Loading AI tools
מערכת של מערות קבורה עתיקות בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערות עאבוד הן מערכת של מערות קבורה חצובות מפוארות, השוכנות בקרבת הכפר עאבוד השוכן על כביש חוצה בנימין שבדרום־מערב השומרון. בקרבת המערות, הנקראות "מַקַטַע-עַבּוּד", נתגלתה מערת נטיפים קרסטית גדולה ומסועפת, המערה ממוקמת במדרון טרשי במרחק של כ־800 מ׳ דרומית-ערבית לכפר עאבוד. בשנת 2002 פורסם לראשונה אודות המערה. שני המטיילים די טיילור וטוני הווארד תיארו אותה בקצרה בספרם העוסק בטיולים רגליים בארץ־ישראל.[1]
 | |
| כניסה למערת קבורה בעאבוד | |
| מידע כללי | |
|---|---|
|
(למפת גוש דן רגילה)   מערת קבורה עאבוד |
בשנת 2009 נסקרה המערה בפעילות משותפת של חוקרים מן המרכז לחקר המערות ומן המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן.[2] במהלך הסקר נתגלה ממצא עשיר של כלי חרס, אבן, מתכת, זכוכית וצור וכן כמה מטבעות ברונזה. הממצא מייצג תקופות רבות אלה: הכלקוליתית, הברזל, הרומית, הביזנטית, המוסלמית המוקדמת ועוד. מרבית הממצאים שנתגלו במערה תוארכו לפרק הזמן שבין שתי המרידות ברומאים והובאו אליה על ידי יהודים שמצאו בה מפלט במהלך מרד בר כוכבא. המערה כולה מוגדרת כשמורת טבע.
| נ.צ: 155893/157720 |
מערות עאבוד נמצאות בסביבת הכפר עאבוד השוכן על כביש חוצה בנימין, שבדרום-מערב השומרון. המערה ממוקמת במצוק גיר, בתחום כרם זיתים מעובד, במרחק של כ־800 מ׳ דרומית־ מערבית לכפר עאבוד.
הנסיעה לאזור זה תהיה מצומת גבעת כ"ח דרך כביש חוצה בנימין. אשר היה הדרך הראשית ממישור החוף לעבר הרי בית אל. כביש זה עובר בתוואי דרך רומית חשובה, שהובילה ממישור החוף לעבר ירושלים. ובימי בית שני שימשה הדרך נתיב עלייה לרגל וציר תנועה מרכזי לכוחות הצבא הרומי, אלו סללו אותה לראשונה במהלך מסעי הכיבושים באזור, במרד החורבן ובמרד בר-כוכבא. בתקופות מאוחרות יותר, שימשה הדרך נתיב צליינות (כביש 465 הישן). עקב בעיות ביטחון נסגר קטע הכביש 465 אשר עבר במרכז עאבוד ונסלל כביש עוקף עאבוד. כיום עובר הכביש את היישוב עופרים וממשיך לכוון נווה צוף. לשם גישה למערות כיום נדרש תיאום מול הצבא, בפיקוד מרכז, והיציאה לשטח עוברת דרך היישוב בית אריה.
מערת עאבוד היא מערת נטיפים גדולת ממדים באורך של כ-600 מטר שנוצרה כתוצאה מפעילות קרסטית שנוצרה בתהליך ארוך של המסת סלע הגיר על ידי מים. תהליך זה הוא שהביא ליצירת הנטיפים והזקיפים הרבים שבמערה. המערה כוללת חלל מרכזי גדול בעומק כעשרים מטרים שבקצהו ברכה קטנה מעשה ידי אדם המתמלאת ממיימי מעיין, ומערות קטנות יותר שמתפצלות מהחלל המרכזי.
סביר להניח שמערות הקבורה היו של פליטים ממערת עאבוד אשר נמלטו אליה מהכפר עאבוד השוכן כ־1 ק״מ ממזרח למערה. הכפר עאבוד ממוקם במרכז שלוחה רחבה במדרון המערבי של הרי בית אל, בצד הדרך העתיקה שהוליכה מאנטיפטריס לגופנא וממנה ליריחו. בתי הכפר מכסים שרידי יישוב עתיק שהתקיים בין השאר בתקופה הרומית הקדומה, בתקופה הביזנטית, בימי הביניים ובתקופה העות׳מאנית.
בריכוז של מערות הקבורה, המכונה "מקטע עאבוד", השוכן כקילומטר מצפון־ מערב. הקברים בולטים בייחודם ובעיקר שני קברים מונומנטליים המזכירים בגודלם ובעיטורם קברים מפוארים בירושלים מימי היישוב מתקופת הבית השני. פארן של מערות הקבורה מעיד על משפחות אמידות שגרו באזור והשתמשו במערות אלו במשך כמה דורות. באחד הקברים נמצאו שברי גלוסקמאות. בהתאם למיקום, המקבילות, והעיטורים ניתן להניח שהקברים שימשו אוכלוסייה יהודית בשלהי ימי בית שני ועד למרד בר־ כוכבא.
