מוזיקת קליפסו

מוזיקת קליפסו (באנגלית: Calypso music) הוא סגנון מוזיקלי וריקוד במקצב אופייני לתרבות האפרו-קריבית. מקור הסגנון בטרינידד והוא גובש סופית בתחילת המאה העשרים. הסגנון הגיע מטרינידד לאזורים אחרים בקריביים ואף זכה לעדנה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשפרץ לזירה הבינלאומית.

מוזיקת קליפסו
Claypso Music

מקורות סגנוניים	קאיסו מערב אפריקאי, מוזיקה אירופאית ומקומית
מקורות תרבותיים	קרנבלי עבדים אפריקאים בטרינידד וטובגו בסוף המאה ה-19
מוצא	טרינידד וטובגו
כלים	בעיקר שירה
פופולריות מיינסטרים	תחילת עד אמצע המאה העשרים
סוגות היתוך
קליפסו ג'אז
סצינות אזוריות
סוקה (ג'מייקה)
נושאים קרובים
סקא, קרנבל

הקליפסו מושר בקצב מהיר וללא קשר להטעמות השפה המקובלות. הזמרים מלווים בגיטרות ובכלי הקשה.

ברקע להתפתחות המוזיקלית באיים הקריביים עומדים היחסים החברתיים באיים והיחס לתושבים ממוצא אפריקאי, שהובאו כעבדים ונאסר עליהם לדבר במהלך העבודה - על מנת להעביר מסרים התפתחה שפה מוזיקלית לא מילולית. סגנון זה השפיע על הזהות האפריקאית של תושבי טרינידד, שהמוזיקה שלהם הושפעה גם מן האדונים הקולוניאלים השונים של האי: צרפת, ספרד, ובריטניה. ההשפעה הצרפתית על הקליפסו היא הכנסתו לקרנבל, שהצרפתים הביאו לאי. תחרויות קליפסו הפכו פופולריות במהלך תקופת הקרנבל, בעיקר אחרי ביטול העבדות ב-1834. אחד ממוזיקאי הקליפסו הידועים ביותר, Roaring Lion, טוען במחקר היסטורי שפרסם, כי הקליפסו מושפע משירת הטרובדורים הצרפתיים בימי הביניים^[1].

מוזיקת קליפסו שימשה מכל מקום אמצעי לתקשורת פוליטית ותוכן השירים הפך מוקד למחלוקת. יוצרי הקליפסו מתחו את גבולות חופש הביטוי והשירים עסקו בכל היבט של חיי האי, כולל מתיחת ביקורת חריפה על המשטר הקולוניאלי הבריטי, אשר הגיב בניסיונות לצנזר את הקליפסו.

תקליט הקליפסו הראשון היה של להקה בשם "Lovey's String Band" והופק בשנת 1912 (חמש שנים לפני ההקלטה הראשונה של מוזיקת ג'אז; ההקלטה הנדירה נמצאת בספריית הקונגרס). האפשרות לשמר את מוזיקת הקליפסו הגבירה אף יותר את הפופולריות שלה באיים הקריביים והחלה תופעה של הקמת "אוהלי קליפסו" באירועי קרנבל.

הפריצה של הקליפסו לזירת המוזיקה העולמית החלה בסוף שנות ה-30. בין היוצרים הבולטים באותן שנים היו Attila the Hun, Roaring Lion, Lord Invader, ולורד קיצ'נר, שהפך להיות אחד מכוכבי הקליפסו הוותיקים ביותר והמשיך להוציא תקליטים עד למותו בשנת 2000. בשנת 1944 הוציאו האחיות אנדרוז גרסת כיסוי לשיר Rum and Coca-Cola של לורד אינביידר, שהפכה ללהיט בארצות הברית.

קטע הקליפסו המפורסם ביותר הוא ככל הנראה עיבודו (ב-1956) של הארי בלפונטה לשיר עם קריבי, "שיר סירת הבננה" (Day-O (The Banana Boat Song)), אשר זכה להצלחה מסחררת ונחשב עד היום להיטו הגדול ביותר של בלפונטה, המכונה לעיתים גם "מלך הקליפסו". הסגנון של הארי בלפונטה נחשב בעיני טהרני קליפסו אדוקים לגרסה מרוככת של הסגנון המקורי. למרות טענות אלו ועל אף טענותיהם של העומדים על כך שבתור "ג'מייקני", בלפונטה לא שר קליפסו (שהרי לטענתם קליפסו "טהור" מגיע מטרינידד), מייצג בלפונטה במובנים רבים את מוזיקת הקליפסו; וזו פרצה את גבולות טרינידד (או האיים הקריביים בכלל) ומופקת גם במקומות אחרים בעולם, בייחוד בבריטניה, שם חי למשל לורד קיטצ'נר.

יצירת קליפסו אחרת הראויה לציון הופקה אף היא על ידי לא-טרינידדי: היצירה "רומבה ג'מייקה" של המלחין האוסטרלי ארתור בנג'מין (1938) הוקדשה, כמובן, לג'מייקה.

בישראל זכה הקליפסו לעדנה בשנות ה-60, ואף אחד מן המועדונים החשובים בתולדות המוזיקה הקלה נקרא בשם זה. במסגרת המחזמר אל תקרא לי שחור, יצרו דן אלמגור ובני נגרי לרותי נבון שיר בשם "קליפסו בשחור ולבן" (שהיה להיט בשנת 1973).

אלמנטים מן הקליפסו הוחדרו לסגנונות אחרים, כולל סגנון כלאיים בין קליפסו לג'אז, הקרוי "קליפסו ג'אז". בין המוזיקאים הבולטים המשלבים בלוז, ג'אז וקליפסו הוא טאג' מהאל.

מוזיקת קליפסו תופסת גם תפקיד חשוב בספרו של קורט וונגוט, "עריסת חתול", שבו מסופר על דת בדיונית בשם בוקונוניזם, אשר רבים מכתביה ותפילותיה באים בצורת מוזיקת קליפסו.

ראו גם

• Day-O (The Banana Boat Song)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקת קליפסו בוויקישיתוף

• מוזיקת קליפסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Calypso from France to Trinidad, 800 Years of History