לברנטי בריה

לַברֶנטי פָבלוֹביץ' בֵּרִיַה (בגאורגית: ლავრენტი პავლეს ძე ბერია, לברנטי פָּבלֶס דזֶה בריה; ברוסית: Лаврентий Павлович Берия‏; 29 במרץ 1899 – 23 בדצמבר 1953) היה פוליטיקאי, שר הפנים וממפקדי המשטרה החשאית הסובייטית. זכור בעיקר כמבצע הראשי של מדיניות "הטיהורים הגדולים" של סטלין, על אף שנטל חלק רק בסוף טיהורים אלו. שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לאחר מות סטלין הוא הודח מתפקידו והוצא להורג בידי יורשיו.

ערך מחפש מקורות

לברנטי בריה
ლავრენტი პავლეს ძე ბერია

לידה	17 במרץ 1899 (יוליאני) Merkheuli, גאורגיה
הוצאה להורג	26 ביוני 1953 כנראה מוסקבה, ברה"מ
מדינה	ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות דונסקויה החדש
השכלה	אוניברסיטת אזרבייג'ן לנפט ותעשייה
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית הרוסית
בן או בת זוג	Nino Gegechkori (1921–?)
ראש נ.ק.ו.ד. 25 בנובמבר 1938 – 15 בינואר 1946 (7 שנים) תחת מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין
שר הפנים של ברית המועצות 5 במרץ 1953 – 26 ביוני 1953 (114 ימים) תחת מנהיג ברית המועצות גאורגי מלנקוב
פרסים והוקרה
גיבור העמל הסוציאליסטי (1943) עיטור הדגל האדום (מונגוליה) (1942) מדליה לציון 30 שנים לייסוד צבא היבשה והצי של ברית המועצות (1948) פרס סטלין, דרגה 1 (1949, 1951) מסדר הרפובליקה של טובה (1943) מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה (1947) מסדר סוחבאטאר (1949) עיטור לנין (1935, 1943, 1945, 29 במרץ 1949, 29 באוקטובר 1949) מדליה להנצחת 20 שנים לצבא האדום (1938) מסדר סובורוב, דרגה 1 (1944) עיטור הדגל האדום (1924, 1942, 1944) עיטור לנין עיטור הדגל האדום עיטור הדגל האדום של העמל של גאורגיה הסובייטית פרס סטלין Order of the Red Banner of Labour of the Azerbaijan SSR Honorary worker of the NKVD מדליה על הגנת הקווקז חבר כבוד בק.ג.ב. מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945 מדליה על הגנת סטלינגרד מדליית ההגנה על מוסקבה Order of the Red Banner of Labour of the Armenian SSR Orders and Medals of Soviet Republics
חתימה

עלייתו לעמדת כוח

הצעתו של לברנטי בריה לביצוע טבח יער קאטין.

כמו סטלין, בריה היה, גם הוא גאורגי. אביו של בריה, פאבל קוקאביץ' בריה, היה איכר מגרלי. הוא נולד בכפר מֶרחֵאוּלִי (אנ'), באזור סוחומי שבחבל אבחזיה של גאורגיה. למד בבית ספר טכני בסוחומי, והצטרף למפלגה הקומוניסטית במרץ 1917, בעודו סטודנט להנדסה בבאקו. ישנם מקורות הטוענים כי רישומי המפלגה המקוריים זויפו ובריה הצטרף לשורותיה רק מאוחר יותר, ב-1919^{[דרוש מקור]}. בנוסף נטען כי היה עריק מהצבא האדום לתקופה, אך לא נמצא לטענה זו ביסוס.

בשנת 1920 או 1921 הצטרף בריה לווצ'קה, שנודעה אחר כך כצ'ה קה (הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למלחמה במהפכת הנגד ובחבלה), המשטרה החשאית הפוליטית הראשונה של הבולשביקים. באותו זמן, כבש הצבא האדום את הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה וניתן למשטרה החשאית תפקיד מכריע בטיהור הפוליטי של הארץ מ"מנשביקים". בשנת 1922 כבר היה בריה סגן המפקד של הג.פ.או., יורשו של הצ'ה קה.