בחזית המערה הראשית, המערבית, נותרו גילופים של אשכולות ענבים משולשים, המורכבים משלוש אונות. כמו כן אפשר לראות עלה גפן, וורדות (רוזטות). בראש חזית מערת הכוכים הפנימית המערבית גולפו עיטורים של אשכולות ענבים מעוגלים ומוארכים. גיוון העיטור בשני זנים של ענבים, מוכר מאומנות הגילוף באבן מתקופת הבית השני, על גלוסקמות וחזיתות מערות קבורה מאזור ירושלים. תיעוד שני זני ענבים אלו נמשך גם בגילופים באבן בתקופה הביזנטית וגם בציורי הפסיפסים בכנסיות ביזנטיות בישראל ומחוצה. אפשר לשער שהייתה משמעות מיוחדת להבחנה ביi שני זני הענבים. בציור הפסיפס מכנסיית כיסופים, בידו של "אורביקון", המוליך גמל עם אמפורות יין ליצוא מנמל עזה, יש אשכול ענבים מוארכים, וייתכן ששענבים אלו היו משובחים במיוחד לייצור יין.[3]
מערת כוכים זו מעוטרת בפרסקות, ציורים בצבע בטיח לח, שאופייניים למאה הראשונה לפנה"ס, בדגמים גאומטריים צבעוניים. הצבעים השתמרו יפה עד ימינו, למרות היות המערות פרוצות לכל בא. הצבעים שנראים הם: ירוק, כחול, אדום, כתום, צהוב.
במערה אולם רחב ומוארך אשר ממנו ממשיכות מחילות לכיוונים שונים. במערה נמצאו ריכוזים גדולים של חרסים, כלי זכוכית, כלי אבן, כלי מתכת, מטבעות, סיר בישול וחפצים נוספים ומשקולות פלך, כולם מהתקופה הרומית הקדומה (המאה ה-2 לספירה). המערה התגלתה על ידי שני תיירים בריטיים, ונסקרה בפעילות משותפת של המחלקה לחקר המערות והמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בסתיו 2009, בראשותם של בועז זיסו ועמוס פרומקין. במהלך הסקר התגלו במערה ממצאים רבים שכנראה הובאו למקום על ידי פליטים יהודים, כפי הנראה תושבי הכפר עאבוד הסמוך, במהלך מרד בר- כוכבא. לא מן הנמנע שהיו אלו צאצאיהם של המשפחות העשירות שחצבו את הקברים המפוארים במקטע עאבוד ועל כך יעידו כלי הזכוכית המגוונים ומיני תכשיטים שנתגלו בין שאר הממצאים במערה. בין הממצאים מפתחות ארכובה – עדות אילמת לאופטימיות של הנמלטים שהקפידו לנעול את בתיהם תוך כדי בריחתם למערה, כלי חרס הכוללים בעיקר נרות, קנקני אגירה וסירי בישול המלמדים על התארגנות, הבאת מזון והכנה מוקדמת למרד, כלי אבן המלמדים על כך שהמסתתרים במערה היו יהודים וכלי נשק מברזל המלמדים על רוח הלחימה שנשבה בקרב המורדים. אך גולת הכותרת הם המטבעות: שנים עשר מטבעות התגלו במערה, שישה מהם נושאים את אותו הדגם – בצד אחד עץ תמר והכתובת 'שמעון' ובצד השני אשכול גפן והכתובת "שבלחר ישראל" (ראשי תיבות של: שנה ב לחרות ישראל). כיוון שאלו המטבעות המאוחרים ביותר במערה, יש להניח שאזור זה של יהודה חרב כבר בסוף השנה השנייה של המרד, שנת 134.
סביר להניח שהפליטים ממערת עאבוד נמלטו אליה מהכפר עאבוד השוכן כקילומטר ק״מ ממזרח למערה. הכפר עאבוד ממוקם במרכז שלוחה רחבה במדרון המערבי של הרי בית אל, בצד הדרך העתיקה שהוליכה מאנטיפטריס לגופנא וממנה ליריחו בתי הכפר מכסים שרידי יישוב עתיק שהתקיים בין השאר בתקופה הרומית הקדומה, בתקופה הביזנטית, בימי הביניים ובתקופה העות׳מאנית. בכפר עאבוד ובסביבתו התקיים יישוב יהודי בשלהי תקופת הבית השני עד ימי מרד בר־כוכבא. יישוב זה נפגע כפי הנראה במהלך שתי המרידות נגד הרומאים ותושביו נאלצו לעזוב את בתיהם ולהימלט על נפשם. על פי הממצאים שהתגלו במערת עאבוד נראה כי עשרות ואולי מאות מתושבי הכפר, מצאו מחסה זמני במערה זו במהלך מרד בר־כוכבא. על פי הממצא הנומיסמטי (במטבעות) שהוצג לעיל, ייתכן שאירוע דומה, אם כי בקנה מידה מצומצם יותר, התרחש גם במהלך המרד הראשון, אולם לפי שעה לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. היעדרם של עצמות אדם וממצאים אחרים (דוגמת מטמונים וחפצים יקרי ערך) במערת עאבוד מעיד לכאורה על כך שגורלם של המסתתרים במקום שפר עליהם וכי הם עזבו אותה בשלום.
בחללים עמוקים יותר במערה נמצאו גם ראשי אלה, חנית ברונזה, כלי חרס ונרות חרס צבוטים, כלי צור וזרעי דגנים מפוחמים, כולם מהתקופה הכלקוליתית ומתקופת הברונזה. נראה כי שוכני המערה מתקופת מרד בר-כוכבא לא הכירו את האזורים העמוקים האלה של המערה עקב חסימתה על ידי איתני הטבע עם השנים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
