Loading AI tools
כלכלן אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארי ניוטון רות'בארד (באנגלית: Murray Newton Rothbard; 2 במרץ 1926 – 7 בינואר 1995) היה כלכלן יהודי-אמריקאי ונודע כפילוסוף ומהדמויות הבולטות בתנועה הליברטריאנית.
 | |
| רות'בארד 1994~ | |
| לידה |
2 במרץ 1926 ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בינואר 1995 (בגיל 68) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
Murray Newton Rothbard |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קולומביה |
| מנחה לדוקטורט |
Joseph Dorfman, לודוויג פון מיזס |
| מוסדות |
|
| זרם | ליברטריאניזם |
| תחומי עניין | כלכלה, פילוסופיה פוליטית, האסכולה האוסטרית, ליברטריאניזם, אנרכו-קפיטליזם |
| עיסוק |
כלכלן, מרצה באוניברסיטה, מסאי, סופר, פרופסור, פעיל חברתי, היסטוריון, פילוסוף, היסטוריון כלכלי |
| הושפע מ | אריסטו, לודוויג פון מיזס, אויגן פון בהם-באוורק, אדמונד ברק, קארל מנגר, איין ראנד, ג'ון לוק |
| השפיע על | רוברט נוזיק, הנס הרמן הופה, רון פול, תום וודס, רוברט היגס, וולטר בלוק |
| מדינה | ארצות הברית |
| חתימה |
 |
  | |
רות'בארד היה כלכלן הטרודוקס מהאסכולה האוסטרית, היסטוריון ותאורטיקן פוליטי שכתביו והשפעתו האישית מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות התנועה הליברטריאנית, והוא אחד ההוגים החשובים במסורתה. רות'בארד היה המייסד והתאורטיקן המוביל של האנרכו-קפיטליזם, תומך נלהב ברוויזיוניזם היסטורי, ודמות מרכזית בתנועה הליברלית של המאה העשרים.
כתב מעל 20 ספרים בנושאי כלכלה, פילוסופיה והיסטוריה כלכלית, בהם המגנום אופוס שלו "'אדם כלכלה ומדינה".
רות'בארד טען כי כל השירותים הניתנים על ידי המערכת המונופולית של המדינה המאורגנת יכולים להיות מסופקים בצורה יעילה בהרבה על ידי המגזר הפרטי, וציין כי המדינה היא "ארגון של שוד שיטתי אחד גדול". הוא הגדיר את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית כהונאה והתנגד לבנקאות מרכזית. הוא התנגד בתוקף לכל התערבות צבאית, פוליטית וכלכלית בענייני אומות אחרות. לדברי חברו, הנס הרמן הופה, "לא הייתה שום תנועה אנרכו-קפיטליסטית ללא רות'בארד".
רות'בארד היה בלתי מתפשר בתמיכתו בזכות הקניין של כל אדם לגופו ורכושו וקידם זרם של אנרכיזם שוק חופשי אותו כינה אנרכו-קפיטליזם. בין פעילויותיו הפוליטיות רות'בארד היה ממייסדי המפלגה הליבטריאנית בארצות הברית, מכון מיזס ומכון קאטו, מכון חשיבה ליברטריאני בולט.
רות'בארד נולד בניו יורק, בן למהגרים יהודים מרוסיה ומפולין, בה בילה את רוב חייו. אביו היה כימאי. הוא גדל והתחנך כאיש ימין, בסביבה שבה רוב חבריו ועמיתיו היו קומוניסטים. רות'בארד הגדיר את אביו המהגר כאינדיבידואליסט שאימץ את הערכים האמריקניים של ממשל קטן ומוגבל, יזמות חופשית, רכוש פרטי, ושל "נחישות להתעלות מעל עצמנו". בעיניו, הסוציאליזם נראה "ככפייני ומעורר אימה."[1]
התחתן בשנת 1953 בניו יורק עם ג'ואן שומאכר, שבעתיד תהיה העורכת של כתביו ויועצת קרובה עבורו.