בריה, כגאורגי, תמך בסטלין מראשית דרכו במפלגה הקומוניסטית. ב-1924 הוביל דיכוי של מרידות לאומניות בטביליסי במחיר של 5,000 הרוגים למתקוממים. לאחר תצוגת כוח זו מונה בריה למפקד אזור עבר הקווקז ב-או-גה-פה-או והוענק לו אות מסדר הדגל האדום.

בשנת 1931 מונה בריה למזכ"ל המפלגה בגאורגיה, ושנה לאחר מכן בכל עבר הקווקז. הוא היה לחבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ב-1934 והמשיך להיות גורם דומיננטי בפוליטיקה של הרפובליקה הגאורגית גם לאחר שלא התגורר בה, עד מותו.

בשנת 1935 כבר היה בריה בעל ברית חשוב של סטלין, הוא פרסם ספר ששכתב את ההיסטוריה של הקווקז כדי להציג מצג שבו סטלין היה מנהיג קומוניסטי יחיד באזור מתחילתו. משהחלו ה"טיהורים" ב-1934 ברצח סרגיי קירוב, ניצל בריה את ההזדמנות וגרם לרציחתם של מנהיגים קומוניסטים אחרים בקווקז.

בריה בארגון נ.ק.ו.ד.

באוגוסט 1938 הביא סטלין את בריה למוסקבה ומינה אותו לתפקיד סגן ראש הנ.ק.ו.ד., המשרד שהיה אחראי על ביטחון המדינה והכוחות המשטרתיים. משרד זה רדף ודיכא כל מי שנחשד כמתנגד המשטר - הגלה, עינה והוציא להורג אזרחים רבים עד כדי כך, שבשנת 1938 תשתיות הצבא, הכלכלה והמשטר הסובייטי היו במצב רעוע ביותר וסטלין החליט למתן את הקצב. בנובמבר קודם בריה לתפקיד ראש הנ.ק.ו.ד. במקום ניקולאי יז'וב (שהוצא להורג ב-1940) ומיד "טיהר" את משרדו תוך החלפת מחצית האנשים בנאמניו, רובם ממוצא קווקזי.

על אף ששמו של בריה נקשר ב"טיהורים הגדולים", כאשר כיהן כראש הנ.ק.ו.ד. הם כבר היו בסופם. למעלה ממאה אלף איש שוחררו מהגולאגים, ופורסם רשמית שהייתה "הגזמה" וחוסר צדק בזמן ה"טיהורים" הללו, תוך תליית האשמה ביז'וב. בפועל לא היה בריה רחום מקודמו - המאסרים ללא משפט וההוצאות להורג המשיכו להתבצע, ובשנת 1940, לקראת פרוץ המלחמה בברית-המועצות, אף הואצו. בתקופה זו פיקח בריה על הגליה של אוכלוסייה מחלקים של פולין והמדינות הבלטיות בעקבות כיבושן על ידי ברית המועצות. במרץ 1940 חתם על הוראה לרצח של 275,000 איש מן האליטה האינטלקטואלית הפולנית, ביניהם 14,700 שבויי מלחמה ביער קאטין, סמוך לסמולנסק ובאתרים נוספים.

במרץ 1939 היה בריה למועמד לחברות בפוליטביורו. על אף שלא הפך לחבר מלא בו עד לשנת 1946, עדיין היה בריה אחד האנשים החזקים ביותר בברית המועצות. בפברואר 1941 הוא מונה לסגן יו"ר הסובנארקום, ובחודש יוני, לאחר פלישת הנאצים, היה לחבר בוועדה להגנת המדינה (גה קה או).

