יהדות קוצ'ין

יהדות קוצ'ין היא שם כולל למספר קהילות יהודיות בשטחה של מדינת קרלה, המהוות חלק מיהדות הודו, אשר התגבשו בדרום-מערב הודו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין. יהדות זו היא עתיקת יומין ומהעתיקות שבקהילות ישראל. בשיא גודלה מנתה כמה אלפי בני אדם. מרבית בני הקהילה עלו למדינת ישראל בין השנים 1950–1962, ונכון לשנת 2000 התגוררו בישראל כ-8,000 איש מבני הקהילה וצאצאיה. בקרלה נותרו כמה עשרות יהודים בלבד, מתוכם כ-20 בעיר קוצ'ין (קוצ'י).

משפחה של יהודי קוצ'ין. צילום מסביבות 1900

רק חלק מבני הקהילה חיו בעיר קוצ'ין עצמה. יתרתם חיו ביישוב ארנקולם ובכפרים מאלה, פארור, צ'אנמאנגאלם וכפרים נוספים באזור.

היסטוריה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הגעתם של היהודים לקוצ'ין

קיימות מספר גרסאות לגבי זמן הגעתם של ראשוני היהודים לקוצ'ין; ייתכן שהמסורות הללו אינן סותרות, אלא משלימות, כך שיהודים הגיעו לקוצ'ין בכמה תקופות שונות^[1]:

• על פי סיפורי העם המקומיים, היהודים שהגיעו למלבר בספינות בתקופת שלמה המלך היו הסוחרים ששלח שלמה המלך להביא שנהבים ותוכים לבית המקדש הראשון, ולצורכי המסחר הקימו מושבה במקום. ישנם חוקרים שרצו להביא סיוע לקיומו של מסחר זה מדמיון של שמות של מוצרים, שיובאו מהודו בטאמיל ובלשון הקודש.^[2] יש חוקרים הטוענים^[3] שאזור דרום מערב הודו שבו נמצאת קוצ'ין הוא המקום המכונה "אופיר" בתנ"ך שלשם הגיעו ספינותיו של שלמה המלך. זו המסורת היותר נפוצה בקרב יהודי קוצ'ין.
• על פי הימצאותם של הכתבים של דברי גד החוזה, היהודים גלו בגלות שלמנאסר והגיעו למלבר דרך תימן^[4][5]. גרסה דומה לזו מוזכרת בדברי האברבנאל בפירושו לירמיה ג' י"ח^[6].
• היהודים הגיעו למלבר עם חורבן בית שני. גרסה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב הפארדסים^[7], אם כי הייתה קיימת גם בקרב המלברים^[8].

יהודי קראנגנור

על פי המסורת שבקרב יהודי קוצ'ין ישבו היהודים לראשונה בקראנגנור, עיר נמל השוכנת כ-18 ק"מ צפונית לעיר קוצ'ין^[9]. העיר נקראה בפי היהודים "שינגילי", ושם לפי המסורת הייתה ליהודים אוטונומיה עצמאית^[10]. בספר "היהודים בהודו" מובאים דברי נוסעים המחזקים זאת:

דימשקי (1305) – "בשינקאלי רוב תושביה יהודים", ומציין עוד שאוכלוסיית פ'לאנדרינה כוללת בעיקר יהודים הודים ומוסלמים והנוצרים מועטים יותר במספרם. בטיטוטה (1342) – "קונג'ה קארי שמקומה בראש גבעה מיושבת יהודים שיש להם נסיך (אמיר) משלהם: הם מעלים מס (ג'יזיה – מס גולגלת) לסולטאן של חאולם (קילון)"

— "היהודים בהודו" פישל, עמ' 15

בתקופת קראנאגנור היו שני בתי כנסת שם, אם כי אין על כך עדויות ברורות לבד משרידים מועטים שטרם נבדקו. ידועים שמותיהם ("טיקומבאגום" – שפירושו דרומית לנהר, "קדאמבאגום" – שפירושו צפונית לנהר)^[11]. בשמות אלו נקראו בתי הכנסת שהוקמו בקוצ'ין ובארנקולם אף שלא הייתה להם שום משמעות במקומם החדש^[12]. מילים מן השפה הטמילית שהייתה מדוברת בקראנגאנור (ולא בקוצ'ין – שם דברו מלאיאלאם) שימשו בבתי הכנסת בקוצ'ין למונחים הקשורים בהווי ביהכ"נ^[13].