למד כלכלה ומתמטיקה באוניברסיטת קולומביה, ולאחר 11 שנים קיבל דוקטורט בכלכלה, בשנת 1956.
רות'בארד נפטר מהתקף לב ב-7 בינואר 1995, בגיל 68.
כאמור, רות'בארד היה תומך מובהק של האסכולה האוסטרית בכלכלה, תחת הוראתו של הכלכלן לודוויג פון מיזס. בדומה למיזס, דחה רות'בארד את יישום השיטה המדעית לתחומי הכלכלה, ודחה מספר כלים מתמטיים כגון האקונומטריה, הניתוח האמפירי-סטטיסטי וכן כלים אחרים של מדעי החברה, והגדירם כחסרי תועלת ללימודי הכלכלה.
במקום זאת, הוא אימץ את הפרקסאולוגיה, מתודולוגיה א-פריורית שמיזס פיתח. הפרקסאולוגיה רואה את החוקים כלכליים כמין אקסיומות גאומטריות או מתמטיות: קבועות, בלתי משתנות, אובייקטיביות וניתנות להבנה באמצעות חשיבה לוגית, ללא שימוש בראיות (אמפיריות) כלשהן. על חשבון הכלכלן מיזסיאן הנס-הרמן הופה, שנמנע מהשיטה המדעית ומהעדויות האמפיריות מבדיל את הגישה המיזיאנית "מכל שאר בתי הספר הכלכליים הנוכחיים".
הכלכלן האמריקאי מארק סקוסן מאוניברסיטת גרנתאם והקרן לחינוך כלכלי, שאף הוא מבקר את כלכלת המיינסטרים, משבח את רות'בארד ומתארו כמבריק ובעל סגנון כתיבה משכנע, טיעוניו הכלכליים מתוחכמים וקפדניים מבחינה לוגית, והמתודולוגיה המיזסיאנית שלו יציבה. עם זאת, בהסתמך על העדר הפרסומים האקדמיים של רות'בארד, מודה סקוזן כי הוא היה למעשה "מחוץ לדיסציפלינה" של כלכלת המיינסטרים (או כלכלה אורתודוקסית) וכי עבודתו "נפלה על אוזניים ערלות" כשהרצה מחוץ לחוגים האידאולוגיים שלו. בהקשר זה קונן חברו הנס הרמן הופה על כך שכלכלנים לא-מיזסיאניים מתעלמים ומפטירים את הגישה המיזסיאנית כ"דוגמטית ולא מדעית", גישה שאומצה בחום על ידי הופה ורות'בארד.
רות'בארד כתב בהרחבה על תאוריית מחזור העסקים האוסטרי (ABCT) וכחלק מגישה זו, התנגד בתקיפות לבנקאות מרכזית, כסף פיאט ובנקאות ברזרבה חלקית, והמליץ על חזרה לתקן זהב ועל דרישת רזרבה של 100% לבנקים.[2]
רות'בארד חיבר שורה של פולמוסים חריפים נגד הכלכלה המודרנית, ומתח ביקורת על שורת אנשי מפתח. הוא כינה את אדם סמית "פלגיאריסט חסר בושה" שהסיט את הכלכלה למסלול לא נכון, שבסופו של דבר הביא לעליית המרקסיזם. במקום זאת, שיבח רות'בארד את עבודותיהם של בני זמנו של סמית', כמו רישאר קנטיון, על פיתוח תאוריית הערך הסובייקטיבי. בתגובה להאשמתו של רות'בארד ש"עושר העמים" של סמית היה גנבה ספרותית, דייוויד פרידמן ביקר בחריפות את אישיותו של רות'בארד וטען כי הוא "לא היה לגמרי כן בניתוחו או שהוא לא ממש קרא את הספר שאותו הוא מבקר".[3]
רות'בארד ביקר באותה חריפות את ג'ון מיינרד קיינס, ותיארו כחלש בתאוריה כלכלית ואופורטוניסט פוליטי רדוד. הוא הוסיף כי רגולציה ממשלתית בסגנון קיינסיאני, המתמקדת בכסף ואשראי הובילה למצב מוניטרי ובנקאי עגום. הוא השפיל את ג'ון סטיוארט מיל והחשיבו ל"רגשני", והעריך כי אישיותו ה"רכה" של מיל הסיטה את מחשבתו הכלכלית.