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה אחראי על תחומי פנים חשובים. הוא גייס בכפייה מיליוני אסירים בגולאג של הנ.ק.ו.ד. לייצור מלחמתי. יחד עם גיאורגי מלנקוב הוא היה אחראי על תכנון ייצור הנשק, המטוסים ומנועי המטוסים. זו הייתה תחילת בריתו עם מלנקוב, שהתבררה כבעלת חשיבות מכרעת בעתיד. בשנת 1944, עם גירוש הנאצים משטחי ברית המועצות, היה בריה לאחראי על הטיפול במיעוטים האתניים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וביניהם הצ'צ'נים, האינגושים, הטטרים של קרים והגרמנים של הוולגה. כל אלו הוגלו מארצם למרכז אסיה הסובייטית ורבים מהם איבדו את חייהם בשל כך (גירוש הטטרים מקרים). בריה היה אחראי גם על פרויקט פיתוח הנשק הגרעיני הסובייטי, תוך הפעלת רשת ריגול לחקירת ממצאי "פרויקט מנהטן" האמריקאי.

פוליטיקה שלאחר המלחמה

בדצמבר 1945 עזב בריה את תפקידו כראש המ.וו.ד. (שהחליף את הנ.ק.ו.ד.), אך עדיין ריכז כוח רב בידיו כסגן ראש הממשלה של סטלין, שהתקרב לגיל 70. עם הזדקנותו של סטלין, אופיינו שלהי שנות הארבעים במאבק סמוי על הירושה בין סגניו. לקראת סוף המלחמה נראה אנדריי ז'דאנוב כיורש המבטיח ביותר, לאחר שהיה מנהיג המפלגה בלנינגרד במהלך המלחמה ומונה לאחראי על כל ענייני התרבות ב-1946. בריה וז'דנוב היו יריבים עוד קודם לכן, ולכן חבר בריה עם מלנקוב כנגד ז'דנוב. אנשי רוח לנינגרדיים בולטים כמשוררת אנה אחמטובה נרדפו קשות כדי להבאיש את ריחו של ז'דנוב.

ז'דנוב מת במפתיע באוגוסט 1948, ובריה ומלנקוב איחדו את כוחותיהם ו"טיהרו" את אנשי ז'דנוב במה שנודע כ"פרשת לנינגרד". למעלה מאלפיים איש הוצאו להורג בתואנות שונות^{[דרוש מקור]}, ובהם סגנו של ז'דנוב - אלכסיי קוזנצוב, ראש המפלגה בלנינגרד - פיוטר פופקוב וראש ממשלת הרפובליקה הרוסית מיכאיל רודיאונוב. רק לאחר מותו של ז'דנוב החל ניקיטה חרושצ'וב להיחשב כאלטרנטיבה אפשרית לבריה ומלנקוב.

בשנים שלאחר המלחמה פיקח בריה על הקמת מנגנוני משטרה חשאית בנוסח סובייטי במדינות ברית ורשה, ולאחר הפירוד בין ברית המועצות למשטרו של טיטו הוא ארגן משפטי ראווה למנהיגים קומוניסטים כלאסלו רייק בהונגריה ורודולף סלנסקי בצ'כוסלובקיה (ראו משפטי פראג). הוא העביר את השליטה הישירה במשטרה החשאית לידי נאמנים כויקטור אבאקומוב וּוסוולוד מרקולוב, תוך שהוא שומר את סמכויות הביטחון הכללי לעצמו. ביולי 1945 הוא מונה למרשל של ברית המועצות על אף שמעולם לא נשא בתפקיד צבאי פיקודי, אך תרם רבות למאמץ המלחמתי הסובייטי ולניצחונה במלחמת העולם השנייה.

לאחר מות סטלין

בריה עם סטלין (ברקע) ובתו של סטלין, סבטלנה

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ארבעה ימים לאחר שסבל משטף דם במוח במהלך הלילה שלאחר ארוחת ערב עם בריה ובכירים אחרים. ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ, פרסם בספר זכרונותיו כי בריה טען בפניו שהוא (בריה) הרעיל את סטלין, על אף שמעולם לא נמצאה עדות התומכת בסברה זו^[1].