השתמר פיוט שהוא ככל הנראה מאותה תקופה: "נאמר שירה השירים/משבח שיר השירים/עיניך כעיני תורים/ברוך ברוך ה': סמוכה את בלבבי/כמו כסף וזהבי/בזכות משה הנביא/שהוא עבד ה': יקרה את כנפשי/עבדך אני לא חופשי/מכרה אותי ככושי/אברך את שם ה': מספרד הלכתי נסעתי/עיר שינגלי שמעתי/ישראל מלך תאבתי/אותו ראו עיני:"^[14].

ג'ונסון מונה מספר גורמים לעזיבת היהודים את קראנגנור^[15]:

1. ב-1341 שינה שיטפון את פני השטח ונוצר הנמל בקוצ'ין, ומאידך הנמל הטבעי בקראנגנור נסתם. דבר זה עודד עזיבה של סוחרים. (ובאמת סמוך לזמן זה נוסד בית הכנסת קוצ'נגאטי בקוצ'ין ב-1345. בר גיורא, ספונות ב', עמ' רכג; קודר עמ' 138). על כל פנים קראנאגנור נשארה ברמה מסוימת מעורה בסחר התבלינים עוד כמאתיים שנה אחרי כן.
2. קרבות על קראנגנור בין הראג'ה לבין מלכות קליקוט המוסלמית (נקראו זמורין או סמורי), מהם סבלו גם היהודים.
3. בשנת 1504 הפורטוגזים בראשות סורז דה מנדז כבשו את קראנגנור. "הפורטוגזים הניחו את בתי הנוצרים וחנויותיהם אבל הם בזזו את בתי היהודים והמוסלמים".
4. ההתקפה של הזמורנים על קראנגנור ב-1524: "לפי ההיסטוריון המוסלמי זן-עוד-דין 'היהודים הרגו מוסלמי אחד ומלחמה התלקחה'. מוסלמי קראנגנור קבלו עזרה מאחיהם באזור מלבר (הוא מזכיר 10 או 11 ערים) ש: 'התארגנו בצי של כ-100 סירות והפליגו לקודנגלור שם הם הרגו יהודים רבים. אלו שנמלטו נסו לכפר סמוך ממזרחה של קונ'. המוסלמים שרפו את בתיהם [של היהודים] ואת בתי הכנסת שלהם. בשלב שני נפנו להצית באש את בתי הנוצרים וכנסיותיהם. הם גם הוציאו להורג כמה נייארים שהתעמתו עם המוסלמים. כתוצאה מכך לא היה עוד ביטחון למוסלמים בקונ' והם נאלצו לעבור לעיירות אחרות'. לאור העובדה שמקור זה נכתב בערך בשנת 1583, מקור זה הוא קרוב למדי לזמן ההתרחשויות אבל הוא מאוד פרו-מוסלמי".

אומנם היא מוסיפה שהדבר ברור ממקורות אחרים שלא היהודים ולא המוסלמים עזבו את קראנגנור לגמרי בשנה ההיא, אך זה בוודאי היה גורם להגירת חלק גדול מהיהודים.

1. בשנת 1565 הביסו הזמורינים את צבא הראג'ה בקרב שהיה "בקראנגנור או לידה". זו השנה שבה, לפי הכרוניקות שנכתבו על ידי יהודי קוצ'ין עצמם, עזבו היהודים את קראנגנור סופית.

באותה שנה חיזקו הפורטוגזים את אחיזתם בקראנגנור, כנראה בתגובה לתבוסת בעל בריתם בקוצ'ין.

עדויות מוקדמות

מצבה שנמצאה בשינגלי מז' בכסלו שנת א'תקפ"א לשטרות (ה'ל' - 3 בנובמבר 1269)

הרב לוי יצחק (לואיס) רבינוביץ' מתמצת חלק נכבד מהידיעות המוקדמות אודות יהודי קוצ'ין^[16]:

1. שבתאי שמואל קודר, בקובץ India and Israel, מאי 1951, כותב כי מצא בשיר חתונה של הנוצרים העתיקים במלבר שם מוזכר סוחר יהודי בשם Habban שהגיע לקראנגנור בשנת 55 לספירת הנוצרים יחד עם תומאס הקדוש. שהגיע עם בקשה של המלך לבנות מקדש. יתר מכן, מסופר על תומאס בעצמו שהתקבל בהגעתו לחוף מלבר על ידי נערה יהודיה מחללת בחליל. הוא נשאר ברובע היהודי של העיר בביתו של אדם בשם הרב פאול, והצליח בהעברה על דת של ארבעים יהודים.

2. מקור נוסף שמביא קודר: לפי קטע מספר בשם "History in Kerala" שנכתב על ידי K. K. Menon – ספינת מסחר רומאית המפליגה בין הים האדום לבין חוף מלבר מצאה שם מושבה יהודית במאה ה-2 לספירת הנוצרים.

