ירידת מים

ירידת מים או פקיעת מי שפיר (באנגלית: Rupture of membrane) הם מונחים דומים המתייחסים לתהליך בלידה, שבמסגרתו נפקעים קרומי מי השפיר (האמניון והכוריון) ונוזל מי השפיר יוצא דרך הנרתיק. בכ-10% מן ההריונות מתרחשת ירידת מים לפני תחילת תהליך לידת העובר; במרבית המקרים הללו נולד העובר במועד ובתוך 24 שעות ממועד ירידת המים. כ-5% מן המקרים, עם זאת, מתרחשים בשבועות הריון מוקדמים יותר (מתחת לשבוע 37), לעיתים כאשר העובר אינו בשל עדיין. מצב זה נקרא "ירידת מים מוקדמת" או Preterm premature rupture of membranes, ובקיצור- PPROM. מצב זה מחייב התייחסות נפרדת ומעקב שונה אשר יתוארו להלן.

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

סיבות לירידת מים מוקדמת

• זיהום אימהי (למשל, דלקת בדרכי השתן, דלקת באיברי המין ומחלות מין).
• זיהום תוך רחמי
• אי ספיקה של צוואר הרחם
• הריונות מרובי עוברים בעבר
• ריבוי מי שפיר
• תת-תזונה
• חולשה של קרומי מי השפיר
• היסטוריה קודמת של ירידת מים מוקדמת.

באופן כללי, ירידת מים מהווה כשלעצמה סיבה ללידה מוקדמת, צניחה של חבל הטבור, היפרדות שליה וזיהום תוך רחמי (כוריואמניוניטיס). אם ירידת המים מתרחשת מאוד מוקדם בהריון (טרם שבוע 26) הדבר עלול להביא לבעיות שונות אצל העובר, לרבות היפופלזיה ריאתית (מי השפיר נדרשים לצורך בשלות והתפתחות הריאות).

קליניקה

מבחינה קלינית, המטופלת מדווחת על תחושה של נוזל או דלף של נוזל מהנרתיק. קיימת חשיבות לבדיקת הנרתיק באמצעות ספקולום סטרילי ולהימנע ככל האפשר מבדיקה ידנית ווגינלית כדי להמעיט בסיכון של זיהום מי השפיר. קיימים שלושה סימנים קלאסיים המהווים אבחנה לירידת מים:

1. מציאת נוזל מי שפיר באזור צוואר הרחם האחורי (posterior fornix).
2. מבחן ניטרזין - מבחן זה מתבצע על ידי הכנסת מטוש לצוואר הרחם ולאחר מכן הכנסתו לנייר ניטרזין. אם אכן דלפו מי שפיר, הנייר יצבע בכחול (מי השפיר בסיסיים יותר, מה שידגים אלקליזציה).
3. מבחן פרנינג - יש לדגום נוזל מצוואר הרחם ולהניחו על סלייד לייבוש. אם חלה דליפה של מי שפיר, הם יראו תחת המיקרוסקופ כמבנה של "עץ אשוח" או frenlike pattern.

כיום קיימות ערכות חדישות כגון Amnisure, אשר בוחן הימצאות של חלבונים הקיימים במי השפיר. למבחן זה רגישות וספציפיות גבוהים, אולם חסרונו בעלותו הגבוהה יחסית בהשוואה למבחנים המתוארים לעיל.

לעיתים התוצאה המתקבלת במבחנים השונים יכולה להיות חיובית (כלומר, מצביעה על ירידת מים) אולם ללא ירידת מים מוקדמת בפועל (false positive)- כך למשל, מבחן ניטרזין יכול להיות חיובי בהינתן שיש דם, זרע או זיהום באזור צוואר הרחם.

במהלך הבדיקה עצמה יש להעריך את רמת הפתיחה והמחיקה של צוואר הרחם והמידה של צניחת חבל הטבור, אם קיימת. במקרה שיש כמות גדולה של מי שפיר באזור, יש לאוספם ולשלוח לצורך הערכה האם קיימת בשלות ריאתית של העובר (אם שבוע ההריון הוא שבוע צעיר). כמו כן יש לשלוח תרביות כדי לשלול זיהומים. אם לא נמצא נוזל בנרתיק, יש לבחון האם קיים דלף באמצעות הנחת פד סופג באזור, או לבקש מהמטופלת להשתעל למשל כדי לבחון האם קיימת דליפה של מי שפיר.

לעיתים לא ניתן להוכיח כי הייתה אכן ירידת מי שפיר מוקדמת, אולם הסיפור הקליני מחשיד מאוד לכך שאכן הייתה ירידת מים. במקרים כאלו ניתן לבצע דיקור של מי השפיר (אמניוצנטזיס) ולהזריק תמצית אינדיגו כרמין כחולה. אם הפד נצבע בכחול, זוהי אינדיקציה לכך שיש דליפה של מי שפיר.

