מלחמת האזרחים באורוגוואי, הידועה בספרדית גם בשם Guerra Grande ("המלחמה הגדולה"), הייתה סדרה של סכסוכים מזוינים בין מנהיגי העצמאות של אורוגוואי. בעוד שרשמית המלחמה נמשכה מ-1839 עד 1851, היא הייתה חלק מעימותים מזוינים שהחלו ב-1832 ונמשכו עד לתבוסה הצבאית הסופית של סיעת "הבלאנקוס" ב-1904.
 | |||||||||
| איור של הגנת מונטווידאו מתוך ספרו של איזידורו דה-מריה, Annals of the Defense of Montevideo | |||||||||
| תאריכים | 1839–1851 (כ־12 שנים) | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אורוגוואי | ||||||||
| תוצאה | ניצחון הקולורדוס | ||||||||
| |||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
תומכי שני הנשיאים המתנגדים ריברה ואוריבה הקימו שתי מפלגות פוליטיות: מפלגת קולורדו והמפלגה הלאומית, שתיהן קיבלו גיבוי ותמיכה ממקורות זרים, כולל האימפריה הברזילאית השכנה, הקונפדרציה הארגנטינאית, מחוז בואנוס איירס וכן מעצמות אירופה, בעיקר האימפריה הבריטית וממלכת צרפת, אבל גם לגיון של מתנדבים איטלקים כולל ג'וזפה גריבלדי. המגוון הגדול של הלאומים בקרב כוחות הצבא התומכים במפלגת קולורדו העמיד קשיים בטענה למאבקם במונחים של "שחרור לאומי"; במקום זאת, הצד של מפלגת קולורדו טען שהם מגנים על "האנושות" וה"ציוויליזציה" מפני "עריצות".[1]
ריברה נגד לאוואלחה
לאחר הכרזת עצמאותה של אורוגוואי בשנת 1828 נוצר סכסוך על ההנהגה בין מנהיג שלושים ושלושה המזרחים חואן לאוואלחה לבין המפקד הצבאי הוותיק פרוקטואוזו ריברה, שב-6 בנובמבר 1830 נבחר לנשיא הראשון של אורוגוואי. ביוני 1832 ניסו תומכיו של לאוואלחה להרוג את ריברה וב-3 ביולי התקומם חיל המצב של מונטווידאו, וקרא להפוך את לאוואלחה למפקד העליון. ריברה, בעזרתם של האוניטאריים הארגנטינאים, הביס את לוואלחה ב-18 בספטמבר 1832 בטופמבה, ואילץ את לאוואלחה לברוח למחוז הברזילאי ריו גרנדה דו סול. שם ארגן לאוואלחה כוח חדש בתמיכתו של האיש החזק של בואנוס איירס חואן מנואל דה רוסאס ובמרץ 1834 פלש לאורוגוואי, רק כדי להיות מובס על ידי ריברה פעם נוספת.[2]
ריברה נגד אוריבה
ב-1 במרץ 1835, מנואל אוריבה, עוד אחד משלושים ושלושה המזרחים, נבחר לנשיא השני של אורוגוואי בעוד ריברה נשאר כמפקד הצבא. אוריבה המשיך במדיניות משלו ובינואר 1836 הוציא את ריברה מהפיקוד ונתן חנינה לחברו הוותיק לאוואלחה.
בלאנקוס נגד קולורדו
ב-16 ביולי 1836, ריברה מרד באוריבה. כדי לייחד את חייליו, אוריבה הורה להם לענוד סרט זרוע לבן. לאחר מכן הורה ריברה לתומכיו ללבוש כחול, אך כשהיא דעכה במהירות, הם החלו להשתמש בסרטי זרוע אדומים. מתוך סימני ההבחנה הצבאיים הללו צצו במהירות "הבלאנקוס" השמרנים ("לבנים") ו"הקולורדו" הליברליים ("אדומים"). "הקולורדו" הונהגו על ידי פרוקטואוס ריברה וייצגו את האינטרסים העסקיים של מונטווידאו; בראש "הבלאנקוס" עמד מנואל אוריבה, שדאג לאינטרסים החקלאיים של הכפריים וקידם פרוטקציוניזם.