רות'בארד העביר ביקורת גם על הכלכלן המונטריסטי מילטון פרידמן. בחיבור שכותרתו "חשיפתו של מילטון פרידמן" ("Milton Friedman Unraveled"), הוא השפיל את פרידמן ותיארו כסטטיסט (תומך בהתערבות ממשלתית), מועדף של הממסד, ידיד ואפולוגט של ריצ'רד ניקסון, ו"בעל השפעה מזיקה על המדיניות הציבורית". רות'בארד אמר שליברטריאנים צריכים לבוז ולא לחגוג את יוקרתו האקדמית של פרידמן ואת השפעתו הפוליטית. בהתייחסו לכך שרות'בארד היה "מגעיל אליי ולעבודתי", הגיב פרידמן לביקורתו של רות'בארד וכינה אותו כ"דוגמט יוצר כתות".[4]
בספר הוקרה שפורסם על ידי מכון מיזס, כתב בן חסותו של רות'בארד, הנס-הרמן הופה, כי ספרו "אדם, כלכלה ומדינה" הציג הפרכה מעולה של כל הווריאציות לכלכלה מתמטית, וכלל אותו מבין הישגיו הבולטים של רות'בארד. הופה קונן על כך שכמו מורו של רות'בארד, לודוויג פון מיזס, גם רות'בארד נפטר מבלי לזכות בפרס נובל, על אף שלדעת הופה הוא ראוי לו כפליים.
אף על פי שהופה סבר שעבודתו של רות'בארד לא זכתה לתשומת לב הראויה מהאקדמיה, הוא כינה את רות'בארד "ענק אינטלקטואלי", ובר השוואה לאריסטו, לוק וקאנט.
אף על פי שהזדהה ככלכלן אוסטרי, המתודולוגיה של רות'בארד עמדה בניגוד לעבודתם של אוסטרים רבים אחרים. ב-1956 ביטל רות'בארד את השקפותיו של הכלכלן האוסטרי פריץ מאכלופ, וציין כי הוא אינו פרקסאולוג אלא פוזיטיביסט שכשל בייצוג דעותיו של מיזס, והוא למעשה שותף לאותה השקפה פוזיטיביסטית של מילטון פרידמן.
לדברי הכלכלנים הליברטריאניים טיילר קוון וריצ'רד פינק, רות'בארד כתב כי המונח "כלכלה המסתובבת בצורה שווה" ("evenly rotating economy, "ERE) משמש על מנת לנתח את המורכבות בעולם של שינוי. המונח ERE הוצג על ידי מיזס כמינוח חלופי לשיטה הכלכלית המרכזית של שיווי משקל סטטי וניתוח שיווי משקל כללי. קוון ופינק מצאו "חוסר עקביות רציני הן באופי של ה-ERE והן בשימושיו האפשריים". למעט רות'בארד, שום כלכלן אחר לא אימץ את המונח של מיזס, והמושג המשיך להיקרא "ניתוח שיווי המשקל".
במאמר שפורסם בשנת 2011 על "ההתנגדות הרפלקסיבית" של רות'בארד לאינפלציה, ציין האקונומיסט כי השקפותיו גוברות יותר ויותר בקרב פוליטיקאים ואנשי מקצוע בימין הפוליטי.
ב-1988 ציין הכלכלן פיטר בוטקה כי רות'בארד "תקף בחריפות את כל הספרים של האוסטרים המוקדמים", ולדעתו רות'בארד יתואר טוב יותר ככלכלן זכויות קניין מאשר ככלכלן אוסטרי.