בדיקה פיזית: כאשר יש הוכחה לכך שהייתה ירידת מים מוקדמת, יש לבחון האם קיימים סימנים לזיהום. בכל מקרה, הבדיקה נעשית באמצעות ספקולום סטרילי בלבד. אם יש חשד לזיהום מי השפיר (כוריואמניוניטיס) יש חשיבות ראשונה ליילוד העובר, לא משנה מהו גיל ההריון. יילוד העובר עדיף במקרים כאלו על פני השארתו ברחם. המזהמים העיקריים הם E קולי, GBS, סטרפטוקוקים ואנארובים נוספים. סימנים לזיהום מי השפיר כוללים חום אימהי, לויקוציטוזיס, רגישות רחמית, ריח רע של מי השפיר וטכיקרדיה אימהית (דופק מעל 100) או עוברית (דופק מעל 160).

בדיקות מעבדה כוללות ספירת דם מלאה, בדיקת שתן, תרבית, בדיקת אולטראסאונד ומידת בשלות מי השפיר.

טיפול בירידת מים מוקדמת

ראשית, בהינתן שיש זיהום מי שפיר, יש ליילד את העובר כאמור לעיל, ללא קשר לגיל ההריון. יש לתת בנוסף אנטיביוטיקה רחבת טווח.

אם אין עדות לזיהום, יש לבחון מהו שבוע ההריון:

• שבוע 37 ומעלה (נקרא גם term pregnancy) - הטיפול יכול להיות מעקב עד להגעת האישה לשלב הלידה הספונטני, או לחלופין התערבות מיילדותית ומתן אוקסיטוצין (פיטוצין). מתן פיטוצין מותווה במקרים של ירידת מים הנמשכת במשך 6–12 שעות ללא התקדמות בלידה עצמה, וזאת כדי למנוע סיבוכים הקשורים בזיהום.
• מעל שבוע 34 - יהיה ניהול הטיפול דומה להריון שלאחר שבוע 37, היות שלא הוכח שמתן אנטיביוטיקה, סטרואידים או תרופות לעיכוב צירים (טוקוליטיקה) יכולות לשפר את התוצאה הרפואית במצבים אלו.
• בין השבועות 24 ל-32 - קיימת חשיבות בהארכת משך ההריון על מנת לאפשר לעובר השגת בשלות ריאתית ופיזיולוגית. במצבים אלו, לאחר שנשלל זיהום רחמי, שני הטיפולים העיקריים הם מתן אנטיביוטיקה, טוקוליטיקה ומתן סטרואידים. הטיפול האנטיביוטי הוכח כטיפול משמעותי אשר מאריך את הזמן מפקיעת הקרומים ועד ללידה עצמה (בניגוד למצבים של לידה מוקדמת ללא פקיעת קרומים, בהם אנטיביוטיקה לא הוכחה כיעילה). מתן סטרואידים (צלסטון) הוא טיפול מקובל לצורך השגת בשלות ריאתית- טרם שבוע 32. סטרואידים הראו הפחתת שיעור מצוקה נשימתית אצל הילוד, דלקת מעי נמקית ודימום תוך מוחי. טיפול טוקוליטי על ידי תרופות לעיכוב צירים הוא קונטרווורסלי. אם ניתן, אזי רק למשך 48 שעות ולצורך פתיחת חלון הזמן למתן צלסטון.
• שבוע ההריון הוא בין שבוע 32 לשבוע 34 - קיימת מחלוקת בחלק מן המקרים. מצד אחד, לעיתים קיימת חוסר בשלות ריאתית, מצד שני- סיכויי ההישרדות של העובר מחוץ לרחם הם גבוהים. חלק מהמחקרים מצאו תועלת בטיפול שמרני והארכת ההריון, וחלק מצאו כי טיפול בהארכת ההריון הביא לעליה בשכיחות זיהומים. על כן, כיום מקובל להעריך את מידת הבשלות הריאתית, ואם קיימת בשלות יש לצפות ללידה ללא הארכת ההריון. אם אין בשלות ריאתית עדיין, יש לתת טיפול אנטיביוטי וטיפול סטרואידי.
• שבוע ההריון צעיר מאוד - הסיכוי לעובר בר חיות נע בין 15% ל-50% כתלות בשבוע עצמו. על האישה להיות מיודעת לכך שהסיכון לזיהום מי שפיר, אם תחליט לשמור על ההריון, גבוה יחסית (30%).

ראו גם

• פקיעת קרומים מלאכותית

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.