מירקה גינובה

מירקה גינובה (במקדונית: Мирка Гинова;‏ 1916^[1] – 27 ביולי 1946) הייתה לוחמת מתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים ביוון. יחד עם אלפי פטריוטים מקדוניים ויוונים, היא נלחמה נגד הכובשים הפשיסטים של יוון, ובהמשך נגד כוחות התגובה והמונרכו-פשיזם. מירקה גינובה הייתה האישה הראשונה שנורתה ביוון מסיבות פוליטיות.

מירקה גינובה
Мирка Гинова

לידה	1916 רוסילובו, יוון
הוצאה להורג	27 ביולי 1946 (בגיל 30 בערך) גיניסטה, יוון
מדינה	יוון
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של יוון
השקפה דתית	חוסר דת

ביוגרפיה

ראשית חייה

מירקה גינובה (בגרסה היוונית, אירינה גינס) נולדה למשפחה ענייה ברוסילובו (מק'), כפר קטן עם כ-60 משפחות, בסמוך לאגם וגוריטידה (אנ'). בגיל שנתיים, אמה נפטרה משפעת, מה שהותיר אותה להרגיש את כל המרירות והסבל שבחיים. היא סיימה את בית הספר היסודי בכפר פירגוי (אנ'). אביה, קונסטנטין גינוב, אף על פי שהיה עני, כשראה את צמאונה לידע, עם מעט מאוד אמצעים, שלח אותה לקורס הכשרת מורים בקסטוריה. לאחר שסיימה את מסלול הכשרת המורים שלה, חיפשה מירקה עבודה במשך זמן רב, אך במשך שש שנים המשטר הפשיסטי של מטאקסס מנע ממנה למצוא עבודה. כלומר, בתקופה זו המשטר הדיקטטורי באכזריות מוחלטת רדף את המקדונים, התייחס אליהם כאזרחים סוג ב' והתערב בחייהם. לפני תחילת מלחמת איטליה–יוון (28 באוקטובר 1940), מונתה למורה בכפר ליד אדסה (אנ'). מירקה גינובה ידוע בשל אהבתה לילדים, ותוך זמן קצר צברה את אמונם וכבודם, והכפר כולו קיבל אותה.

כמהפכנית

אנדרטה לזכר מירקה גינובה בביטולה

עם תחילת הכיבוש הפשיסטי של יוון באפריל 1941, החמרה מצבם של המקדונים במקדוניה האגאית. מירקה גינובה הצטרפה לשורות הארגון OKNE (אנ') וארגון הנוער EPON (אנ'). כפעילה ב-EPON, היא פעלה באופן לא חוקי בכפרים אדסה (אנ') ואלמופיה (אנ'). היא ארגנה את הנוער המקדוני כדי שיסייע במאבק השחרור של העם, גייסה לוחמים חדשים, והיא עצמה הצטרפה לפרטיזנים ב-1943, באזור קג'מקסאלאן (אנ'). מירקה גינובה הייתה מזכירה של החזית האנטי-פשיסטית של נשות מקדוניה (אנ') באזור אדסה.

לאחר שחרור יוון, החלה הממשלה החדשה לרדוף את חברי ההתנגדות. אנשי ELAS (אנ') נעצרו באופן מאסיבי, נכלאו ונאסרו בעינויים חסרי תקדים, ובמיוחד האוכלוסייה המקדונית במקדוניה האגאית הייתה נתונה לפעולות תגמול. ב-1945 הצטרפה מירקה גינובה לארגון TOMO (מק'), והשתתפה בקבוצות המזוינות של חזית השחרור הלאומית (אנ') במהלך פרוץ מלחמת האזרחים ביוון.

מותה

ב-6 ביולי 1946, במקום דולגה ליבאדה בהר פוס, ליד וודן, הקימה מירקה גינובה פלוגה פרטיזנית קטנה.^[2] עד מהרה, במבצע של 400 ז'נדרמים יוונים וחיילים, הותקפה הפלוגה ופרצה קטטה בה מירקה ג'ינובה (שהייתה היחידה חמושה) הרגה שני ז'נדרמים. כשנגמרו לה התחמושת, היא נלכדה, יחד עם שישה מחבריה. הז'נדרמים תקפו אותה באכזריות ובבגדים קרועים וכולם מכוסים בדם נשאו אותה ברחובות אדסה, אך היא הלכה עם ראשה ישר ותמיד חייכה אל האנשים שהתאספו לראות אותה. ואז, התחילו עינויים נוראיים שבהם הוכתה מירקה גינובה בעץ, בדלי עשוי תיל ומתכת, דפקו מסמרים מתחת לציפורניה והכו בה בחשמל. לאחר מכן, היא נקברה בחיים עד צווארה, בעוד ז'נדרים ירו מעל ראשה.^[3] בהמשך ליוו את מירקה גינובה וששת חבריה לגיניסטה (אנ'). במשפט בבית הספר העירוני ב-25 ביולי 1946, נגזר עליה גזר דין מוות שיבוצע על ידי כיתת יורים. יחד עם חברים אחרים, מירקה גינובה נורתה ב-27 ביולי 1946. מלבדה, נורו גם ריסטו סטויאנוב (45), טומה מיג'אנגוב (55), ג'ורג'י פרוב (25), פטר פופ דימיטרוב (35), דימיטר לימובוב (40) וגורגיוס מוצאצ'יס-אלקו.^[4] במהלך המשפט, היא הראתה את כל אומץ לבה. אף על פי שהיא מודעת לתוצאות הידועות מראש, היא הצהירה להגנתה בפני בית המשפט:

