Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערכת כבישי החירום והכבישים הבין-מדינתיים הלאומית על שם דוויט ד. אייזנהאואר (באנגלית: Dwight D. Eisenhower National System of Interstate and Defense Highways; ידועה בשם מערכת הכבישים הבין-מדינתיים או פשוט הבין-מדינתיים) היא מערכת כבישים מהירים המהווה חלק ממערכת הכבישים המהירים הלאומית של ארצות הברית. המערכת נקראת על שמו של דווייט דייוויד אייזנהאואר, הנשיא ה-34 של ארצות הברית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סיווג | כביש ארצי |
| כביש מהיר | כן |
| כביש אגרה | בחלקם |
| אורך | 75,932 ק"מ |
| הקמה | |
| תקופת הבנייה | 29 ביוני 1956 – 14 באוקטובר 1992 (36 שנים) |
| אתר רשמי | |
 | |
  | |
מאמציה של ממשלת ארצות הברית לבניית רשת לאומית של כבישים מהירים החלו בשנת 1916, אז עבר חוק סבסוד הכבישים (Federal Aid Road Act). חוק זה, שהוא חוק המימון הפדרלי הראשון לכבישים מהירים בארצות הברית ומהווה אבן דרך, נחתם על ידי הנשיא וודרו וילסון, והעניק 75 מיליון דולר לתקופה בת 5 שנים לצורך בנייה ופיתוח כבישים מהירים[1]. מלחמת העולם הראשונה גרמה לכך שהחוק, שתוקפו פג ב-1921, לא יושם בצורה משמעותית.
לאחר שפג תוקפו של חוק הסבסוד של 1916, עבר חוק חדש - חוק סבסוד הכבישים המהירים (1921) (חוק פיפס). מטרת החוק הייתה בנייה ופיתוח של כבישים מהירים, והוא יועד ל-13 המדינות המערביות של ארצות הברית (כולל אלסקה והוואי). עד סוף 1921, הועברו למעלה מ-75 מיליון דולר לטובת התוכנית[1]. הייחודיות של חוק זה נעוצה בעובדה שכאן החל התכנון הראשוני לבנייה של רשת לאומית של "כבישים מהירים ראשיים" ("primary highways"), שיהיו מקושרים ביניהם ברחבי המדינות השונות[1].
לשכת הכבישים הציבוריים (Bureau of Public Roads) ביקשה מהצבא להכין רשימה של כבישים החיוניים לביטחון הלאומי[2]. בשנת 1922 הכין הגנרל ג'ון פרשינג, לשעבר מפקד חיל המשלוח האמריקאי במלחמת העולם הראשונה, מפה מפורטת של 200,000 מיל של כבישים ראשיים מקושרים (הנקראת "מפת פרשינג")[1].
בשנת 1938 נתן הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט לתומאס מקדונלנד, ראש לשכת הכבישים הציבוריים, מפה של ארצות הברית, בה סומנו 8 מסלולי אוטוסטרדות עיקריים[2]. ב-1939, כתב ראש מחלקת המידע של לשכת הכבישים הציבוריים, הרברט ס. פיירבנק, דו"ח הנקרא "כבישי אגרה וכבישים חינמיים" (Toll Roads and Free Roads), מסמך שהיה "התיאור הפורמלי הראשון למה שהפך לאחר מכן למערכת הכבישים הבין-מדינתיים". מסמך חשוב נוסף חובר בשנת 1944, ונקרא "הכבישים המהירים הבין-אזוריים" (Interregional Highways)[3][4].
התכנון של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים צבר תאוצה בתקופתו של הנשיא דוויט ד. אייזנהאואר. אייזנהואר רחש הערכה לרשת הכבישים המהירים של גרמניה הנאצית (Reichsautobahn), בה פגש בעת שעמד בראש המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, וראה בה מרכיב חיוני למערכת הביטחון הלאומי[5]. אייזנהאואר הבין שהמערכת המוצעת תיצור רשת כבישי תחבורה יבשתיים לאספקה צבאית ולפריסת כוחות צבא במקרה חרום של פלישה לארצות הברית.