תבוסת אוריבה
על מנת לתמוך באוריבה, ארגן לאוואלחה צבא בארגנטינה ונע נגד ריברה, שנעזר על ידי אוניטרים ארגנטינאים בראשות הגנרל חואן לאוואלה. ב-19 בספטמבר 1836, ריברה הובס בקרב קרפינטריה ונמלט לברזיל, שם הצטרפו חייליו לרפובליקת ריוגרנדה שהוכרזה לאחרונה. בעזרת רפובליקה זו פלש ריברה לאורוגוואי ב-1837 וב-22 באוקטובר הביס את כוחותיו של אוריבה בקרב יוקוטוחה וריסק לחלוטין את אוריבה ב-15 ביוני 1838 בקרב פלמאר.[2]
בשנת 1838 החלה צרפת בחסימה ימית על נמל בואנוס איירס לתמיכה בבעלי בריתה הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית שהיו מעורבים במלחמת הקונפדרציה עם הקונפדרציה הארגנטינאית וצ'ילה. משלא הצליחה לפרוס כוחות יבשה, צרפת חיפשה כוחות בעלות ברית כדי להילחם במנהיג בואנוס איירס החזק חואן מנואל דה רוסאס בשמם. לשם כך הם תמכו בפרוקטואוזו ריברה ועזרו לו להביס את אוריבה, שהיה ביחסים טובים עם רוסאס.[3] ב-24 באוקטובר 1838 התפטר אוריבה ונמלט לבואנוס איירס, וריברה תפס את השלטון.
חזרתו של אוריבה
רוסאס לא הכיר בריברה כנשיא לגיטימי, וביקש להחזיר את אוריבה לשלטון. ריברה וחואן לאוואלה הכינו חיילים לתקוף את בואנוס איירס. בשלב זה, גם הכוחות הבריטיים וגם הצרפתים התערבו, והפכו את הסכסוך למלחמה בינלאומית.
ב-6 בדצמבר 1842, "הבלאנקוס" בפיקודו של מנואל אוריבה ו"הקולורדוס" בפיקודו של פרוקטואוזו ריברה נלחמו בקרב ארויו גרנדה. כוחותיו של ריברה הובסו לחלוטין, ואוריבה הטיל מצור על מונטווידאו.[4]
המצור הגדול על מונטווידאו
עם השמדת צבא אורוגוואי בקרב ארויו גרנדה, ההנחה הייתה שבירת המדינה, מונטווידאו, תיפול בידי הכוחות המשולבים של מושל בואנוס איירס חואן מנואל דה רוסאס ונשיא אורוגוואי לשעבר מנואל אוריבה.[5] עם זאת, המצור של אוריבה על מונטווידאו נמשך תשע שנים. העבדים החדשים ששוחררו, שיצרו קבוצה של 5,000 איש, וקהילת הגולים הזרים היו אחראים בעיקר להגנת העיר.[5] עד 1843 אוכלוסיית מונטווידאו, שמנתה שלושים אלף תושבים, הייתה קוסמופוליטית ביותר, כאשר אורוגוואים היוו רק שליש ממנה.[1] הנותרים היו בעיקר איטלקים (4205), ספרדים (3406), ארגנטינאים (2,553), פורטוגזים (659), אנגלים (606) וברזילאים (492).[1]
במהלך תקופה זו היו לאורוגוואי שתי ממשלות מקבילות:
- Gobierno de la Defensa במונטווידאו, בראשות חואקין סוארז (1843–1852)
- Gobierno del Cerrito (עם המטה בשכונה הנוכחית Cerrito de la Victoria), השולט בשאר המדינה, בראשות מנואל אוריבה (1843–1851)
האימפריה הבריטית הצילה בסופו של דבר את העיר בכך שאפשרה לה לקבל אספקה. ראשית, כוחות הצי הבריטי והצרפתי חסמו זמנית את נמל בואנוס איירס במהלך דצמבר 1845. לאחר מכן, הצי הצרפתי והבריטי הגנו על מונטווידאו מהים. לגיונרים צרפתים, ספרדים ואיטלקיים, בראשות ג'וזפה גריבלדי, חברו לקולורדוס בהגנה על העיר.[6] כמו כן, בשנת 1846, רגימנט הרגלים ה-73 (פרתשייר), שנשלח על ידי בריטניה, הגיע למונטווידאו והגן עליה במשך שבעה חודשים מפני כוחות המצור של ארגנטינה.[7]
היסטוריונים מאמינים כי הכוחות הצרפתיים והבריטים התערבו באזור כדי להבטיח ניווט חופשי לאורך ריו פרנה וריו אורוגוואי. עם זאת, בשנת 1850, הן הצרפתים והן הבריטים פרשו לאחר חתימת הסכם שייצג ניצחון עבור חואן מנואל דה רוסאס ומפלגתו הפדרלית בארגנטינה.