3. לוחות הנחושת של יהודי קוצ'ין (אנ') מציגים את כתב הזכויות המפורסם שניתן ממלך מלבר ליוסף רבן (אנ'). כתב הזכויות חקוק על שני הצדדים של שני לוחות נחושת השמורים בקפידה בביהכ"נ הפרדסי ב-Jewtown בקוצ'ין.^[17]. הלוחות מכילים 72 סעיפים המפרטים את זכויותיהם של התושבים היהודים – בהן חופש פולחן, פטור ממסים, הרשות לנהוג כמנהג הקסטה השלטת (הזכות להשתמש באפריון, לגבות מיסים מיוחדים, להעניק פטור ממסים ולתקוע בחצוצרה) וכן זכויות כלכליות עודפות ובעיקרן קבלת אחוזים מהמסחר שהיה בכפרים ובמחוז בו הם התגוררו:

"ברכת שלום, ושגשוג! המתנות הבאות הוענקו בנדיבות על ידי אותו שזכה לתואר מלך המלכים, הוד מלכותו המלך סרי פרקאראן איראוי וונמאר, אשר אבותיו אוחזים בשרביט זה מאות אלפי שנים, בשנה השלושים ושש אחר השנה השנייה, ביום שוכנו במיוריקוט (Muricote) שמח להעניק את המתנות הבאות.

אנחנו מזכים מארמון ממשלתנו במוריאקוט בשנת השלושים ושש לימי חיינו ובשנה השנייה לממשלתנו וגם מאות שנים אחרינו, מזכים אנחנו מהיום ומעלה את הנכבד בשמו יוסף רבן, ונותנים לו לתשורה את ארץ אנזיוורנוס (קרנגנור) גם הזכויות להשתמש ביריה מהכלי תותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות בחצוצרות ובשופרות, והזכות לפסוע על בגדים לבנים מוצעות, ולשאת לפניו אבוקות באור היום, ולשאת השמשיה העגולה ולהכות בתוף הפיל, ולהשתמש בצרורות פרחים לפני החתן והכלה-והזכות לשאת הענף ברחובות בהליכה בסך-כן מזכים אנחנו אותו להיות חופשי ממסים וארנוניות ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים, וגם מקום רחב ידיים למסחר, וחפשי מכל מיני מיסים וארנוניות ולהיותו לראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות בארצות ממשלתנו. כל הזכויות האלו נתונות הן ליוסף רבן בעל אחוזת אניוורנוס, לו ולבניו ולבני בניו, לחתניו ולכלותיו ולכל בני משפחתו. עד עולם כל עוד הירח ישלוט ברקיע. ורשומים הדברים על לוח נחושת.- נכתב ונחתם בפני העדים: קובורטהן מרטנהדהן (מושל בוונד), קיטהי שוריקנדן (מושל בנוונדפיו), מינוויר מדיווין (מושל ערליי), עדיירנא שטאן (מושל ווילווא), קוטהוי ראווי (מושל וודמביל ואראנד), שומר ראש המושל שייער מורקן שסאן- נכתב בכתב יד טוטרום הכותב פנדלורכירי קנקילאפא".

התאריכים שניתנים לכתיבת מסמך מפורסם זה נעים בין השנה 379 כפי שיהודי קוצ'ין מתעקשים לטעון, לבין 1020 כפי שמקובל במחקר^[18].

4. לוח שניתן על ידי המלך של קרלה לכנסייה הסורית של מלבר בשנה 824 וחתומים עליה כעדים [בין היתר] ארבעה יהודים באותיות עבריות^[19].

5. הסופר הערבי אבן ווהאב מזכיר את יהודי קראנגנור במאה ה-9.

6. הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה בן המאה ה-12 מזכיר את יהודי מלבר. בכותבו על קאולם - כיום העיר קולאם במדינת קרלה. הוא מציין: "וביניהם בכל האי כמו אלף (נ"א מאה) מישראל. וכל בעלי הארץ ההיא שחורים והיהודים כמו כן. והם יהודים טובים בעלי מצוות וביניהם תורת משה והנביאים ודבר מועט מתלמוד והלכה"^[20].

7. מאה שנה מאוחר יותר מרקו פולו עדיין מוצאם שם^[21].