בשנת 1955 יצא לאור הספר - "המיקום הכללי של רשת הכבישים הבין-מדינתיים הלאומית" (General Location of National System of Interstate Highways), שבאופן בלתי רשמי מכונה "הספר הצהוב", ובו הופיע התכנון של המערכת העתידה להיות מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[6]. לתכנון סייע צ'ארלס ארווין וילסון, שעוד עמד בראש חברת "ג'נרל מוטורס" כשהנשיא אייזנהאור מינה אותו למזכיר ההגנה בינואר 1953.
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים אושרה בחוק סבסוד הכבישים המהירים (1956)[7], הידוע בשם "חוק כבישי החירום והכבישים הבין-מדינתיים הלאומיים של 1956", ב-29 ביוני.
2 מדינות טענו לתואר "הכביש הבין-מדינתי הראשון". מדינת מיזורי טענה שההסכמים הראשונים של התוכנית החדשה נחתמו במיזורי: ההסכם הראשון נחתם ב-2 באוגוסט ונגע לפיתוח כביש 66 (כיום כביש בין-מדינתי 44) במחוז לקלייד. ברגע שההסכם נחתם, ביקש מהנדס המחוז של לשכת הכבישים הציבוריים מהממונים עליו בוושינגטון, להכריז על ההסכם כראשון מסוגו בארצות הברית; ההסכם השני, נחתם גם הוא ב-2 באוגוסט, נגע לפיתוח חלק מכביש 40 (כיום כביש בין-מדינתי 70) במחוז סיינט צ'ארלס. פרויקט זה היה הראשון שהחלו בבנייתו לאחר חתימת חוק 1956[8].
גם מדינת קנזס טענה לבכורה; ב-31 באוגוסט חתמה ועדת כבישי המדינה של קנזס על הסכם לפיתוח רצף ממשי של מקטע דו-נתיבי מכביש 40 (הבין-מדינתי 70), קילומטרים ספורים מערבית לעיר הבירה טופיקה. אמנם הבנייה החלה עוד לפני שחוק 1956 נחקק, אך פיתוח הכביש הרצוף נעשה תחת הסכם שנחתם ב-26 בספטמבר 1956. ב-14 בנובמבר נפתח הכביש לתנועה, ומדינת קנזס הציבה שלט עליו נכתב "הפרויקט הראשון בארצות הברית שהושלם תחת הוראת חוק סבסוד הכבישים המהירים החדש של 1956"[8].
על פי ריצ'רד וינגרוף מה-FHWA, גם הפנסילבניה טרנפייק יוכל להיחשב כאחד מהכבישים הבין-מדינתיים הראשונים. ב-1 באוקטובר 1940, 261 הקילומטרים של הכביש (כיום הבין-מדינתי 70 והבין-מדינתי 76) נפתחו לתנועה בין הערים אירוויין וקרלייל, ויכלו לתת מושג על הכבישים הבין-מדינתיים העתידיים. בפנסילבניה נהוג לכנות את הכביש - "הסבא של כבישי האגרה" (Granddaddy of the Pikes)[8].
אבני דרך עיקריות בבניית מערכת הכבישים הבין-מדינתיים:
הסכום הראשוני שהושקע במערכת נאמד ב-25 מיליארד דולרים ל-12 שנים; עד הסיום שלו נאמד הסכום ב-114 מיליארד דולרים (425 מיליארד דולרים, על פי מדד הדולר ב-2006[14]), ובניית המערכת נמשכה 35 שנים[15].
ישנם כבישי עזר שעודם בבנייה, כמו למשל כביש בין-מדינתי 485 בקרוליינה הצפונית שנותר בתהליכי בנייה מאז שנות ה-80. כבישים נוספים, שלא נכללו בתוכנית המקורית, גם הם בבנייה, למשל כביש בין-מדינתי 22 במדינות טנסי, מיסיסיפי ואלבמה, וכן ההרחבה של כביש בין-מדינתי 69 מאינדיאנה לטקסס. פקידי FHWA הגדירו מספר פרוזדורי תנועה שאינם משתייכים למערכת, לצורך הכללה עתידית במערכת, בין אם על ידי בניית נתיבים בין-מדינתיים חדשים ובין אם על ידי שיפור הכבישים הקיימים והתאמתם לתקנים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים.