לאחר נסיגת החיילים הבריטים והצרפתים, נראה היה שמונטווידאו תיפול בידי חואן מנואל דה רוסאס ואוריבה. עם זאת, התקוממות נגד דה רוסאס בראשות עמיתו הפדרליסט חוסטו חוסה דה אורקיסה, מושל מחוז אנטרה ריוס בארגנטינה, בסיוע כוח אורוגוואי קטן, שינתה את המצב לחלוטין. מנואל אוריבה הובס ב-1851, והותיר את "הקולורדו" בשליטה מלאה במדינה. ברזיל התערבה באורוגוואי במאי 1851, ותמכה ב"קולורדו" עם כוחות פיננסיים וימיים. זה הוביל למלחמת הפלטינה עם רוסאס באוגוסט 1851. בפברואר 1852, לאחר שהובס בקאסרוס, התפטר רוסאס מתפקידו וכוחות פרו – "קולורדו" של אורקיסה הסירו את המצור על מונטווידאו.
לאחר מכן
ממשלת מונטווידאו תגמלה את תמיכתה הכספית והצבאית של ברזיל בשלבים האחרונים של המלחמה על ידי חתימה על חמש אמנות ב-1851 שקבעו ברית תמידית בין שתי המדינות.
ברזיל נדרשה להסגיר עבדים ופושעים נמלטים מאורוגוואי. למעשה, במהלך המלחמה, גם הבלאנקוס וגם הקולורדוס ביטלו את העבדות באורוגוואי כדי לתגבר את הכוחות הצבאיים שלהם.
האמנות גם אפשרו ניווט משותף על ריו אורוגוואי ויובליה ופטרו יצוא בקר ובשר מלוח ממסים. תעשיית הבקר באורוגוואי נהרסה בעקבות המלחמה. האמנה גם הכירה בחוב של אורוגוואי לברזיל על סיועה נגד הבלאנקוס והתחייבות של ברזיל למתן הלוואה נוספת.
אורוגוואי ויתרה על תביעותיה הטריטוריאליות מצפון לריו קוארים, ובכך צמצמה את שטחה לכ-176,000 קמ"ר, והכירה בזכותה הבלעדית של ברזיל לשייט בלגונת מירים ובריו יאגוארון, הגבול הטבעי בין שתי המדינות.
סכוכים מאוחרים יותר
שני הצדדים התעייפו מהכאוס. ב-1870 הם הגיעו להסכמה להגדיר תחומי השפעה: הקולורדוס ישלטו במונטווידאו ובאזור החוף, הבלאנקוס ישלטו בעורף עם אחוזותיה החקלאיות. בנוסף, הבלאנקוס קיבלו חצי מיליון דולר כדי לפצות אותם על אובדן חלקם במונטווידאו. אבל את המנטליות של הקאודיו היה קשה למחוק מאורוגוואי והסכסוך הפוליטי המשיך והגיע לשיאו במהפכת הרומחים (Revolución de las Lanzas) (1870–1872), ומאוחר יותר עם התקוממותו של אפריציו סראביה.
בתרבות נפוצה
הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא, ברומן שלו "טרויה החדשה", תיאר את המצור של אוריבה על מונטווידאו כמלחמה טרויאנית חדשה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
