למבורגיני מיורה

מיורה
Lamborghini Miura
מאפיינים כלליים
יצרן	למבורגיני
שנות ייצור	1966–1973
יחידות שיוצרו	764
הרכבה	איטליה
מודל אחריו	למבורגיני קונטאש
סיווג	מכונית ספורט
מרכב	קופה דו-מושבית
אורך	4,260 מ"מ
רוחב	1,760 מ"מ
גובה	1,050 מ"מ
משקל	1,292 ק"ג
בסיס גלגלים	2,500 מ"מ
מפרט טכני
מנוע	12 צינלדים בנפח 3,929 סמ"ק
הילוכים	5 הילוכים
מהירות מרבית	276 קמ"ש
צריכת דלק	21 ליטר למאה ק"מ
מעצב	מרצ'לו גנדיני

למבורגיני מיורה היא מכונית ספורט שהופקה על ידי יצרנית המכוניות האיטלקיות למבורגיני בין השנים 1966–1973. נחשבת למובילת מגמת המכוניות הספורט הדו-מושביות, עם מנוע מרכזי וביצועים גבוהים. המכונית נחשבת למכונית-העל הראשונה בהיסטוריה וכאשר שוחררה, היא הייתה מכונית הכביש הסדרתית המהירה בעולם.

עובדות מהירות מאפיינים כלליים, יצרן ...

סגירה

המיורה נולדה במקור על ידי צוות ההנדסה של למבורגיני, שנועד בזמנם הפנוי בניגוד לרצונו של מייסד החברה, פרוצ'יו למבורגיני. הוא העדיף מכונית גראן טוריסמו חזקה, שקטה ורגועה, ולא מכונית הנגזרת ממכוניות המירוץ כפי שיוצרו על ידי היריבה המקומית פרארי.

המרכב של המיורה הוצג בתערוכת הרכב בטורינו בשנת 1965, והאב טיפוס P400 הוצג לראשונה בתערוכת הרכב הבינלאומית של ז'נבה בשנת 1966 בנוכחות כוכבים וחובבי מוטוריקה. הצופים התרשמו מהסגנון המלוטש של מרצ'לו גנדיני והעיצוב המהפכני בו המנוע ממוקם במרכז הרכב.

כמכונית הדגל של למבורגיני, המיורה קיבלה עדכונים תקופתיים ונשארה בייצור עד שנת 1973, ולא הוחלפה במערך של יצרנית המכוניות עד שהקונטאש נכנסה לייצור בשנת 1974, במהלך טלטלות פיננסיות בחברה.

במהלך שנת 1965, שלושת המהנדסים הבכירים של למבורגיני הקדישו את זמנם הפנוי לפיתוח מכונית אב טיפוס הידוע כ-P400. המהנדסים חשבו על מכונית כביש עם זיקה למירוץ – שיכולה גם לנצח על המסלול וגם לשמש באופן יומיומי. השלושה עבדו על העיצוב שלה בתקווה לשכנע את למבורגיני שרכב כזה לא יהיה יקר מדי ולא יסיט את החברה מהמיקוד. כוונתם הייתה לשכנע את למבורגיני להיכנס לתחום המרוצים, כנהוג אצל שאר המותגים האיטלקיים הספורטיביים דאז; כהשראה שימשה להם דווקא הפורד GT40. למבורגיני סירב, אבל השילדה הוצגה בתערוכת טורינו של 1965, ולאחר מכן הזמין למבורגיני מרכב אצל ברטונה – עדיין, בשלב זה, בכוונה להשתמש במכונית לתצוגה בלבד. המכונית הוצגה עם מנוע מרכזי שנפרס באופן רוחבי. מנוע ה-V12 היה יוצא דופן ביעילותו בצמוד לתיבת ההילוכים ולדיפרנציאל. מספר ידוענים התרשמו והזמינו מכונית אף על פי שטרם נבנה גוף עבור השלדה. רק אחרי שקיבל 17 מקדמות עבורה באותו אירוע החליט למבורגיני להכניסה לייצור. כאשר הגיע האב טיפוס לידי ניסוי, למבורגיני נתן למהנדסיו יד חופשית באמונה כי ה-P400 יהיה כלי שיווק בעל ערך.