ההתאחדות האמריקאית של פקידי התחבורה וכבישי המדינות (AASHTO) הגדירה מערכת תקנים המחייבות את כל הכבישים הבין-מדינתיים החדשים, אלא אם כן קיבלו כתב ויתור ממנהל הכבישים המהירים הפדרלי (FHWA). החשוב שבהם הוא העיקרון שעל הכבישים הבין-מדינתיים להיות כבישים מהירים, ולכן, לבד ממספר מקומות החורגים מכלל זה, הרמזורים מוגבלים אך ורק לביתני אגרה.
רשימת התקנים מגוונת ונוגעת לנושאים שונים, בהם למשל: מספר הנתיבים המינימלי בכביש בין-מדינתי הוא לכל הפחות 2 נתיבים בכל כיוון; הרוחב המינימלי המותר של השול הימני (החיצוני) הוא 3.05 מטר, ושל השול השמאלי (הפנימי) - 1.22 מטר. בשטח הררי, רוחב השול הימני צריך להיות לפחות 2.44 מטר, ורוחב השול השמאלי - 1.22 מטר, ובאם הכביש הוא בעל 4 נתיבים באותו הכיוון, על השול הימני להיות גם הוא ברוחב של 2.44 מטר; רמת השיפוע המקסימלית - עד 6% באזורים הררים; רמת השיפוע המינמלית לרוחב הכביש לצורך ניקוז מים היא 1.5%, אך עדיף 2%. באזורים גשומים במיוחד תהיה רמת השיפוע 2.5%; הגובה מקסימלי של אבני שפה הוא 100 מ"מ, ועל פי התקנים של ה-FHWA, אבני שפה אנכיים אסורים בכבישים הבין-מדינתיים. כמו כן, ישנם תקנים למנהרות, גשרים ולכבישי הכניסה והיציאה לכבישים הבין-מדינתיים.
התקנים שונו במהלך השנים, כיוון שכבישים בין-מדינתיים ותיקים רבים לא התאימו לתקנים החדשים, ומאידך לא נבנו כבישים בין-מדינתיים חדשים המתאימים לתקנים בגלל יוקר העלויות או בעיות סביבתיות. מספר כבישים הוסבו לכבישים בין-מדינתיים, בעיקר כבישי אגרה שנבנו לפני הקמת מערכת הכבישים בין-מדינתיים, או שהיו בבנייה כשהנשיא אייזנהאואר חתם על חוק סבסוד הכבישים המהירים ב-1956. דוגמה בולטת היא הפנסילבניה טרנפייק (Pennsylvania Turnpike; כביש האגרה של פנסילבניה), שבמקור היה בעל מפרדה צרה מאוד, אך לאחר שהוסב לכביש בין-מדינתי, נדרשה התקנת מחסומי ג'רזי בגלל עומסי תנועה כבדים.
בהיותם כבישים מהירים, נהנים הכבישים הבין-מדינתיים לרוב מהגבלת מהירות גבוהה. הגבלות המהירות משתנות מאזור לאזור, והן נקבעות על ידי המדינות השונות בארצות הברית. בין השנים 1974-1987, הייתה הגבלת המהירות המקסימלית המותרת בכל הכבישים הבין-מדינתיים בארצות הברית 88.5 קמ"ש, בהתאם לחוק הפדרלי[16]. כיום, הגבלת המהירות המקסימלית הנהוגה בדרך כלל באזורים הכפריים נעה בין 105 ל-121 קמ"ש. במספר חלקים של כביש בין-מדינתי 10 וכביש בין-מדינתי 20 באזור הכפרי של מערב טקסס, וכן בחלקים של כביש בין-מדינתי 15 באזור הכפרי של מרכז יוטה, הגבלת המהירות המקסימלית היא 129 קמ"ש, והיא הגבוהה ביותר במערכת הכבישים הבין-מדינתיים של ארצות הברית.
