Loading AI tools
ספר מאת אריק נייט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאסי חוזרת הביתה (אנגלית: Lassie Come-Home) הוא ספרו הנודע של אריק נייט, סופר בריטי-אמריקאי, שהיה לשם דבר ולמושג. במקור היה זה סיפור קצר, שהתפרסם ב"סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנת 1938 וכספר באורך מלא בשנת 1940. עלילות כלבת הקולי האמיצה היו לסרט קולנוע בכיכובם של אליזבת טיילור ורודי מקדואל. במשך השנים שימש סיפורה של לאסי כנושא לעוד סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה, שחלקם התרחקו מאוד מעלילת הספר המקורי, בהם הסרט לאסי משנת 2005. כל הכלבים ששיחקו בתפקיד לאסי היו זכרים.
לאסי היא כלבתו של הנער ג'ו קרקלו, בנו של כורה במחוז יורקשייר באנגליה. אביו של ג'ו מומחה בגידול כלבי קולי, כלבי רועים סקוטיים, ולאסי היא אכן דוגמה מפוארת לגזע זה - יפהפייה, נבונה, אמיצה ונאמנה מאין כמוה לאדוניה, ובעיקר לילד, ג'ו. מדי יום ביומו באה לאסי לפגוש את ג'ו ליד שער בית הספר, בשעה ארבע אחר הצהרים בדיוק.
הזמנים הקשים וחסרון כיס מאלצים את הורי ג'ו למכור את לאסי לדוכס, השוכן באחוזה גדולה לא הרחק מן הכפר. ג'ו מתקשה מאוד לקבל את הגזרה, וכאשר ביום המחרת הוא מוצא את לאסי ממתינה לו כרגיל ליד שער בית הספר, הוא סבור תחילה שאביו התחרט וביטל את המכירה, אך כשהוא מגיע הביתה בצהלה, נודעת לו האמת - לאסי ברחה מבעליה החדשים ואביו, הכורה העני אך הישר, מתעקש להשיבה לו מיד.
כאשר לאסי בורחת שוב, מבין ג'ו, שאסור לו לחזור עמה הביתה. הוא מנסה להסתתר עמה במקום מחבוא, אך אביו מוצא את הנמלטים ומחזיר את בנו הביתה ואת הכלבה לבעליה החוקיים. בשלב זה מחליט הדוכס, שאין לו סיכוי להחזיק את לאסי ברשותו כל עוד היא נמצאת בסביבתה הקודמת, כאשר שום גדר או מכשול אינם מצליחים למנוע ממנה להתחמק ולקיים את המפגש היומי עם הילד האהוב עליה. עקב כך, הוא מעביר אותה אל אחוזתו שבסקוטלנד, וג'ו נאלץ להשלים בלב כבד עם הידיעה, שכנראה לא יזכה לראות שוב את כלבתו האהובה.
אלא שלאסי איננה מקבלת את הדין. היא איננה יודעת עד כמה רחוקה סקוטלנד מיורקשייר, ומה קשה ומפרכת הדרך בין ביתה החדש לזה הקודם. כל מה שהיא יודעת הוא, שבהגיע השעה ארבע, היא צריכה ללכת לפגוש את ג'ו, כמו תמיד, וכאשר הדבר נמנע ממנה, היא מתחבלת תחבולות, יום אחר יום, עד שמגיע הרגע וחוסר תשומת לב רגעי של המטפל, יחד עם עזרתה של פריסילה, נכדת הדוכס, שלבה נחמץ למראה הכלבה אחוזת הגעגועים, מאפשרים ללאסי להימלט ולצאת לדרך הארוכה בחזרה הביתה.
במהלך הדרך פוקדות את לאסי תלאות רבות, היא נפצעת, נפגעת, רעבה ומוכה. יש שרודפים אחריה, יש שמתנכלים לה, ויש גם מי שנחלץ לעזרתה ומציל את חייה. בתקופת החלמתה היא קרובה לוותר ולהישאר בבית מציליה, האוהבים אותה ורואים בה את כלבתם, אך ככל שהיא מתחזקת, חוזר לפעם בה הדחף הקודם - הביתה, אל ג'ו. מדי יום בשעה ארבע היא קמה ומתחילה להסתובב בחוסר מנוחה ליד הדלת, עד שעוברת השעה והיא חוזרת שוב למנוחתה, בחוסר ברירה, עד למחרת. בסופו של דבר מבינה האישה, שטיפלה בה במסירות ונקשרה אליה, שלאסי לעולם לא תהיה כלבתה, שאם היא אוהבת אותה, עליה לשחרר אותה ללכת לדרכה, וזאת היא עושה, בכאב אך בהבנה.
לאסי חוזרת אל תלאות הדרך, שחלק ממנה כבר עברה אבל חלקה הקשה ביותר עוד לפניה. בסופו של דבר היא מצליחה להגיע אל המפגש בשער בית הספר, בשעה ארבע, אך הכלבה שג'ו מוצא שם שונה מאוד מכלבת הקולי היפה והמטופחת שהכיר - היא שרויה באפיסת כוחות, חולה, רעבה ומוכה, כמעט על סף המוות, אך עדיין מכשכשת בזנבה, בשארית כוחותיה, כשהוא נחפז לגשת אליה ולוקח אותה הביתה. הפעם, הוא יודע, לא יחזיר אותה אביו אל הדוכס.
הידע, הניסיון והאהבה של משפחת קרקלו מצילים את לאסי ממוות, וכאשר היא שבה לאיתנה, שומע על כך הדוכס ובא לראותה, אלא שהפעם אין מר קרקלו מוכן להשיבה לו. מיומנותו בגידול כלבים מסייעת לו להסוות את לאסי ככלבת כלאיים עלובה וממורטטת, וכך הוא מקווה להטעות את הדוכס. אלא שגם זה מבין לא קטן בכלבים, וכאשר הוא ממשש את כפותיה של לאסי, הוא מבין איזה מעלל גבורה ביצעה הכלבה, שהייתה בבעלותו אך מעולם לא ראתה בו את אדוניה, כדי לשוב אל אדוניה האמיתיים. בתחושת כבוד והוקרה, הוא משתתף בהעמדת הפנים ומודיע למר קרקלו, כי כלבה זו מעולם לא הייתה ולא תהיה שלו, והוא דורש להבטיח לו, כי לעולם לא תתקרב למכלאותיו, הבטחה שג'ו שש להעניק לו. כמו כן הוא שוכר את אביו של ג'ו, המובטל זה חודשים רבים, לעבוד אצלו באחוזה כשומר הכלבים.
לאסי חוזרת הביתה, באתר "דףדף"
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