ברטונה הופקד על עיצוב האב טיפוס, שהסתיים רק ימים ספורים לפני הופעת הבכורה שלה בתערוכת ז'נבה בשנת 1966. אף אחד מהמהנדסים לא בדק אם המנוע מתאים לתא שלו, אך בעקבות המחויבות להציג את המכונית בזמן, הם החליטו למלא את תא מנוע בזבורית ולשמור על מכסה המנוע נעול לאורך כל התצוגה, כפי שעשו שלוש שנים קודם לכן בהופעת הבכורה של 350GTV. ראש אגף המכירות הוכרח לסלק את העיתונאים אשר רצו לראות את יחידת הכוח של ה-P400. למרות עיכוב זה, הייתה המכונית גולת הכותרת של התצוגה, מה שנתן חיזוק מיידי למוניטין של המעצב הצעיר מרצ'לו גנדיני, אז בן 22. גם ג'ורג'טו ג'וגארו, שאז עדיין עבד גם הוא עבור ברטונה, היה מעורב בעיצוב.

התגובה החיובית בז'נבה הובילה את ה-P400 להיכנס לייצור בשנה שלאחר מכן. המכונית קיבלה את השם מיורה, שמקורו בסוג מפורסם של שור קרב ספרדי. שור זה מופיע בלוגו החדש שנוצר לחברה. בראיונות לעיתונות של מייסד החברה, פרוצ'יו למבורגיני, הוא הגיב באיפוק שנשאל על תאריך הלידה המדויק שלו, אך תמיד הדגיש כי הוא נולד בן מזל שור. המכונית זכתה לתשומת הלב של חובבי רכב בכל העולם כאשר נבחרה לסצנת הפתיחה של הסרט הג'וב האיטלקי בשנת 1969.

P400

המהדורות המוקדמות, הידועות כ-P400 (בעקבות ארבעת הליטרים האחוריים), הופעלו על ידי מנוע V12 מבית למבורגיני בנפח 3.9 ליטר שהיה בשימוש ה-400GT באותה תקופה. הוא מותקן רק באופן רוכבי וייצר 350 כוח סוס ב-260 קילוואט. בין השנים 1966–1969, יוצרו 275 דגמי P400, למרות המחיר הגבוה דאז שעמד על כ-20,000 דולר (מוערך ב-145,867$ בשנת 2015), מה שהעיד על ההצלחה הרבה של הדגם.

בהשאלת הרעיון מהמיני מוריס, למבורגיני יצרה את המנוע ותיבת ההילוכים ביציקה אחת. השימון המשותף שלה נמשך עד 96 SVS האחרון, אשר פוצל כדי לאפשר שימון נכון עבור כל רכיב. בעקבות העובדה שתיבת ההילוכים אשר מוקמה בתוך עוקת-השמן, חלקה את אספקת השמן שלה עם המנוע, היה צורך בהחלפות שמן תכופות. למיורה היו מרכב מונוקוק ומנוע מרכזי שעד אז נחשבו לנחלתם הכמעט בלעדית של מכוניות מרוץ. היו לה מתלים נפרדים עם עצמות-עצה כפולות לכל הגלגלים, רביעית בלמי דיסק, ומנוע בנפח 3.9 ליטר שהפיק 350 כ"ס ב-7,000 סל"ד.

טענה שמעולם לא אושרה היא ש-125 דגמי המיורה הראשונים נבנו מפלדת 0.9 מ"מ ולכן הן קלות יותר מהדגמים המאוחרים יותר. לכל המכוניות היו מסגרות ודלתות מפלדה, עם חזית אלומיניום וחלקים חשופים מאחור. כשעזבו את המפעל הם צוידו במקור בצמיגי 205VR15 מבית פירלי סינטורטו (CN72).

P400S

המיורה P400S, הידוע גם כמיורה S, הושקה בתערוכת הרכב בטורינו בנובמבר 1968, במרכב המקורי שהוצג שלוש שנים קודם לכן. היא שופרה מעט מה-P400, עם תוספת של חלונות חשמליים, עיטור כרום בהיר סביב החלונות הצדדים והפנסים, קונסולה מוטבעת חדשה עם מתגי נדנדה חדשים, סעפות היניקה גדלו ב-2 מ"מ, פרופילי גל הזיזים שונו ונוספו חריצים בקצה תא המטען (המאפשר למעט יותר מרחב). שינויי המנוע דווחו לטובה והפיקו 20 כ"ס נוספים.