בצורה אופיינית, הגבלת מהירות נמוכה יותר קיימת בצפון-מזרח ארצות הברית, ואילו בדרום ארצות הברית ובמערבה קיימת הגבלת מהירות גבוהה יותר[17]. לדוגמה, המהירות המקסימלית המותרת בצפון מיין היא 121 קמ"ש, מדרום מיין לניו ג'רזי 105 קמ"ש ובוושינגטון די. סי. 80 קמ"ש[17]. הגבלת המהירות בכבישים הבין-מדינתיים יכולה להיות נמוכה בצורה משמעותית באזורים בהם הכבישים חוצים מקומות מסוכנים מאוד. למשל, המהירות המקסימלית המותרת בכביש בין-מדינתי 90 בחלק העובר בדאונטאון של קליבלנד היא 80 קמ"ש, זאת עקב שני עיקולים חדים באזור דחוס מאוד, בהם הגבלת המהירות המוצעת היא 56 קמ"ש; כמו כן, בכביש בין-מדינתי 70 העובר דרך העיר וילינג, וירג'יניה המערבית, המהירות המקסימלית המותרת בקטע העובר במנהרת וילינג וברוב הדאונטאון של וילינג היא 72 קמ"ש; ובכביש בין-מדינתי 68, המהירות המקסימלית המותרת בחלק העובר בעיר קמברלנד, מרילנד היא 64 קמ"ש, זאת בגלל גורמי סיכון רבים בהם סיבובים חדים ונתיבים צרים.
במספר מקומות, הגבלת מהירות נמוכה נקבעה כתוצאה מתביעות משפטיות ודרישות התושבים. לדוגמה, לאחר שהשלמת כביש בין-מדינתי 35E העובר דרך העיר סיינט פול, מינסוטה, הופסקה במשך קרוב ל-30 שנה, הצליחו התושבים המתגוררים בין הדאונטאון לדרום העיר ליצור לובי להחלטה כי המהירות המקסימלית המותרת בכביש תהיה 72 קמ"ש.
כחלק ממערכת הכבישים המהירים הלאומית, מערכת הכבישים הבין-מדינתיים משפרת את יכולת הניידות של יחידות צבאיות מ/אל שדות תעופה, בסיסים ימיים, מסופי רכבת ובסיסים צבאיים. בנוסף, מערכת הכבישים הבין-מדינתיים מקשרת לכבישים אחרים המהווים חלק מרשת הכבישים המהירים האסטרטגיים, מערכת של כבישים שהוגדרו כ"חיוניים" על ידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית[18].
כמו כן, המערכת סייעה בפינוי תושבים המתגוררים בחזית ההוריקנים ואסונות טבע נוספים. הדרך למקסם את הספק התנועה היוצא ממקום מסוים הוא להפוך את כיוון הזרם בנתיבים הנכנסים לכיוון יציאה, כך שהנתיבים כולם יהיו בכיוון יציאה. נוהל זה, הנקרא "היפוך הנתיב הנגדי" (Contraflow lane reversal), הופעל מספר פעמים בעת סופות הוריקן. לאחר המחאה הציבורית על חוסר היעילות בפינוי התושבים מדרום לואיזיאנה קודם להתקרבותו של הוריקן ג'ורג' בספטמבר 1998, הוחלט על נוהל זה. בשנת 1999, הופעל הנוהל בכביש בין-מדינתי 16 העובר בעיר סוואנה, ג'ורג'יה, ובכביש בין-מדינתי 26 העובר בעיר צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, לפני התקרבותו של הוריקן פלויד, והניב תוצאות מעורבות[19].
בשנת 2004, הופעל נוהל זה באזור של טמפה, פלורידה, לפני התקרבותו של הוריקן צ'רלי, ובאזור חוף המפרץ לפני התקרבותו של הוריקן איוון[20]; אך למרות הנוהל, זמן משך הפינוי לא ירד לעומת פינויים קודמים, והחל תהליך של הסקת מסקנות ממבצעי הפינוי הקודמים בהם הופעל הנוהל. כתוצאה מכך, הפינוי של העיר ניו אורלינס, לואיזיאנה, בשנת 2005, לפני התקרבותו של הוריקן קתרינה התבצע בצורה יעילה יותר[21].
