור במספר מאמרים המנתחים את התפתחות הספרות הישראלית לאחר קום המדינה. אגב בחינת יצירתו של אהרון מגד, מייצג מובהק של סופרי דור תש"ח, היא ציינה:

המדינה בפועל אינה המדינה שבחזון... הגשמת רעיון, העברתו מתחום האידיאה לתחום המציאות, מותנה בהסתאבות אותה אידיאה גופה. האכזבה ההכרחית שלאחר קום המדינה, אשר כמדינה ריאלית-ממשית אינה יכולה בשום אופן לענות לכל הדרישות שבתחום הרצוי, אינה נחלתו של מגד בלבד. כמעט כל "דור הפלמ"ח" שותף להרגשה זו, ומרבה לכתוב עליה ולנסחה במילים... "משבר המדינה" מתבטא אצל כל אחד מהסופרים הללו בצורה שונה

— גיטה אבינור, "מציאות וסמל ביצירת אהרון מגד", השקף אחורה בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית, 1974, בעמ' 102

אכן, בשל הסתירה המובנית וההכרחית שבין החזון לבין המציאות, באופן פרדוקסלי-לכאורה דווקא הקמת המדינה תרמה לערעור האמונה הלוהטת של בני דור הפלמ"ח באדם החדש, אשר היה אמור להיווצר כאן בזכות הקמתה.^[1] עם זאת, התחושות שהובילו ל"משבר המדינה" לא היו סובייקטיביות בלבד אלא נכרכו גם בתופעות שליליות שונות, שהתפתחו במהלך השנים הראשונות לעצמאות המדינה – גם אם חלקן לפחות נבעו באופן בלתי נמנע מהקמת מדינה חדשה אגב מלחמת-דמים קשה.

המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל, שאליו התווספה העלייה ההמונית, הובילו לתקופת צנע ממושכת – אשר מצידה עודדה את התפתחות ה"שוק השחור". העלייה ההמונית, הגם שהייתה יעד מרכזי של המדינה – לשם הגשמת חזון קיבוץ הגלויות, עליו הוצהר במגילת העצמאות – לוותה בחשדנות ובביקורת מצד בני היישוב כלפי מי שלא נשאו בעול הדמים הכבד של הקמת המדינה, אלא רק הצטרפו למדינה "מן המוכן". בנוסף, העלייה ההמונית יצרה בעיות דיור חמורות, אותן ביקשו רשויות המדינה החדשה לפתור בהקמת המעברות, בהן שוכנו בעיקר עולים מארצות האסלאם. כתולדה מכך החל להיווצר שבר עדתי פנימי, שבעקבותיו התפתחו תחושות קיפוח עזות – אותן תיאר בין השאר הסופר סמי מיכאל, שלפני עלייתו ארצה היה חבר המפלגה הקומוניסטית העיראקית, בספרו שווים ושווים יותר.

הקמת המדינה לוותה גם בהפיכה ערכית, שנבעה מהצורך הפרגמטי להקים משק מדינתי מודרני, מבוסס תעשייה ושירותים, תוך דחיקת החקלאות ואידיאל החזרה לעבודת האדמה מראש סולם העדיפויות; ואגב כך גם לירידה הולכת ונמשכת במעמדה ובחשיבותה של ההתיישבות העובדת. השתלטות מפא"י – מפלגת השלטון, בראשותו של דוד בן-גוריון – על מנגנוני המדינה השונים, וכן השפעתה הניכרת על אמצעי התקשורת המרכזיים, הביאו לאכזבות נוספות. זאת, הן מצד יוצאי הפלמ"ח, שלא יכלו לסלוח לבן-גוריון על פירוקו, והן מצד יוצאי האצ"ל והלח"י, שחשו מודרים ומושתקים. פנקס החבר של מפא"י – שקיבל את הכינוי "הפנקס האדום", על שם צבע כריכתו – אף הפך בעיני רבים לסמל של הסתאבות והפליה.^[2]

ביטוי חריף של הביקורת על הסתאבות המדינה מצוי בספר "החי על המת", מאת אהרון מגד, שפורסם בשנת 1965 וזכה מיד להצלחה גדולה. הספר הוא מעין אלגוריה-למעשה על מצב המדינה כולה, שהיא, כנרמז בספר, ישות החיה על חשבונם של המתים: מצד אחד, על דמם של בני דור תש"ח, שמתו במלחמה על הקמת המדינה, ומצד שני, על כספי הסכם השילומים, שהושגו מאפרם של קורבנות השואה.

השתקפות משבר המדינה אצל בני דור האספרסו

ס. יזהר, אף הוא מייצג מובהק של סופרי דור תש"ח, נשא את דברי הפתיחה לדיון בצעירים, במסגרת ועידת מפא"י בשנת 1960. בדבריו, ולמעשה כמעין-המשך לתחושת משבר המדינה של בני דורו, השתמש יזהר במונח "דור האספרסו" לתיאור הדור הצעיר שבא אחרי דור תש"ח – דהיינו הדור שנולד בימי טרום-המדינה האחרונים, אך גדל ובגר רק לאחר הקמתה – באופן הבא:

אילו הייתם מנסים להגדיר במשפט קצר... מהו המוטו המשותף לרובו של הנוער בגיל זה, דומה שלא אטעה ולא אגזים אם אומר: לאן הערב? – תרבות של בידור, של שעשוע, של הווי קל... והיה זה קסטלר שניסה להגדיר את הדור הזה בארצות אחרות, וקרא לו: דור האספרסו, שמשמעו: חריף, מהיר וזול.

— ס' יזהר, "דור האספרסו"

בהשתמשו במונח זה מתח אפוא יזהר ביקורת חריפה על בני הדור הצעיר, שאותם תיאר כדור ה"מגיע לנו!" – כלומר דור שלפי הטענה אין בו מאומה מרוח החריצות ונכונות ההקרבה העצמית, אשר אפיינו את בני דור הפלמ"ח. יזהר אף המשיך וטען כי תכונות הדור החדש אינן בבחינת מרד אותנטי כלפי הדור הקודם, אלא תוצאה של פנייה לחומרנות ולקרייריזם בלבד.

באופן מפתיע-כמעט בהתחשב בביקורת זו, בקרב בני דור האספרסו עצמם – שחלקם עוד זכרו את תקופת טרום המדינה במעומעם, משנות ילדותם המוקדמת – "משבר המדינה" בא לידי ביטוי דווקא בפיתוח נוסטלגיה עזה לתקופת טרום המדינה; שלפי הסיפורים שסופרו להם הייתה בעת ובעונה אחת גם תמימה וגם הרואית. ביטוי מובהק לנוסטלגיה זו מצוי באלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה", אותו הוציא הזמר והיוצר בן דור האספרסו, אריק איינשטיין, בשנת 1973. איינשטיין כלל באלבום את השיר "יכול להיות שזה נגמר" – אותו חיבר יהונתן גפן, אף הוא בן אותו הדור – המביא נוסטלגיה זו לכדי ביטוי קיצוני.^[3] זאת, גם אם ניתן להבין את השורה מהשיר, שלפיה "אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר", כמטילה לפחות ספק קל בסיפורים על העבר האידילי.