תיקונים אחרים היו מוגבלים למנעמי החיים, כגון מכסה תא כפפות ננעל, עמדה הפוכה של מצית הסיגריות ומתג המגב וידיות בלעדיות מלפנים ומאחור. שיפורים פנימיים אחרים כללו תוספת של חלונות חשמל ומיזוג אוויר אופציונלי תמורת 800$. 388 דגמי מיורה P400S יוצרו בין דצמבר 1968 ועד מרץ 1971. מיורה P400S אחת הייתה בבעלותו של פרנק סינטרה. מיילס דייוויס החזיק גם כן אחת בבעלותו, אשר התרסקה באוקטובר 1972 לאחר שנהג תחת השפעת קוקאין ושבר את שני קרסוליו.

המיורה S נחשבת לגרסה המועדפת ביותר מבחינת תכונותיה ובוודאי הנדירה ביותר – רק 140 יחידות יוצרו. ה-SV שהגיעה ב-1971 אמנם בעלת ערך אספנותי רב יותר ומחיריה יכולים להגיע עד מעל 100,000 דולר, אך השיפורים והשינויים שקיבלה גבו גם תוספת של 200 ק"ג למשקלה.

P400SV

המיורה האחרונה והמפורסמת ביותר, P400SV או מיורה SV מאופיינת ברצועת תזמון ומאיידים שונים. אלה נתנו למנוע 15 כ"ס נוספים, כך שהפיקה 380 כ"ס. מנועי ה-96 SV האחרונים היו בעלי עוקה מפוצלת. לתיבת ההילוכים כעת הייתה מערכת שימון נפרדת מהמנוע, אשר אפשרה שימוש בסוגים המתאימים של שמן לתיבת ההילוכים ולמנוע. זה גם הקל על החששות כי שבבי מתכת מתיבת ההילוכים יכולים להיכנס לתוך המנוע מה שעלול היה להוביל לתוצאות הרסניות ויקרות. שינוי זה עשה את יישום ה-LSD האופציונאלי הרבה יותר קל.

ב-SV ניתן להבחין בשונה מקודמיו בהיעדר "ריסים" סביב הפנסים, פגושים אחוריים רחבים יותר כדי להכיל את הגלגלים החדשים ברוחב 230 מ"מ, צמיגי פירלי סינטורטו אחוריים ופנסים אחוריים שונים. 150 דגמי SV יוצרו.

הייתה טעות דפוס במדריך ה-SV המציין כי שסתומי היניקה גדולים בגודל הבריטי (אך הגודל נכון הוצג בשיטה המטרית). שסתומי היניקה והפליטה בכל מנוע נשארו זהים בכל הדגמים. טעות הדפוס הזו הועברה גם למדריכי הדגמים אספדה 400GT ולקונטאש LP400/LP400s גם כן.

P400 Jota

במהלך 1970, מהנדס הפיתוח במפעל, בוב וואלאס, קיבל אור ירוק על ידי פאולו סטאנזאני לבנות מכונית "הוט-רוד" מבוססת על המיורה, פחות או יותר מההתחלה. המטרה הייתה להמחיש עד כמה הרעיון יכול להילקח ברצינות, האב טיפוס הבודד שימש גם כדי להעריך את המתלים החדשים והרעיונות המכניים והאווירודינמים. ה-JOTA נבנתה סביב שלדת #5084, הפרויקט התבצע בדומה לתוכנית מיורה המקורית שהחל שש שנים קודם לכן, שכן וואלאס והקבוצה שנבחרה לעבוד על המכונית עשו זאת כפרויקט לזמנם הפנוי.