תאורטיקנים שונים תמכו בפילוסופיות דומות לאנרכו-קפיטליזם. האדם הראשון שהשתמש במונח, לעומת זאת, היה רות'בארד, שבאמצע המאה העשרים סינתז אלמנטים מהאסכולה האוסטרית בכלכלה, הליברליזם הקלאסי ואנרכיזם אינדיבידואליסטי-אמריקאי מן המאה ה-19 לתורה אחת גדולה ושיטתית. לדברי לו רוקוול, רות'בארד הוא "המצפון" של כל הזנים השונים של אנרכיזם ליברטריאני, שתומכיו בני זמננו הם "עמיתים" לשעבר של רות'בארד ששאבו השראה אישית מדוגמאותיו.
במהלך שנות לימודיו לתואר שני בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, רות'בארד שקל האם מדיניות לסה-פר קפדנית ומוחלטת של סוכנויות פרטיות תוכל להחליף בהצלחה את שירותי ההגנה של הממשלה. הוא נפגש עם באלדי הארפר, מייסד "הקרן לחינוך כלכלי" (FEE), שגם הוא הטיל ספק בצורך בממשלה כלשהי. בתקופה זו הושפע רות'בארד מהאנרכיסטים האינדיבידואליסטיים האמריקאיים של המאה התשע-עשרה כמו ליסנדר ספונר, בנימין טאקר והכלכלן הבלגי גוסטב דה מולינארי (שכתב בין היתר על אופן הפעולה של שיטה אנרכיסטית כזאת). כך הוא הצליח לשלב את כלכלת הלסה-פר של מיזס עם ההשקפות האבסולוטיסטיות על זכויות האדם ודחיית המדינה. במזכר שלא פורסם, שנכתב בשנת 1949, מסכם רות'בארד כי על מנת להאמין בלסה-פר יש לאמץ אנרכיזם.
רות'בארד החל לראות את עצמו כ"אנרכיסט רכוש פרטי" בשנת 1950, ומאוחר יותר החל להשתמש בכינוי אנרכו-קפיטליסט כדי לתאר את האידאולוגיה הפוליטית שלו. במודל האנרכו-קפיטליסטי שלו, מערכת של סוכנויות הגנה תתחרה בשוק חופשי ותיתמך באופן וולונטרי על ידי צרכנים שבוחרים להשתמש בשירותי ההגנה והשיפוט שלהן. אנרכו-קפיטליזם פירושו סוף המונופול של המדינה על כוח.
בספרו "אדם, כלכלה ומדינה" מחלק רות'בארד את התערבות המדינה לשלוש קטגוריות: "התערבות אוטיסטית", שהיא התערבות בפעילויות לא-כלכליות פרטיות; "התערבות בינארית", המחייבת חילופי דברים בין הפרטים והמדינה; ו"התערבות משולשת", שהיא סחר חליפין בין יחידים המפוקח בידי המדינה. לדברי הכלכלן סנפורד איקדה, הטיפולוגיה של רות'בארד "מבטלת את הפערים ואת חוסר העקביות המופיעים בניסוחו המקורי של מיזס".
רות'בארד כותב בספרו "כוח ושווקים" שתפקיד הכלכלן בשוק חופשי מוגבל, אך עדיין גדול בהרבה מאשר תפקידו אצל ממשלה המבקשת המלצות למדיניות כלכלית. רות'בארד טוען כי אינטרס עצמי שמוליד דעות קדומות מוביל כלכלנים רבים לטובת התערבות ממשלתית מוגברת.
