מצע מנותק

מצע מנותק היא שיטה חקלאית לגידול צמחים במנותק מקרקע כדור הארץ (כגון בעציץ המונח על-גבי משטח אטום), ובמנותק מהשמיים (במקום מקורה, כגון בית או חממה). על-פי ההלכה, גידולים במצע מנותק אינם כפופים למצוות התלויות בארץ, ובפרט למצוות שמיטת קרקעות. משום כך מקובל לגדל ירקות על-גבי מצע מנותק בשנת השמיטה.

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך ברובו המכריע דן בסוגיות דתיות-הלכתיות. נעדרת מהערך אינפורמציה רבה ומהותית הנוגעת לאגרונומיה, שיטות גידול ועוד.

מצע מנותק משמש גם בשנים רגילות לגידולי ירקות ללא חרקים, וכן לצמחי נוי. מצע מנותק יכול להתבצע גם בגידול על מים בשיטת ההידרופוניקה בתוך מבנה מקורה.

מקורות ההתר

מקורות ההתר לגדל במצע מנותק נמצאים בתלמוד.

• בתלמוד הבבלי נאמר, לגבי כמה מצוות התלויות בארץ, שהן נוהגות בעציץ נקוב מן התורה, ונוהגות בעציץ שאינו נקוב מדרבנן בלבד. בעניין השמיטה לא נזכרה הבחנה בין עציץ שאינו נקוב לעציץ נקוב, אולם לפי רוב האחרונים, גם מצווה זו נוהגת בעציץ שאינו נקוב מדרבנן בלבד. להרחבה ראו: עציץ שאינו נקוב.
• בתלמוד הירושלמי נדונה השאלה, האם מצוות התלויות בארץ נוהגות בצמחים הגדלים בתוך הבית (ולא בשדה)? שאלה זו בלתי תלויה בשאלת העציצים, כי אפשר לזרוע בתוך הבית גם בקרקע (בזמנם רוב הבתים לא היו מרוצפים). נאמר שם, שאיסור ערלה נוהג גם בתוך בית, מצוות תרומות מעשרות אינן נוהגות בתוך בית, ולגבי שמיטה יש ספק אם היא נוהגת בתוך בית או לא.

הרחבה

בתורה, המצוות התלויות בארץ מתייחסות לצמחים הגדלים בשדה. בתלמוד התחילו להתייחס לשאלה, מה דינם של צמחים הגדלים בתוך הבית? שאלה זו בלתי תלויה בשאלת היחס לעציצים, כי אפשר לזרוע בתוך הבית גם בקרקע (בזמנם רוב הבתים לא היו מרוצפים). התשובה שונה למצוות שונות: ”אילן שנטעו בתוך הבית - חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, ובשביעית צריכא [ספק]” (ירושלמי ערלה א ב). הסיבה היא, שבערלה נאמרה המילה ארץ, ”וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ” (ויקרא יט כג), ובמעשרות נאמרה המילה שדה, ”עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה” (ויקרא יד כב), ובשמיטה נאמרו שתי המילים: במצוות עשה של השבתה נזכרה המילה ארץ, ”וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'” (ויקרא כה ב); במצוות לא תעשה של איסור מלאכה נזכרה המילה שדה, ”שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר” (ויקרא כה ד). הרמב"ם לא ציין כלל את דין הזריעה בבית. בעל פאת השולחן הכריע שבזמן הזה ששמיטה אינה נוהגת אלא מדרבנן, יש להקל בספק זה של הירושלמי, ולכן זריעה בבית מותרת.[1] אולם החזון איש[2] והרב שלמה זלמן אוירבך[3] העירו שכיוון שעיקרה מן התורה, יש להחמיר. הראי"ה קוק התלבט בדבר, ופסק שאין להקל שלא במקום הפסד.[4] והרב שאול ישראלי הורה להקל רק במלאכות מדרבנן ורק אם מצטרפת סיבת היתר נוספת, כגון מלאכות דרבנן על ידי גוי.[5] זאת כיוון שלדעתו, מצוות עשה של השבתה חלה גם בבית, ורק מצוות לא-תעשה של איסור מלאכה מוגבלת לשדה.

כשזורעים בעציץ-שאינו-נקוב הנמצא בתוך בית, הספק הוא בדין דרבנן, והכלל במצב זה הוא להקל. לכן, מותר בשביעית לזרוע בעציץ שאינו נקוב הנמצא בתוך בית.^[6]

פרטים מעשיים והלכתיים

שתילה על גג

אחד המאפיינים של חקלאות עירונית הוא שתילה על-גבי גגות. הדבר נזכר כבר לפני כ-700 שנה בתשובה של הרא"ש:

וששאלת: בכרם הנטוע על הגג, ובנין הכרם כך הוא: בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה, ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן, ומלאו עפר, ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב, שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה.

