Loading AI tools
מתרגם, פובליציסט, סופר, יועץ, חוקר ומרצה ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יואב לביא (נולד ב-19 ביוני 1946) הוא מתרגם, פובליציסט, סופר, יועץ, חוקר ומרצה ישראלי.
נולד בכ' בסיוון תש"ו, 19 ביוני 1946, בירושלים, דור שלישי בעיר, לד"ר שלום לוין (1916–1995), חבר הכנסת (1969–1977), מזכ"ל ונשיא הסתדרות המורים ונשיא הפדרציה העולמית של ארגוני המורים, ודימונה (דימה) לבית שלי (1920–1989), מחנכת ומנהלת. הוא נכדם של מולה וחיים שלי (איש העלייה השנייה), ממייסדי בית הכרם[1].
למד בבית הספר "בית הכרם" בירושלים, בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון חדש (במגמה הריאלית) בתל אביב, ומוזיקה בקונסרבטוריון רון בתל אביב.
כחבר גרעין "הנוער העובד והלומד" שירת בנח"ל והגיע לקיבוץ נחל עוז, שבו היה חבר שבע שנים (1966–1973) ועבד כחקלאי וכמנהל פרדסי הדרים. כתב והלחין (ולעיתים עיבד) שירים ופזמונים לאירועים בקיבוץ, פרסם שירים ודברים בחוברות זיכרון לנופלים, שערך והפיק. יזם את המהפך לקידום לימודים אקדמיים לפי בחירה של חברי קיבוץ חדשים, באמצעות תקנון לימודים גבוהים המיוחד לחברי גרעינים בתום שירותם הצבאי, שהיה ראשון ותקדימי מסוגו בתנועה הקיבוצית. במאי 1968 ניצל ממארב ממוקש על גבול רצועת עזה, שבו נהרגו שניים ונפצעו חמישה[2].
ב-1973 סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנים 76–1974 היה תלמיד המחזור הראשון של תוכנית המוסמך במינהל ציבורי באוניברסיטה העברית ומתרגל-מרצה לתלמידי תואר ראשון במדע המדינה.
אחרי השירות הסדיר בצה"ל שירת במילואים בפיקוד הדרום ואחר כך במפקדת קצין חינוך ראשי בצוות ההיגוי של הנחלת תולדות הציונות בצה"ל, ובאגף ההסברה של חיל החינוך כמרצה ביחידות צה"ל וככותב חומרי הסברה.
ב-1965 הצטרף לרפ"י, רשימת פועלי ישראל) בראשות דוד בן-גוריון והיה חבר ועדת החינוך שלה. ב-1968 היה צעיר קבוצת המייסדים מתוך רפ"י, שהקימה את "הרשימה הממלכתית" (ע"מ), והציבה את בן-גוריון בראשה, והיה חבר מזכירות המפלגה. בשנותיו האחרונות של בן-גוריון ניהל עמו לביא מנחל עוז חילופי מכתבים ונהג לבקרו בשדה בוקר ובתל אביב. ב-1971 הודיע בן-גוריון במכתב ללביא, כי פרש מהרשימה הממלכתית ומפעילות פוליטית וציין, כי אילו היה בוחר לפעול פוליטית היה חוזר למפלגת העבודה[3]; בן-גוריון ביקש לתת למכתב הזה פומבי.
אחרי פרישת בן-גוריון מהרשימה הממלכתית ומהמערכת הפוליטית בכלל קרא לביא להצטרפות המפלגה למערך[4]. קריאתו עוררה דיון פנימי קשה ברשימה הממלכתית[5], הרוב ברשימה החליט להצטרף לליכוד ולביא, בתוך קבוצת המיעוט, הצטרף למפלגת העבודה[6].
ב-1973 ושוב ב-1974 היה דובר במטה הבחירות של מפלגת העבודה הישראלית. בשנים 1974–1981 עבד במחלקת המחקר של בית ברל ושימש בה כמרכז המחקר הכלכלי חברתי. במסגרת עבודתו פרסם עבודות מחקר, חוברות ומאמרים. (המחקר המלא שלו על מערכת הבחירות של המערך ב-1977 הופיע בספרם של שבח וייס ויונה יהב "אנטומיה של נפילה"). באמצע התקופה הזאת, ב-79–1977, היה גם יועץ כלכלי חברתי של סיעת המערך בכנסת; ב-1979–1980 עבד במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק[7]. ב-1981 שימש יועץ לראש מטה הבחירות של המערך. ב-1983 וב-1988 היה מנהל מטה ההסברה והסקרים של המערך בבחירות המוניציפליות בתל אביב[8]. במהלך חברותו רבת השנים עם לובה אליאב פעל יואב לביא עם אחרים לשובו של אליאב למפלגת העבודה. בשנים 8–1987 שימש מנהל הקמפיין של אליאב בבחירות האישיות לרשימת העבודה לכנסת וב-1993 היה ראש מטהו בהתמודדות מול עזר ויצמן על המועמדות מטעם "העבודה" לנשיאות המדינה.
במהלך שנות השמונים ובעיקר ב-83–1981 עסק בתרגום מאנגלית לעברית של ספרים מסוגות שונות, בהם "כלב רץ" מאת דון דלילו, "פוליאנה" מאת אלינור הודג'מן פורטר, "מה שכל אשה צריכה לדעת על גברים" מאת ד"ר ג'ויס בראדרס, "הקרוסלה הכחולה" מאת אביגדור דגן, "המוות השחור" מאת גווינת קרייוונס וג'ון ס. מאר, "ראש הגבעה" מאת אירווין שו, "מזלו של לוסיאנו" מאת ג'ק היגינס, "הורים אחרי גיל 30" מאת מארי קפלמן ופול אקרמן, "כל הטובים נשואים" מאת מריון זולה. ב-1983 ההדיר, ערך, כתב מבואות והביא לבית הדפוס את ספרו של סבו, חיים שלי, "תרגום לעברית של נוסח השבעים לנביאים ראשונים".