אף על פי שרות'בארד יישם את המתודולוגיה הדדוקטיבית של מיזס על התאוריה החברתית והכלכלית שלו, הוא חלק על מיזס בשאלת האתיקה. באופן ספציפי, הוא דחה את ההכרה של מיזס שערכים אתיים הם סובייקטיביים, והתנגד לתועלתנות מוסרית לטובת חשיבת "חוק טבעי" מבוססת עקרונות. לצורך הגנה על השקפותיו, מיזס השתמש בטיעונים תועלתניים-כלכליים שמטרתם להוכיח שמדיניות ההתערבות הממשלתית הביאה את כל החברה למצב גרוע יותר. רות'בארד, לעומת זאת, הגיע למסקנה שמדיניות ההתערבות מיטיבה למעשה עם חלק מהאנשים, כגון עובדי ממשלה והמרוויחים מתוכניות רווחה חברתיות. לכן, בניגוד למורו מיזס, ניסה רות'בארד לקבוע בסיס משפטי אובייקטיבי של "חוק טבעי" לפילוסופיה שוק החופשי. הוא כינה את העיקרון הזה כ"בעלות עצמית", והוא מבוסס על כתביו של ג'ון לוק וכן ממושגים מהליברליזם הקלאסי ומהאנטי-אימפריאליזם של הימין הישן.
רות'בארד הסכים עם תאוריית העבודה של לוק, אך דחה את קונספט ה"הומסטדינג" (homestead) וטען כי אם אדם מערבב את עבודתו ביחד עם אדמות חסרות בעלים, הוא הופך לבעלי השטח או הרכוש, והוא עשוי להחליף בעלים רק על ידי מסחר או מתנה.
רות'בארד היה מבקר חזק של שוויונאות (egalitarianism). בעבודתו משנת 1974, "שוויונאות כמרד נגד הטבע ומאמרים אחרים", קבע כי:
"השוויון אינו נמצא במצב הטבעי של העולם, ומסע הצלב המנוהל כדי להפוך את כולם לשווים בכל דבר (למעט שוויון בפני החוק) בוודאי שיהיו לו השלכות אסוניות... בלב השמאל השוויוני עומדת האמונה הפתולוגית שאין שום מבנה למציאות; שכל העולם שלפנינו הוא בעצם 'טבולה ראסה' שניתן לשינוי ולתמרון לכל כיוון בכל רגע נתון על פי הרצון האנושי בלבד".
רות'בארד אימץ את "הרוויזיוניזם ההיסטורי" שישמש כאנטיתזה למה שנתפס בעיניו כהשפעה הדומיננטית של "אינטלקטואלי בית המשפט" המושחתים בנרטיבים ההיסטוריים המרכזיים.[5] הוא סבר שאותם אינטלקטואלים מעוותים את התיעוד ההיסטורי לטובת "המדינה" בתמורה לעושר, כוח ויוקרה, והגדיר את המשימה הרוויזיוניסטית כ"חדירה לערפל השקרים וההונאה של המדינה ושל אינטלקטואלי בית המשפט, על מנת להציג לציבור את ההיסטוריה האמיתית". רות'בארד תמך ברוויזיוניזם של ההיסטוריון מכחיש השואה הארי בארנס, שלטענתו במלחמת העולם השנייה "רצח הגרמנים והיפנים היה המטרה העיקרית של המלחמה".[6]
תמיכתו של רות'בארד ברוויזיוניזם של מלחמת העולם השנייה והקשר שלו עם בארנס ועם עוד מספר מכחישי שואה אחרים עוררו ביקורת מצד הימין הפוליטי. הכתב קווין וויליאמסון ניסח מאמר דעה שפורסם ב"National Review", אשר גינה את רות'בארד על "יצירת עניין משותף עם ההיסטוריונים הרוויזיוניסטיים של הרייך השלישי", מונח שבאמצעותו נהג לתאר את מכחישי השואה האמריקנים הקשורים לרות'בארד, כגון ג'יימס ג'יי מרטין מהמכון למחקר היסטורי (Institute for Historical Review).
במאמר לרגל יום הולדתו ה-40 של רות'בארד, הצהיר חברו, ההיסטוריון ראלף רייקו, כי רות'בארד הוא הסיבה העיקרית לכך שהרוויזיוניזם ההיסטורי הפך לחלק מכריע בעמדה הליברטריאנית".
מארי רות'בארד, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