לאחר מות סטלין היה מלנקוב, ידידו, לראש הממשלה ולאיש החזק בברית המועצות. בריה תפס את משרד הפנים של רוסיה, האם.וה.דה, המשרד האחראי על הק.ג.ב. חרושצ'וב היה רק מזכ"ל המפלגה, תפקיד שנתפס באותה עת כחסר חשיבות לעומת ראשות הממשלה^{[דרוש מקור]}.

בריה דגל בהקלות וליברליזציה בתקופה זו, כנראה כאמצעי לזכות באהדת הציבור. הוא התבטא רשמית ש"משפט הרופאים" היה שקר ועלילה^{[דרוש מקור]} ושחרר מספר רב של אסירים פוליטיים. באפריל הוא חתם על צו האוסר עינוי אסירים, למרות ההיסטוריה שלו כרב-מענים. הוא גם הפגין מדיניות סובלנית יותר כלפי עמים לא-רוסיים בברית המועצות ושכנע את הפוליטביורו לאפשר חופש כלכלי רב יותר בגרמניה המזרחית, מה שהוביל למהומות הפועלים ב-1953.

רוב ההיסטוריונים סבורים שצעדים אלו היו תמרון של בריה על מנת לזכות בשלטון, שכן עברו אינו מחזק את הדעה שלפתע הפך למתון (כחרושצ'וב)^{[דרוש מקור]}. עבור המתונים היעד העליון היה הכפפת המשטרה החשאית למרות המפלגה, ולזאת בריה לא היה מסכים לעולם, שכן המשטרה החשאית הייתה בסיס כוחו^{[דרוש מקור]}.

לנוכח עברו של בריה, אין זה מפליא שמנהיגים קומוניסטים אחרים בברית המועצות חששו מפני עלייתו להנהגה, אך חרושצ'וב עדיין לא היה במעמד שבו יכול היה להתעמת עם ברית בריה-מלנקוב. ההזדמנות נקרתה לידיו בעת המרד המזרח גרמני, ששכנע את ויאצ'סלב מולוטוב, גאורגי מלנקוב וניקולאי בולגנין שבריה מסוכן וגורם לחוסר יציבות בברית המועצות וגרורותיה. כמה ימים לאחר מהומות אלו שכנע חרושצ'וב את יתר המנהיגים, ובכללם מלנקוב, להדיח את בריה משורות המפלגה וההנהגה.

נפילתו של בריה

ישנן כמה עדויות על הדחתו ונפילתו של בריה. השלמות ביותר גורסות כי חרושצ'וב הוביל ב-26 ביוני 1953 את ישיבת הפרזידיום (שלפני כן נקראה פוליטביורו, ושונתה חזרה לשם זה ב-1966) להתקפה על בריה, ובה האשים אותו בהיותו סוכן של המודיעין הבריטי. מולוטוב ואחרים התבטאו אף הם בחריפות כנגד בריה, וחרושצ'וב ביצע הצבעה מהירה לסילוקו המיידי. מלנקוב לחץ על כפתור בשולחנו, וכוח (שהוכן מראש) של קצינים חמושים בראשות המרשל גיאורגי ז'וקוב פרץ לחדר ואסר את בריה. ישנן שמועות כי בריה נורה במקום, אך נראה שסברה זו אינה נכונה. בריה נלקח בתחילה לכלא לפורטובו, ומשם הועבר למטהו של הגנרל קיריל מוסקלנקו, מפקד ההגנה האווירית של מוסקבה וידידו של חרושצ'וב מזמן המלחמה. מעצרו נשמר בסוד עד למעצר סגניו החשובים גם הם. כוחות הנ.ק.ו.ד. ששהו במוסקבה והיו תחת פיקוד בריה פורקו מנשקם על ידי יחידות צבא סדירות.