תשובה: יראה לי, דכל כהאי גוונא [שכל דבר הדומה לזה] חייב בתרומה ובערלה... עוד תנן (מעשרות ה, ב): בצלים שהשרישו בעליה, טהרו מלטמא; נפלה עליהם מפולת והן מגולין, הרי אלו כנטועין בשדה. אלמא חזינן [הרי אנו רואים], אפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה, הוי [נחשב] כנטוע בשדה. כל שכן המכוין ליטע בגג, דחשיב כמחובר גמור לכל מילי [שנחשב לגמרי כמחובר לקרקע לכל עניין], לערלה ולתרומה ולהכשר ולטומאה, והתולש בשבת ממנו חייב.

— שו"ת הרא"ש, כלל ב סימן ד

לדברי הרא"ש, כרם הנטוע על גג נחשב כמחובר לקרקע לכל עניין, ואינו נחשב למצע מנותק. אולם לדברי הגר"א, המשנה המדברת על בצלים בעליה מחשיבה אותם כמחוברים לעניין טהרה בלבד, ולא לעניין מצוות התלויות בארץ.^[7] ולדברי הרב דוד טעביל^[8] והרב שלמה זלמן אוירבך,^[9] המחלוקת היא רק בעניין תרומות ומעשרות. אבל לכל עניין אחר, ובפרט לעניין שמיטה, כרם על הגג נחשב כמו קרקע רגילה. לפי זה פסק החזון אי"ש, שגינה על הגג חייבת בשמיטה כמו גינה רגילה, ואינה נחשבת למצע מנותק.^[10] אמנם יש דעה, שאם אין עפר על הגג, אז גם עציץ נקוב על הגג יכול להיחשב כמצע מנותק.^[11]

עציצים גדולים

בחממות תעשייתיות מקובל להשתמש במשטחי-גידול גדולים ונייחים, והפוסקים דנו בשאלה האם משטח כזה עדיין יכול להיחשב כמנותק מהקרקע. הבסיס לדיון הוא דברי הרא"ש לעיל, שכרם הנטוע על גג של בית נחשב מחובר לקרקע אף יותר מעציץ נקוב, וחייב בתרומה ובערלה; דין "עציץ שאינו נקוב" מתייחס רק לדבר המטלטל, כמו עציץ וספינה.^[12] האגלי טל הסיק מכאן, שכל כלי גדול שאינו מטלטל נחשב כמחובר לקרקע.^[13]

למעשה, בימינו מחשיבים גם משטחי-גידול גדולים ונייחים בחממות כ"עציץ שאינו נקוב", מכמה סיבות: רוב הראשונים לא פסקו להלכה כדברי הרא"ש; וגם הרא"ש דיבר רק על בניינים המחוברים לקרקע ונחשבים כחלק ממנה.^[14] המשטחים בחממות עשויים מיריעות סינתטיות שאינן בטלות לקרקע ואינן נחשבות חלק ממנה, להפך, היריעות נועדו במיוחד להרחיק ולנתק את הגידולים מהקרקע.^[15]

נקבי ניקוז

ברוב סוגי הגידולים, צריך שיהיו בעציץ נקבים לצורך ניקוז המים. אם הנקבים מספיק קטנים כך ששורשים קטנים לא יכולים לעבור דרכם, העציץ עדיין נחשב כ"עציץ שאינו נקוב". כך עולה מהמשנה בעניין הכשרת זרעים: "כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב? - כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן."^[16] וכך עולה גם מהגמרא: "ניקב ככונס משקה - עדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים; ניקב כשורש קטן - טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים".^[17] אם יש נקב קטן, המאפשר מעבר נוזלים אבל לא מאפשר מעבר שורשים, העציץ עדיין נחשב למנותק מהקרקע. מאותו מקור ניתן ללמוד, שגודלו של שורש קטן הוא פחות מגודלו של זית.^[18]

למעשה מחמירים בשני הכיוונים: כשהנקב מתיר (למשל מתיר תרומה מעציץ נקוב על הארץ) דורשים שגודל הנקב יהיה לפחות 2 ס"מ,^[19] אך כשהנקב אוסר (למשל אוסר זריעה בשביעית) דורשים שגודלו יהיה לכל היותר 1 ס"מ^[20] או 0.5 ס"מ או אף 1 מ"מ,^[21] כך שיהיה בגודל המינימלי הדרוש ליציאת מים לצורך קיום הגידולים.^[22][23]