אגדה אורבנית נפוצה גורסת כי על כל מייל בודד מתוך 5 מיילים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, להיות שטוח ובנוי ישר, על מנת שיוכל לשמש כמסלול המראה בעת מלחמה. אך בניגוד לאמונה רווחת זו, הכבישים הבין-מדינתיים אינם מתוכננים לשמש כמסלולי המראה[22][23].
תוכנית המספור של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים פותחה בשנת 1957 על ידי ההתאחדות האמריקאית של פקידי התחבורה וכבישי המדינות (AASHTO). מדיניות המספור הנוכחית של ההתאחדות התקבלה ב-10 באוגוסט 1973[24]. בתוך ארצות הברית הקונטיננטלית, ב-48 המדינות הרציפות שלה, הכבישים הבין-מדינתיים הבסיסיים (primary Interstates, או הראשיים - main line Interstates) הם בעלי מספרים הקטנים מ-100[24].
על פי תוכנית המספור, כבישי הרוחב (מזרח-מערב) נושאים מספרים זוגיים, ואילו כבישי האורך (צפון-דרום) נושאים מספרים אי-זוגיים. נתיבים בעלי מספר אי-זוגי ממוספרים בסדר עולה ממערב למזרח, ונתיבים בעלי מספר זוגי ממוספרים בסדר עולה מדרום לצפון (כדי למנוע בלבול עם מערכת הכבישים המהירים של ארצות הברית, שהם ממוספרים ממזרח למערב ומצפון לדרום), על אף שישנם חריגים לשני הכללים במספר מקומות. נתיבים בעלי מספרים המתחלקים ב-5, יועדו להיות עורקי תנועה ראשיים למרחקים ארוכים[25][26]. כבישי האורך הבין-מדינתיים הראשיים (צפון-דרום) ממוספרים בסדר עולה מכביש בין-מדינתי 5 שבין קנדה ומקסיקו לאורך החוף המערבי ועד לכביש בין-מדינתי 95 שבין קנדה ומיאמי לאורך החוף המזרחי. כבישי הרוחב הבין-מדינתיים הראשיים (מערב-מזרח) ממוספרים בסדר עולה מכביש בין-מדינתי 10 המקשר בין סנטה מוניקה, קליפורניה וג'קסונוויל, פלורידה, ועד לכביש בין-מדינתי 90 המקשר בין סיאטל, וושינגטון ובוסטון, מסצ'וסטס, כאשר ישנם שני חריגים: אין כבישים בין-מדינתיים במספרים 50 ו-60, וזאת משום שכבישים בעלי מספרים אלו יעברו דרך מדינות בהן ישנם כבישים מהירים בעלי אותו המספר, דבר שאיננו אפשרי על פי קווי היסוד של מנהל הכבישים המהירים[24][27].
ישנם מספרים בעלי שתי ספרות הנחלקים בין מקטעי כבישים בקצוות שונים של המדינה (כבישים מספר 69, 74, 76, 84, 86 ו-88). הסיבה לכך, לפחות אצל חלקם, היא השינוי בשיטת המספור כתוצאה מאימוץ מדיניות חדשה בשנת 1973. קודם לכן, הייצוג של נתיבים בין-מדינתיים ארוכים כלל סיומת אות לאחר המספר; למשל, הכביש הבין-מדינתי המערבי 84 נקרא אז "כביש בין-מדינתי מספר 80N", זאת משום שהיה צפוני ("N" מייצג "North", צפון) לכביש בין-מדינתי מספר 80. אך המדיניות החדשה גורסת כי, "לא יאומצו מספרים חדשים מחולקים (כמו למשל, "כביש בין-מדינתי 35W" ו"כביש בין-מדינתי 35E" וכו')". בנוסף, המדיניות החדשה ממליצה להחליף את המספרים המחולקים הישנים מהר ככל האפשר; למרות זאת, הכבישים הבין-מדינתיים מספר 35W ו-35E עודם קיימים בטקסס, וכן הכבישים הבין-מדינתיים מספר 35W ו-35E במינסוטה[24]. בנוסף, על פי דרישות של הקונגרס, שלושה מקטעים של כביש בין-מדינתי מספר 69 בדרום טקסס ייחנכו בעתיד, 69E, 69W ו-69C (כאשר "C" מייצג "Central", מרכז)[28].