בריה נשפט בפני "טריבונל מיוחד", ולא הותר לו לייצג עצמו או לבטא את עמדתו. נגזר עליו גזר דין מוות והוא הוצא להורג מיידית על ידי פאבל בטיצקי. לצד בריה הוצאו להורג מספר חבריו לרבות ולדימיר דקנוזוב. בנו ואשתו נשלחו למחנה עבודה, אך שרדו ושוחררו מאוחר יותר. בנו, סרג'ו בריה, פעל לטיהור שם אביו עד מותו בשנת 2000. לאחר מות בריה, צומצם הנ.ק.ו.ד. ממעמד של משרד ממשלתי לוועדה (הק.ג.ב.), ואף אדם שעמד בראשו לא ריכז כוח רב כל כך בידיו כבריה בשעתו. עלילות הפיכה זו הוצגו בסרט הקומי סטלין מת! משנת 2017.

לאחר מותו קיבלו מנויי המהדורה השנייה של האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שלושה דפים עם ערכים על פרידריך וילהלם פון ברגהולץ, מצר ברינג והבישוף והפילוסוף ג'ורג' ברקלי להחלפת הערך על בריה, לשם מחיקת זכרו.

דמותו האישית

לאחר שאיבד את כוחו הפוליטי והוצא להורג, הפך בריה למטרה נוחה ול'שעיר לעזאזל' שבו יכול היה חרושצ'וב לעשות שימוש במסע הדה-סטאליניזציה שלו, בשנים 1956–1964. מעט נודע על בריה מאז ועד לנפילת ברית המועצות בשנת 1991. התפרקות ברית המועצות אפשרה לראשונה להיסטוריונים לעיין בארכיונים ולראיין עדי ראייה, כדי לגבש תמונה אמיתית יותר אודות בריה ופועלו. בשנת 1999 פרסם ההיסטוריון הרוסי אנטון אנטונוב-אובסינקו את ספרו בריה, הביוגרפיה המחקרית הראשונה על האיש. ספר זה אישש טענה ותיקה של כותבים אנטי-סובייטיים, שמעולם לא נחקרה עד תומה, ולפיה היה בריה גם סאדיסט שניצל את מעמדו להתעלל מינית בנשים. גם אחת משחקניות הקולנוע המפורסמות בתקופתו אולצה להיענות לזממו.

בריה גם רצח ועינה במו ידיו רבים מקורבנות הטיהורים, בעיקר נשים. קברים רבים של קורבנות אלו נמצאו בגן ובמרתפים של מעונו, המשמש בשנות האלפיים כמקום משכנה של שגרירות תוניסיה^[2]. בשנת 2001 נמצאו עצמות אדם מוסתרות מאחורי קיר במטבח בזמן שיפוצים במבנה. קירות רבים במרתף מכוסים בכתמי פיח, וסבורים שבמקומות אלו בריה עינה את קורבנותיו באמצעות להבת אצטילן (מרתך).

במרץ 2000 דחה בית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית את בקשת משפחתו של בריה לבטל את הרשעתו משנת 1953. על אף שבית המשפט הסכים כי החשדות בדבר בגידה וריגול היו מופרכים, הוא ביסס את סירובו לטהר את שמו של האיש בגין פשעיו האישיים והפוליטיים.

לקריאה נוספת

• אמי וו. קנייט (1993), בריה הסגן הראשון של סטלין (Beria Stalin's First Lieutenant), אוניברסיטת פרינסטון, מסת"ב 0691010935

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לברנטי בריה בוויקישיתוף

• התחיל ה"טיהור" בגרוּזיה. דיווח מאו.פר. לונדון מה-15 לאותו חודש, חרות, 16 ביולי 1953 (הקישור אינו פעיל, דצמבר 2018)
• biography/Lavrenty-Beria לברנטי בריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לברנטי בריה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• לאוורנטי פאוולוביץ' בריה (1899-1953), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, 2009, עמ' 281-280
2. סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין חצר הצאר האדום, הוצאת זמורה ביתן ויבנה, 2006, עמ' 545