עציצים מחומרים שונים

בדיני מקרא ביכורים, בנוסף להבחנה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב,^[24] נזכרה הבחנה בין ספינה מעץ לבין ספינה מחרס: אחת מהן נחשבת כמחוברת לקרקע - כמו עציץ נקוב, והשנייה נחשבת כמנותקת מהקרקע - כעציץ שאינו נקוב.^[25] הסיבה היא, שחומרים מסוימים סופגים את מי הים,^[26] ובמצב זה העץ הגדל בספינה יונק מהאדמה דרך רצפת הספינה (בפרט כאשר הספינה נוגעת בקרקע הים).^[27]

בדיני טומאת אוכלים נזכרה הבחנה דומה: עציצים שהשורשים יכולים לעבור דרכם, כגון עציצים העשויים מאדמה או מגללי-בקר, דינם כעציצים נקובים ש"אינם מכשירים את הזרעים".^[28] הסיבה היא, כיוון שהשורשים עתידים לחדור את העציץ, הוא נחשב כבר עכשיו כאילו אינו קיים, וכאילו הצמח גדל בתוך גוש עפר באויר.^[29]

אמנם, הרמב"ם לא הביא כלל את ההבחנה בין חומרים שונים, וכתב שאין מביאים כלל ביכורים מעץ הגדל בעציץ או בספינה.^[30] לפי פסיקה זו אין חשיבות לחומר שממנו נעשה העציץ, עציצים מכל חומר שהוא נחשבים כמחוברים לקרקע רק אם יש בהם נקב.

למעשה, בימינו מתירים מצע מנותק אם הוא עשוי מחומר שאינו סופג נוזלים ואינו מאפשר מעבר של שורשים, כגון פלסטיק או ניילון,^[23][31] או מתכות שונות.^[32]

עציץ נקוב על-גבי רצפה

עציץ נקוב המונח על-גבי רצפת אבן - לפי החזון איש נחשב כמנותק מהארץ כיוון שהאבן חוצצת ואינה מאפשרת יניקה,^[33] ולפי הרב שלמה זלמן אוירבך דינו כמחובר לארץ כיוון שהרצפה עצמה נחשבת כחלק מהאדמה (כדין כרם על גג הבית בדברי הרא"ש).^[34]

אולם עציץ המונח על רצפת בלטות - גם לפי החזון איש נחשב כמחובר לארץ, כי השורשים יכולים לעבור דרכן לאחר מספר שנים שהעציץ נמצא באותו מקום.^[35]

ענפים ועלים החורגים מגבולות העציץ

חכמי המשנה סברו, שהצמח יונק לא רק דרך האדמה והשורשים, אלא גם דרך האוויר והעלים. לכן פסקו, שקישוא שגדל בעציץ, ועליו חרגו מגבולות העציץ, נחשב כמחובר לארץ לעניין טהרה.^[36] והאחרונים התלבטו בשאלה, האם דין זה תקף גם לגבי מצוות התלויות בארץ. הרב יהודה רוזאניס^[37] ואגלי טל^[38] פסקו שכן, ומכאן פסק החזון איש, שכדי שהמצע ייחשב למנותק, "יש להיזהר שלא יצאו הנופות והעלים חוץ לעציץ, שאז דינו כמחובר".^[33] אולם הרב דוד טביל ממינסק פסק שהדין מיוחד להלכות טומאה.^[39]

למעשה, בימינו מתירים מלאכות שביעית בצמחים החורגים מגבולות העציץ, רק אם העציץ נמצא בתוך בית,^[40] ויש יריעות ניילון החוצצות בין העלים לבין האדמה.^[23]

משטח מנתק

יש שהתירו לגדל בעפר המונח ישירות על-גבי משטח מנתק ללא נקבים, כגון יריעות ניילון, כיוון שהוא מונע יניקה של הצמח מהקרקע.^[41] לעומת זאת, יש שהתירו רק בעפר המונח בתוך כלי, כשהכלי מונח על-גבי משטח מנתק.^[42] ויש מחמירים עוד יותר ודורשים שיהיו שני משטחים: אחד פרוס על האדמה, ועוד אחד מוגבה כמה סנטימטרים מעליו.^[43]

חממות

כאמור, אחת מדרישות ההיתר היא שהמצע המנותק יהיה בתוך "בית". נשאלת השאלה, האם גם חממה נחשבת לבית? במשנה נאמר ”מזהמין את הנטיעות... ועושין להן בתים... עד ראש השנה” (משנה שביעית ב ד). מכאן נראה לכאורה שאסור לעשות "בתים" לנטיעות בשנת השמיטה עצמה. זאת בניגוד לספק שנזכר בירושלמי בעניין "אילן שנטעו בתוך הבית". המפרשים הסבירו בכמה דרכים:

1. המשנה מתייחסת לבית המועיל לגידול העץ - כגון בית המגן על העץ ממזיקים אבל יש בו פתחים לשמש וגשם; בית כזה אסור לעשות בשביעית, כי הוא נחשב כדרך הטיפול הרגילה בעץ. הירושלמי מתייחס לבית רגיל - המזיק לגידול העץ.^[44] לפי דעה זו, חממה שכל מטרתה להועיל לגידולים לא נחשבת ל"בית" אלא ל"שדה", ואסור לזרוע בה בדיוק כמו בשדה, ובפרט שזו דרך זריעה המקובלת.^[45] אולם בימינו ישנן חממות, שאינן מועילות לגידול עצמו, אלא נועדו רק להגן עליו מחרקים (כגון בחממות חסלט); חממות אלו כן נחשבות לבית.^[46]
2. המשנה מתייחסת ל"בית" שיש לו רק קירוי (כגון סככה להגנה מגשם), או רק מחיצות (כגון גדר להגנה ממזיקים), וזה אינו נחשב לבית מבחינה הלכתית; הירושלמי מתייחס לבית ממש, שיש לו מחיצות וגם קירוי בגודל המתאים (כגון קירוי 4 אמות לפחות, ומחיצות 10 טפחים לפחות). לפי זה, ירקות הגדלים בחממה גדולה מספיק, תורת בית עליהם לכל דבר, בין אם החממה מועילה לגידול או לא.^[47]
3. המשנה מתייחסת לעץ שנשתל מלכתחילה בשדה ורק אחר-כך בנו סביבו בית; הירושלמי מתייחס לעץ שנשתל מלכתחילה בתוך בית. לפי זה, מותר לשתול לכתחילה גם בתוך חממה.^[48]

הזזת עציץ בשנת השמיטה

בהלכות שבת, נאמר שהרמת עציץ נקוב מעל הקרקע נחשבת כתלישה, והנחת עציץ נקוב על הקרקע נחשבת כנטיעה.^[49] רבני דורנו דנו בשאלה, האם ישנם איסורים דומים גם בשביעית. בפרט: כיוון שעציץ בתוך הבית אינו נחשב כנטוע, האם הוצאת העציץ מהבית לשדה נחשבת לנטיעה? ואם העציץ נשאר במקומו אבל מסירים את גג הבית (דבר הנפוץ בחממות), האם זה נחשב לנטיעה? החזון איש החמיר בזה, ופסק שזה אכן נחשב לתולדה של מלאכת "זורע".^[50] אבל בימינו רוב הפוסקים מקלים כשהאדם אינו מתכוון לשפר את הצמיחה, כגון כשמזיזים עציצים ממקום למקום לצורך סידור הבית.^[51]

מכירת עציצים לנכרים

כיוון שיש כמה ספקות הלכתיים בגידול בעציצים, גם כשהעציצים מונחים על מצע מנתק בתוך חממה, נוהגים בימינו למכור את העציצים לנכרי. בניגוד להיתר המכירה, שבו מוכרים את אדמת ארץ ישראל עצמה לנכרי, כאן מוכרים רק את העציץ הנייד והעפר שבתוכו, ולכן יש יותר מקום להקל בזה משתי סיבות: (א) אין בזה איסור "לא תחנם",^[52] (ב) המכירה היא אמיתית ולא פיקטיבית - החקלאי אכן יסכים למכור את העציצים תמורת המחיר המלא שלהם.^[53]

אמנם, החזון איש התנגד למכירה זו, מחשש שמא הדבר יביא למכירת המטעים עצמם: "יש חשש גדול, שעל ידי היתר מכירה חלקית זו, של עציצים שאינם נקובים, היתר המכירה יחדור ויתרבה גם לשדות וכרמים, תחילה בגוש קטיף ואחר כך בכל ארץ ישראל... כן גם כאן יאמרו, הנה רבנן דארעא דישראל, כבר התירו פרושים את הדבר, למכור החממות לנכרי על ידי היתר המכירה... החזון איש לא רצה לשמוע בכל זה משום פרצה".^[54]

היישום בימינו

בעקבות הדיונים ההלכתיים והחקלאיים בנושא זה, מקובל היום להתיר פעולות חקלאיות במצעים מנותקים בתנאים הבאים:^[55]