על פי המדיניות של AASHTO, ניתן לאפשר לכביש מסוים לשאת, בה בעת, מספרים שונים על מנת להבטיח את הרציפות בין נקודות שליטה ראשיות[24]. לדוגמה, כביש בין-מדינתי 75 וכביש בין-מדינתי 85 חולקים כביש משותף באטלנטה; קטע משותף זה, 11.9 ק"מ אורכו, הנקרא מחבר הדאונטאון (Downtown Connector) משמש הן את הכביש הבין-מדינתי מספר 75 והן את 85. כמו כן, על פי המדיניות של AASHTO, חפיפה בין הכבישים הבין-מדינתיים לבין מערכת הכבישים המהירים גם היא מותרת, אם אורכו של המקטע המשותף הוא סביר[24].
כבישי העזר הבין-מדינתיים הם כבישים המופיעים ככבישי מעקף, כבישי טבעת או בצורת שלוחה, המשרתים בעיקר את האזורים העירוניים. סוגים אלה של כבישים בין-מדינתיים מצוינים במספרים בעלי שלוש ספרות, כאשר הספרה התחילית משתנה מכביש עזר אחד לכביש עזר אחר, ומחוברת לשתי הספרות של כביש האב הראשי אליו הן מחוברות. למשל, מכביש בין-מדינתי 10 המחבר בין פלורידה וקליפורניה יוצאים שמונה כבישי עזר, המצוינים במספרים 110, 210, 310 וכן הלאה (ראו תרשים). כבישי שלוחות יוצאים מכביש האב שלהם אך אינם חוזרים, כלומר מחוברים בצד אחד; כבישים אלו מקבלים ספרות תחיליות אי-זוגיות. כבישי טבעת וכבישי מעקף חוזרים לכביש האב שלהם, כלומר מחוברים אליו משני צדדים, ומקבלים ספרות תחיליות זוגיות. בגלל מספרם הגדול של נתיבים כאלו, ייתכן כי כבישי עזר שונים לאורך הכביש הבין-מדינתי הראשי, במדינות שונות, יקבלו את אותו המספר, אך לעולם לא ישמש אותו המספר לשני כבישים שונים (בין-מדינתיים) באותה המדינה[29]. לדוגמה, הן בטקסס והן בלואיזיאנה קיים כביש הנושא את השם כביש בין מדינתי 610.
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים קיימת גם באלסקה, הוואי ובפוארטו ריקו, על אף שאין קשרים יבשתיים ישירים בינם לבין שאר מדינות ארצות הברית.
הכבישים הבין-מדינתיים בהוואי מתרכזים כולם באי אואהו, שהוא האי המאוכלס ביותר בהוואי, ונושאים תחילית H. ישנם בהוואי שלושה נתיבים ראשיים, בעלי ספרה אחת (H-1, H-2 ו-H-3), וכן כביש עזר יחיד (H-201). כבישים אלו מקשרים בין מספר בסיסים של חיל האוויר והצי האמריקני, כמו גם בין הערים החשובות והעיירות הפזורות באואהו.
הכבישים הבין-מדינתיים של אלסקה ופוארטו ריקו נושאים תחיליות A ו-PR, בהתאמה. בפועל, הכבישים באלסקה ובפוארטו ריקו נקראים בכינויים המקומיים שלהם ולא במספרים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. יתר על כן, כבישים אלו כלל לא תוכננו ונבנו בהתאם לתקנים הרשמיים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים[30].
AASHTO הגדירה קטגוריה נוספת של כבישים מיוחדים, הנבדלים מהכבישים הראשיים ומכבישי העזר. כבישים אלו אינם מחויבים בציות לתקנים של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אך למרות זאת יכולים להיות מאושרים על ידי ההתאחדות. מדיניות סימון כבישי העסקים זהה הן במערכת הכבישים הבין-מדינתיים והן במערכת הכבישים המהירים של ארצות הברית.