בוב וואלאס יצר אב טיפוס לצורך עמידה בתקנות נספח J של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA). כיאה לכך, המיורה Jota נקראה בשם זה (Jota היא ההגייה של האות "J" בספרדית). וואלאס עשה שינויים נרחבים למרכב ולמנוע הסטדנדרטים של המיורה. הפחתת משקל כללה החלפה של רכיבי שלדת הפלדה ולוחות המרכב עם סגסוגת אלומיניום קלת משקל והחלפת חלונות הצד בפלסטיק. התוצאה הייתה מכונית השוקלת כ-360 ק"ג פחות מאשר המיורה הטיפוסית. ספוילר קדמי הוסף והפנסים הוחלפו ביחידות קבועות. וואלאס החליף את שני מכלי הדלק הקטנים ביחידה מקורית גדולה יותר. המתלים הוחלפו במתלים רחבים יותר (9 אינץ' מלפנים ו-12 אינץ' מאחור), והוספו חישוקים קלים. המנוע שונה כדי לייצר 418–440 כ"ס ב-8,800 סל"ד, עם יחס דחיסה מוגבר, רצועות משודרגות, הצתה אלקטרונית, שימון עוקה יבש ומערכת פליטה פחות מגבילה. מודל אחד נמכר לבסוף לקונה פרטי לאחר בדיקות מקיפות. באפריל 1971, המכונית התרסקה בכביש הטבעת סביב העיר ברשיה (שטרם נפתח אז) ונשרפה כליל.

P400 SV/J

ישנם שש דוגמאות של מיורה SV/J שנבנו כאשר המיורה הייתה עדיין בייצור, אחת נבנתה כחדשה (שידלה #5090) והחמישה הנותרות הוסבו מדגמי SV קיימים (שלדות #4934, #4860, #4892, #4990 ו-#5084).

אחת המכוניות האלו (שלדה #4934) נבנתה בעבור השאה הפרסי מוחמד רזא שאה פהלווי. המכונית של השאה אוחסנה תחת שמירה חמושה יחד עם SV אחרת בארמון המלכותי בטהראן. לאחר שנמלט מהארץ במהלך המהפכה האיראנית, המכוניות שלו נתפסו על ידי ממשלת איראן. ה-SV/J נמכרה לדובאי בשנת 1995. בשנת 1997 המכונית נמכרה במכירה פומבית ברוקס לניקולס קייג', במחיר של 490,000$, שהפכה לדגם שנמכר במחיר הגבוה ביותר במכירה פומבית. קייג' מכר את המכונית בשנת 2002. מחירים גבוהים יותר כבר הגיעו מספר פעמים מאז, כולל #4892 שנמכרה בעבור 1.9 מיליון דולר. משבעת המכוניות המקוריות, ה-#4892 היא התוספת האחרונה לרשימת ה-SV/J המקוריים שיצאו עם תיעוד מפעל של החברה.

ה-SV/J השמינית נבנתה במפעל למבורגיני בין השנים 1983–1987 ממרכב מיורה S שלא היה בשימוש. היא נעשתה בעבור ז'אן קלוד מימרן, אחד מהאחים מימרן, הבעלים של למבורגיני. רוב המומחים לא מזהים אותה כ-SV/J "רשמית" משום שהיא הומרה זמן רב לאחר שמיורה יצאה מהייצור. זאת על אף שהמרה זו נעשה על ידי המפעל. מיורות נוספות שודרגו בהמשך למפרט SV/J, בניסיון לחקות את SV/J המקורית, על ידי מוסכים שונים בשווייץ, ארצות הברית ויפן.

רודסטר

המיורה רודסטר (למעשה יותר "סמי קונברטיבל", אך ללא גג נשלף) היא דגם בודד אשר נבנה על ידי ברטונה כמכונית תצוגה. הדגם התבסס על ה-P400, והיה למכונית הראשונה שהוצגה בתערוכת המכוניות של בריסל בשנת 1968. לאחר שהוצגו כמה מכוניות סלון, המכונית נמכרה למנהלת המחקר הבינלאומי לעופרת ואבץ (ILZRO) שם הפכו אותה למכונית תצוגה המראה את האפשרויות של שימוש בסגסוגות אבץ במכוניות. למכונית ניתן השם ZN75 בחברה. מספר מיורות אחרות הסירו את הגג שלהם, אך הברטונה מיורה רודסטר הייתה המיורה בעלת הגג הנפתח היחידה מהמפעל.

בשנת ה-2006 ה-ZN75 נרכשה על ידי יזם הנדל"ן הניו יורקי, אדם גורדון. גורדון העבירה שיפוץ מקיף בעלות של 300,000 דולר על ידי אמן השיפוצים האמריקאי גרי בובליף בסן דייגו, קליפורניה, שם החזיר את המיורה לתצורת הברטונה רודסטר המקורית. שיפוץ זה עזר לבעליה לקטוף את המקום השני בתערוכת פבל ביץ' בשנת 2008, שני רק לאקזוטיקה איטלקית אחרת, האלפא רומיאו C8 B2900 טורינג משנת 1938.