אני מקדונית ואני מאמינה ב-KKE, מאחר שרק אותה מפלגה מייצגת את רצונות העם ביוון ומבטיחה למקדונים זכויות שוות עם כולם. נלחמתי נגד הגרמנים... ועכשיו אני גאה למות כי נלחמתי נגד הכובשים החדשים.

היא הראתה אומץ דומה בעצם פעולת הירי, כשלא נתנה לעיניים להיות מכוסות עיניים, וכל הזמן היא שרה את האינטרנציונל ותמיד צעקה "הורה למפלגה הקומוניסטית של יוון!". חייל יווני שנכח בירי הבחין ברגעיה האחרונים של מירקה גינובה, ובמכתב לאביה הוא כתב את הדברים הבאים:^[5]

... מזל טוב על הבת שילדת. היא בירכה את המוות בחיוך על פניה, באומץ, שרה וכולנו נדהמנו. בשעה 5.30, ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רוצה שאכתוב משהו להורים שלה. והיא אמרה לי: 'אם אתה מחבב אותי, תכתוב לאבי את הדברים הבאים: אני מתה למשהו שאני מאמינה בכל נפשי, כנה, לא ככה לא ישר, בגלל החיים הגרועים יותר של אחרים, לא שלי'. היא הייתה מופלאה, ואפילו לפני מותה לא גילתה שום ייאוש. וגם כך ששת האחרים, אך יותר מכך. אני לא כותב את המילים האלו כדי לשבח את בתך, אני רק חושף את האמת שראיתי. אני מברך אותך, חייל שהוטל עליו חובה להשתתף במעשה האומלל הזה והיה לי הרצון לכתוב לך את המילים האחרונות של אירינה הבלתי נשכחת, המכונה לכולם מירקה...

מורשת

במקדוניה הצפונית, פניה של מירקה הם סמל לאומץ לבן של נשים מקדוניות. אומץ לבה מושר בפולקלור המקדוני, כמו השירים "Тихо Мирка си заспала"‏^[6] ו-"Мирка на Гинови". הוא מושר גם על ידי משוררים מקדוניים, כמו השיר "Мирка Гинова" מאת איוואן צ'פובסקי (מק').^[7] כיום, לכבודה ברחבי מקדוניה הצפונית, ישנם עשרות מוסדות, ארגונים ורחובות הנושאים את שמה (למשל מעון הסטודנטים הממלכתי לסטודנטים תיכוניים ואוניברסיטאים בביטולה, בית התרבות בדמיר קפיה וכו'), וכן הוקמה אנדרטה לזכרה שהוקמה על ידי דראגן פופובסקי-דאדא בטיילת בביטולה ב-2006.^[8]

לקריאה נוספת

• Георги Ајановски „Ирина Гинова Мирка“, Скопје, 1992.
• Ташко Мамуровски „Мирка Гинова (1916-1946): време, живот и дело“, Скопје, 1996.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מירקה גינובה בוויקישיתוף

• „Тихо Мирка си заспала“, текст и изведба, Бапчорки
• „Мирка на Гинови“, текст и изведба

הערות שוליים

1. „Македонска енциклопедија“, МАНУ, 358 стр.
2. Мирка Гинова-Μίρκα Γκίνοβα (1916-1946) | Нова Зора – NovaZora.gr, novazora.gr (ארכיון)
3. Pollitecon Publication (ארכיון)
4. Мирка Гинова - биографија | Македонски документи, Мирка Гинова - биографија | Македонски документи, ‏2011-05-01 (ארכיון)
5. Македонска нација, 1 септември 2010 (ארכיון)
6. Сокол ми лета високо - Збирка на народни песни од Егејска Македонија, Културно-уметничко друштво „Гоце Делчев“ - Скопје, Скопје, 1978, стр. 66.
7. Мирка Гинова - И. Чаповски | Македонски документи, Мирка Гинова - И. Чаповски | Македонски документи, ‏2011-03-19 (ארכיון)
8. „Откриена биста на Мирка Гинова“, Вечер, бр. 13279, 23 август 2006.(הקישור אינו פעיל)