• מגדלים בתוך עציץ אטום ללא נקבים, או עם נקבי-ניקוז קטנים - עד 1 מ"מ לכל היותר.
• העציץ מונח על-גבי משטח מנתק מחומר חזק, שאינו חדיר למים ושאינו חדיר לשורשי הצמחים שגדלים בו.
  • אין די בעפר המונח ישירות על גבי משטח אטום ללא כלי, או בכלי אטום ללא משטח.
• המשטח יכול להיות מיריעות פוליאתילן חזקות, לוחות פח מגולוון, או משטח בטון.
  • לא משתמשים במשטחים מחומרים קלים או מחלחלים, כגון עץ, קלקר, קרטון, בלוקים, פלריג.
• המשטח צריך להיות רחב כדי שנוף הצמחים לא יבלוט ממנו החוצה. אם יש נקבים בצד הכלי - המרחק בינו לבין שפת המשטח יהיה לפחות 24 ס"מ.
• העציץ יהיה בנפח של 330 ליטר לכל היותר.
• על המשטח להיות נקי, כך שלא תיווצר עליו שכבת עפר דקה.
• כל המערכת צריכה להיות בתוך מבנה קבוע - בית או חממה.
• את השתילים לשתילה במצע המנותק יש לקנות אצל מגדל שומר שמיטה, שהכין אותם בשנה השישית או בדרכים המותרות בשמיטה.

לדעת המתירים את השימוש בשביעית בגידול מצע מנותק, אופן הגידול המיוחד מתיר אפילו פעילות חקלאית האסורה בשנת השמיטה מן התורה, כגון זריעה, שתילה, גיזום ודילול הפרי. אולם ישנן דעות מחמירות הדורשות תנאים נוספים:

• תחת העציץ יש להניח שתי שכבות של מצע מנתק (יריעות פוליאתילן); מותר לנקב את היריעות לניקוז, בתנאי שלא יהיה נקב תחת נקב.
• העציץ יהיה בגודל הניתן לטלטול על ידי אדם אחד.
• יש למכור לגוי את העפר שבעציץ.
• מלאכות האסורות מהתורה, כגון זריעה, שתילה, גיזום וקטיף, יש לבצע על ידי פועלים גויים.

על יבול הגדל במצע מנותק לא חלה קדושת שביעית. לכן, מותר לקטוף, למכור ולייצא את היבול הגדל בשיטה זו בשנת השמיטה. ירקות הגדלים על גבי מצע מנותק חייבים בתרומות ומעשרות מספק, ללא ברכה, ומפרישים מהם מעשר עני ומעשר שני. יש לברך על היבול ברכת "בורא פרי האדמה".

גם לדעת המחמירים שלא לזרוע ולשתול על גבי מצע מנותק בשנת השמיטה, מותר במקום הצורך לבצע בו מלאכות המותרות מדרבנן על מנת לשמר את הגידול.

ביקורת

נמתחה ביקורת על השימוש הנרחב במצעים מנותקים מבחינה אקולוגית: "קרנוקופיה של פלסטיק - כך נראית החקלאות האנושית היום... החברה המודרנית ניסתה להחדיר חקלאות מסוג כזה לתוך האקוסיסטמות הטבעיות של העולם, ובכך גרמה רצף של תוצאות שליליות והרות-אסון..."^[56] כמו כן, נמתחה ביקורת על הניתוק מהחקלאות הטבעית המחוברת לאדמה: "מקוממים אותי אנשים שאף-פעם לא נגעו באדמה בכל שש שנות המעשה, ואז... קצת לפני שנת השמיטה, הם נזכרים פתאום שיש דבר כזה אדמה בעולם, ומתחילים במרץ לעסוק בגינון במצעים מנותקים".^[57] לפי גישה זו, עבודת האדמה הטבעית במשך שש שנות המעשה היא חלק בלתי נפרד מהעיקרון של מצוות השמיטה. שימוש במצע מנותק הוא ראוי רק במקומות שבהם אין אפשרות לחקלאות טבעית, כגון בבניינים במרכזי הערים (חקלאות עירונית).

קישורים חיצוניים

• ארץ חמדה, "שנת השבע", שיעורים 24–26 - עציצים, חממות ומצעים מנותקים, אוסף מקורות, הסברים ושאלות חזרה
• מאיר שורץ, ‏זכרונות על ראשית הגידולים במצע מנותק, המעין תשרי תשס"ח
• תני גולדשטיין, נערכים לשמיטה: לעבד את האדמה בלי לגעת בה, באתר ynet, 2 באפריל 2007
• מידע על מצע מנותק בקטלוג הספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא מצע מנותק, באתר ספריית אסיף