המיורה רודסטר היחידה הוצגה באמיליה איסלנד קונקורס ד'אלגנס בשנת 2013.

P400 SVJ Spider

מודל חד פעמי של המיורה הוצג בשנת 1981 בתערוכת המכוניות בז'נבה עם דגמים אחרים חדשים של למבורגיני (Jalpa ו-LM002) זמן קצר לאחר שמנכ"ל החברה החדש, פטריק מימרן, השתלט על המפעל אף על פי שהוא מעולם לא היה מפעל מורשה לייצור מכוניות מרוצים. צבועה בצבע לבן פנינה, ה-SVJ Spider הייתה המיורה S הצהובה לשעבר שהוצגה בתערוכת המכוניות בז'נבה בשנת 1981, והשתמשה בשלדה #4808 מצוידת בצמיגים רחבים וכנף אחורית המשקפים את התחייה מחדש של המותג (למבורגיני פשטה רגל בין השנים 1977–1984). הדגם נחשב בטעות כאב טיפוס של סדרה מוגבלת של מיורה Spider בעוד שלמעשה זו הייתה פשוט מכונית תצוגה אחת שנבנתה בשם היבואן הרשמי השווייצרי של למבורגיני, Lambomotor AG, ובתור שכזו היא לא הייתה לשינוי מפעל רשמי.

הדגם נקנה לאחר מכן על ידי אספן מכוניות למבורגיני שווייצרי, ז'אן וויקי, הוא הסיר את הכנף האחורית וספוילר הקדמי, מה שהוביל אותה להידמות למיורה SVJ ברלינטה. מסלול מיוחד ללמבורגיני שבצרפת רכש את הרכב מוויקי, שיחזר את הגוף המקורי וריפד אותה בשותפות עם חברה צרפתית אחרת. המודל נצבע בצבע ירוק ליים והמכונית לבסוף נמכרה לאספן פרסי. המכונית הייתה בעלת בעיות נוקשות ולא נסעה טוב לדבריו של המומחה העולמי למיורה, ג'ו סאקי. מלבד שינויים פרטיים, יש רק שתי מיורות בעלות גג פתוח שהוצגו באופן רשמי: המיורה ברטונה רודסטר שהוצגה בדוכנו של ברטונה בתערוכה בבריסל בשנת 1968, והגרסה שהוצגה על ידי למבורגיני בתערוכת ז'נבה בשנת 1981 ולא יוצרה במפעל.

מכונית הקונספט מיורה הוצגה במוזיאון האמריקאי לטלוויזיה ולרדיו ב-5 בינואר 2006 לצד תערוכת הרכב של לוס אנג'לס, אף על פי שהיא לא הוצגה בתערוכה עצמה. במקום זאת, היא הוצגה לראשונה באופן רשמי בתערוכת המכוניות הבינלאומית של צפון אמריקה שבועיים לאחר מכן. זה היה העיצוב הראשון שנעשה על ידי ראש חטיבת העיצוב למבורגיני, וולטר דה סילבה, לציון יום השנה ה-40 להצגת המיורה המקורית.

מבחינה אווירודינמית המכונית הזו יעילה יותר מלמבורגיני גאיארדו. וכדי להתמודד עם בעיות ההצמדה שהיו למיורה המקורית, הוספו לדגם הקונספט החדש ספוילר מתרומם בסגנון הלמבורגיני מורצ'יילאגו וצמד ספוילרים לפנים. בנוסף, היא מבוססת על מבנה עם מנוע מרכזי אורכי ולא רוחבי והנעה כפולה.

נשיא ומנכ"ל למבורגיני, סטפן וינקלמן, הכחיש כי הרעיון סימן את השבת המיורה לייצור, ואמר כי "המיורה הייתה חגיגת ההיסטוריה שלנו, אבל למבורגיני צועדת לעתיד. עיצוב רטרו הוא לא מה שאנחנו עושים כאן. אז אנחנו לא עושים מיורה".

המיורה קונספט מוצגת כעת במוזיאון למבורגיני בסנט'אגתה בולונז, איטליה.

מדיה וקבצים בנושא למבורגיני מיורה בוויקישיתוף