קיימים שני סוגים של כבישי עסקים: "לולאות עסקים" (Business Loops; כבישי עסקים המחוברים בשני הקצוות לכביש האב) ושלוחות עסקים (Business Spurs; כבישי עסקים המחוברים בצד אחד בלבד לכביש האב). כביש העסקים חוצה לרוב את הדרך הראשית של הדאונטאון של העיר, או אזורי עסקים מרכזיים אחרים. ישנן ערים בהן קיימים מספר כבישי עסקים המחוברים לכביש הבין-מדינתי, והדבר תלוי במספר הכבישים הבין-מדינתיים העוברים בקרבת העיר ובמספר אזורי העסקים הקיימים בה[31].
הכבישים הבין-מדינתיים נמצאים בבעלות המדינה בה הם בנויים. החלק האחרון של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים שנכנס לבעלות פדרלית הוא גשר וודרו וילסון בכביש הטבעת של וושינגטון די. סי. (הבין-מדינתי 49). עבודת חידוש הגשר הושלמה ב-2009, והוא בבעלות משותפת של מדינות מרילנד ווירג'יניה[32]. באופן כללי, משרד התחבורה של כל מדינה הוא האחראי לתחזוקת הכבישים. אך יש גם מקטעי כביש המתוחזקים והנמצאים בבעלותן של רשויות מקומיות.
בערך 70% מעלויות הבנייה והאחזקה של הכבישים הבין-מדינתיים בארצות הברית משולמים ממיסים שמשלמים המשתמשים, בעיקר מהמס על הדלק הנגבה על ידי השלטונות המקומיים, שלטונות המדינה והשלטונות הפדרליים. חלק קטן בהרבה מהעלויות משולם מדמי אגרה הנגבים בכבישי האגרה ובגשרים. קרן הנאמנות לכבישים מהירים, שנוסדה לאחר חקיקת חוק מיסוי הכבישים המהירים (Highway Revenue Act) ב-1956, קבעה את המס על הדלק ל-3 סנט לגלון בנזין. בשנת 1993 כבר הגיע המס ל-18.4 סנט לגלון בנזין, ושיעור מס זה נשאר עד היום[33]. שאר העלויות ממומנות בעזרת איגרות חוב, מסי רכוש ייעודיים ומיסים אחרים.
כאשר התרחבו הפרוורים בארצות הברית, העלויות הכרוכות באחזקת התשתיות של הכבישים המהירים גדלו אף הם, והותירו מעט מאוד יכולת לבניית כבישים בין-מדינתיים חדשים[34]. הדבר הוביל לשגשוג מהיר של כבישי האגרה כשיטה החדשה של בניית כבישים מהירים באזורים הפרוורים. כמו כן, ישנם כבישים בין-מדינתיים המתוחזקים באופן פרטי (לדוגמה, חברת VMS היא האחראית על אחזקת כביש בין-מדינתי 35 בטקסס[35]) במטרה להפחית את עלויות האחזקה וכך לאפשר למשרדי התחבורה במדינות השונות להתרכז באזורים בעלי צמיחה מהירה. חלקים ממערכת הכבישים הבין-מדינתיים יהפכו לכבישי אגרה בעתיד, במטרה להפחית את עלויות האחזקה.
4,700 ק"מ (בקירוב) של כבישי אגרה כלולים במערכת הכבישים הבין-מדינתיים[36]. רבים מכבישי האגרה כבר היו קיימים או בבנייה בעת שנוסדה מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, ובתחילה החוק הפדרלי אסר את גביית האגרה בכבישים הבין-מדינתיים. מאחר שכבישים מהירים אלו קישרו ביעילות חלקים שונים של המערכת, הם הוכרזו ככבישים בין-מדינתיים. הקונגרס החליט שיהיה זה יקר מדי לבנות כבישים בין-מדינתיים חינמיים במקביל לכבישי האגרה הקיימים, אך גם לא רצה להפוך אותם לכבישים חינמיים, מאותה הסיבה - יהיה זה יקר מדי לתגמל את בעלי איגרות החוב שמימנו את כבישי האגרה הללו. כך, כבישי האגרה הצטרפו למערכת הכבישים הבין-מדינתיים והמשיכו לשמש כבישי אגרה, בעוד האיסור על כבישים בין-מדינתיים אחרים לגבות אגרה ממשיך לחול[37].