בשנים 1984–1986 היה לביא העורך הראשי ומ"מ מנהל השיווק של מיל"ת, המועדון הישראלי לתרבות (בבעלות כלל, ידיעות אחרונות וברטלסמן גרמניה – הוצאה לאור בינלאומית, שהייתה בעלת רשת מועדוני תרבות ברחבי העולם). במסגרת תפקידו היה עורך הרבעון בהוצאת המועדון ואחראי על מבחר הספרים והתקליטים שסיפק המועדון לכ-100,000 בתי אב.
לביא חיבר שלושה ספרים: "ההחמצה הגדולה" על תבוסת שמעון פרס והמערך בבחירות 1981 (הוצאת רביבים 1982)[9], "ניו-יורק לישראלי" (הוצאת אור-עם, 1992; מהדורה מקוצרת ומעודכנת, 1996), "מדריחו"ל" (הוצאת אור-עם, 1996).
בראשית שנות ה-90 היה איש המכון למורשת בן-גוריון ועסק בעיקר בראיונות עם דמויות שהיו בקשר עם בן-גוריון במהלך השנים[10].
מאמר על ממשלת רבין הראשונה שפרסם בינואר 1992 ב"דבר", "הממשלה הטובה שהושכחה", הודפס והופץ בעשרות אלפי עותקים על ידי מטה הפריימריס של יצחק רבין[11]. בשנים 1992–1993 שימש כמתאם פעולות הייעוץ והחשיבה של מפלגת העבודה, מנהל צוות החשיבה ומנהל מטה ההסברה והסקרים של הבחירות המוניציפליות ב-1993. יזם והקים את הסמינר הגבוה להכשרת מנהיגות צעירה של "העבודה" בבית ברל. ב-1995 היה גם יועץ מיוחד ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין עד ליל הרצח. ב-2 בנובמבר 1995 התמנה לביא לחבר המוסד לבירור עתירות של מפלגת העבודה וכתב המינוי שלו היה המינוי הרשמי האחרון שעליו חתם רבין לפני הירצחו.
בשנים 1999–2001 היה יועץ מיוחד לשר לענייני ירושלים ושר הפנים חיים רמון. ב-2005 היה שוב יועץ לשר רמון ושימש גם כמרכז ועדת השרים לביקורת המדינה. בשנים 2006–2007 שימש כיועץ מיוחד לשרי המשפטים רמון, ציפי לבני ודניאל פרידמן. ב-2007–2009 שימש יועץ מיוחד במשרד ראש הממשלה למשנה לראש הממשלה חיים רמון והיה מעורב, בין כלל הנושאים, בערוץ המשא ומתן החשאי המקביל שניהל רמון עם בכירי הרשות הפלסטינית במשך השנים האלה[12].
מאז 2009 הוא מנהל-שותף פעיל של חברת טל-מרפא העוסקת בעיקר בתחומי הביומד ובייעוץ לחברות ביו-טק והיי-טק. במהלך השנים, מאז 1965, פרסם לביא מאות מאמרים, מחקרים, שירים ורשימות בעיקר בעיתונות התקופתית והמקצועית. דבריו התפרסמו במשך השנים בעיקר ביומונים "דבר", "הארץ", "ידיעות אחרונות" (ובכלל זה בטור אישי "לביא שואג" בידיעות תל אביב). פרסם גם ב"מעריב", "ג'רוזלם פוסט", "מבט חדש", וכן בתקופונים כמו "סקירה חודשית" (ירחון לקציני צה"ל), "הד החינוך", "מגוון" (ירחון בית ברל), "הרבעון למחקר חברתי" (אוניברסיטת חיפה), "נתיבי ארגון ומינהל". הוא מפרסם מעת לעת דברים ב"הארץ"[13]. רבים מהחוברות, מהמחקרים והמאמרים בעיתונות היומית והתקופתית שאותם פרסם הם על דוד בן-גוריון ומורשתו. בהם החוברות "דוד בן-גוריון כמקבל החלטות" (סקירה חודשית [10], הוצאת מטכ"ל, 1983),"העולה במעלה ההר" (הוצאת מרכז ההסברה, 1986), "דוד בן-גוריון" (מרכז ההסברה, 1986, עם פרופ' ישראל קולת וגרשון ריבלין), "דוד בן-גוריון – איש חזון ומעש" (הופיע ברוסית בהוצאת המכון למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 1991; ההדיר – פרופ' מאיר אביזוהר, תרגמו לרוסית – פרופ' מיכאל אגורסקי ואלכס יופה).
לביא נשוי לד"ר חמוטל מאירי (נולדה ב-1949), מדענית[14] וחוקרת[15], שהייתה מנהלת הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה (בראשות הנשיא, אפרים קציר)[16]. להם שתי בנות ובן, עידו לביא, מהנדס היי-טק, לשעבר פיבוט ושחקן מרכז ההגנה של נבחרת ישראל בכדוריד.
ממאמריו:
הסרט "סאלח" עושה בלובה אליאב מעשה נבלה, באתר הארץ, 21 ביוני 2018
יואב לביא (1946-), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