כבישי אגרה בין-מדינתיים הורשו להמשיך ולגבות אגרה על השימוש בהם, אך נפסלו מלקבל מימון פדרלי לאחזקתם ופיתוחם. המדיניות לגבי גביית אגרה בכבישים בין-מדינתיים שונתה מאז, ומנהל הכבישים המהירים הפדרלי התיר למספר מדינות לגבות אגרה בכבישים בין-מדינתיים קיימים. סעיף חדש שהוכנס ב-2009 למדריך התקני השליטה התעבורתיים האחידים (Manual on Uniform Traffic Control Devices), מסמך המונפק על ידי מנהל הכבישים המהירים הפדרלי ומפרט את התקנים המחייבים של תמרורים, סימוני תנועה בכביש ורמזורים, קובע כי שלט האגרה בכביש הבין-מדינתי יהיה שחור-על-גבי-צהוב, כאשר הכיתוב "אגרה" (TOLL) בשחור יהיה על רקע צהוב, וכי על שלט האגרה להיות ממוקם מעל סימון מספר הכביש הבין-מדינתי[38].
בשנת 2005 עבר בקונגרס חוק הידוע בשם SAFETEA-LU, שנחתם על ידי הנשיא ג'ורג' בוש, המעודד את המדינות השונות לבנות כבישים בין-מדינתיים חדשים באמצעות "שיטות מימון חדשניות". החוק הקל על המדינות בבניית כבישים בין-מדינתיים ככבישי אגרה למרות המגבלות שנקבעו, או באמצעות משרדים ממשלתיים או באמצעות שותפויות ציבוריות-פרטיות. מכל מקום, החוק פינה את מקומו לחוק MAP-21, שנחתם על ידי הנשיא ברק אובמה ב-6 ביולי 2012, האוסר על גביית אגרה בכבישים בין-מדינתיים חינמיים קיימים, ומתיר את הגבייה רק בכבישים חדשים[39].
הכבישים הבין-מדינתיים מסומנים במספר המופיע על תמרור בצבע אדום, לבן וכחול. צבעים אלו נבחרו במכוון, משום שהם הצבעים המרכיבים את דגל ארצות הברית. בעיצוב המקורי, שם המדינה הופיע מעל מספר הכביש, אבל במדינות רבות נותר שטח זה ריק כיום. בדרך כלל גובהו של השלט עצמו הוא 91 ס"מ, ורוחבו: לשלטי הכבישים הראשיים - 91 ס"מ, לכבישי העזר - 110 ס"מ[40].
כבישי עסקים בין-מדינתיים (מחוברים בשני הקצוות לכביש האב) ושלוחות עסקים (מחוברים בצד אחד בלבד לכביש האב) משתמשים במגן מיוחד, כאשר הצבע הירוק מחליף את הצבעים כחול ואדום, המילה "עסקים" (BUSINESS) באה במקום המילה "הבין-מדינתי" (INTERSTATE), והמילה "שלוחה" (SPUR) או "לולאה" (LOOP; "לולאת עסקים") ממוקמים לרוב מעל המספר[40]. המגן הירוק משמש לסימון הנתיב הראשי העובר דרך אזור העסקים המרכזי של העיר, ומחבר את כביש הבין-מדינתי בקצה אחד (שלוחה) או בשני הקצוות (לולאה) של כביש העסקים[41].
במהלך השנים השתנה עיצוב המגן של הכבישים הבין-מדינתיים. בשנת 1957, בסיום תחרות בה הוצעו 100 עיצובים שונים, התקבל המגן שעוצב על ידי ריצ'רד אוליבר ממחלקת התחבורה של טקסס[42][43]; באותו הזמן, צבע המגן היה כחול כהה, ורוחבו היה רק 43 ס"מ[44]. תקני סימון הכבישים הבין-מדינתיים במדריך התקני השליטה התעבורתיים האחידים (MUTCD) שינו את עיצוב המגן שוב במהדורות של 1961, 1971 ו-1978.
אתר האינטרנט הרשמי של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים (באנגלית)
עמיר תדמור, סוף הדרך, באתר TheMarker, 6 באפריל 2020Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