8. במאה ה-16 הגיעו לדרום-מערב תת-היבשת ההודית יהודים מספרד ומפורטוגל (בעקבות גירוש ספרד) וכמו כן מעיראק, מתימן ומגרמניה. אלה נקראו בפי הקהילה "פארדסים", כלומר "זרים" בשפת המלאיאלאם המקומית. היו קשרים מועטים בין המלברים והפרדשים. התקיים קשר בין ראשי הקהילות שעזרו אחד לשני, הן בנושאי דת והן בשתדלנות.

9. במסע שליחות לאוסטרליה, לאחר עיכוב בתימן, הגיע ר' יעקב ספיר בסוף הקיץ של שנת ה'תר"כ (1860) לקוצ'ין אשר על חוף מלבר בדרום-הודו, ואף שם נזדמן לחתונת בנו של אחד מנכבדי הקהילה, וראה שטקסי הנישואין שבתימן הם פשוטים לעומת טקסי הנישואין המפורטים בקהילה קדומה ונידחת זו, כי זה הכלל: ככל שהעדה נידחת יותר, ומספר היהודים מבוטל לעומת מספר בני העם שבתוכו הם יושבים, כן ירבו טקסי הנישואין ותגדל השמחה בהם. ר' יעקב ספיר הרגיש בכוח ליכוד העם שבטקס הנישואין, ולאחר שהרבה לתאר את טקסי הנישואין הארוכים בין יהודי קוצ'ין, הוסיף דברי התנצלות אלה: "הנה הוגעתיך ידידי הקורא... למען הראותך קדושת דת משה ומנהגי ישראל בכל דור ובכל מקום שהם... למען תתבונן איך יקר וקדוש לישראל עם קדוש דרכי הנישואין לעשותם על טהרת הקודש, לשם ה' לתת חלק כבוד ויקר למי שעשה לנו את הנפש הזאת ולא כמשפטי הגוים בארצות הקדם וכעלילותיהם המתהללים בהוללות ושכלות כל פה דובר נבלה וכל שיריהם עגבים". ואילו בין היהודים בארצות ההן, אף שלא כל שירי-החתונה שלהם היו לפי טעמו, הרי רוב השירים היו שירי כיסופי-גאולה, ושירי תפילה לשיבת ציון. (אברהם יערי^{[דרושה הבהרה]})

קהילות יהודיות בקוצ'ין

"בבית הכנסת של היהודים הלבנים בקוצ'ין", איור משנת 1876

יהדות מדינת קרלה נחלקה לשמונה קהילות, בשמונה יישובים: פארור, צ'נמנגלם, מאלה, ארנאקולם-טקומבהאגם, ארנאקולם-קדבומבהאגם, קוצ'ין-טקומבהאגם, קוצ'ין-קדבומבהאגם (נודע גם בשם "קוצ'אנגדי" על שם אזור השוק שדרומית לו), קוצ'ין-פרדשי. מתוכן, שבע קהילות היו של "מלברים" (משמו הערבי והעברי של האזור: מלבר), הקהילה העתיקה יותר באזור. קהילה אחת הייתה של "פרדשים" (בשפת המליאלם: "זרים"), יהודים שהגיעו לקוצ'ין במאה ה-16.^[22] קהילות המלברים והפרדשים התבדלו זו מזו בקשרי חיתון וצורכי קהילה. כל קהילה טענה למקוריותה וזמנה הרב יותר באזור.^[23][24].

• מלברים – הקהילה העתיקה והמקורית והגדולה שהתיישבה באזור. ישנן מסורות שונות לגבי זמן הגעתם לקוצ'ין. מסורת אחת טוענת שזמן הגעתם הוא בימי שלמה המלך בימי בית המקדש הראשון לשם מסחר והתיישבו במקום. מסורות אחרות גורסות זמנים מאוחרים יותר כדוגמת גלות בית ראשון ואף בימי בית שני במהלכו ובגלות לאחר מכן.
• פארדסים או פארדשים^[25] (כונו גם "לבנים") – פירוש המילה הוא "זרים" בשפת המליאלם. אלו הם יהודים אשר הגיעו לאזור לאחר השתלטות הפורטוגזים על עיר הנמל בקוצ'ין ב-1503, במהלך המאה ה-16 מעיראק, מסוריה, מפרס, מהלבנט, ומגרמניה, ובשלב מסוים פרשו והקימו קהילה נפרדת^[26]. קהילה זו הייתה קטנה יחסית לקהילות המלברים.
• משוחררים (אנ') – ילידי בית שקיבלו גט שחרור והתגיירו על ידי מעבידיהם, הם תת-קאסטה שהתהוותה בתוך הקהילה הפרדשית בסוף המאה ה-18 או תחילת ה-19^[27]. ככל הנראה, גם קהילות המלברים נהגו להבחין בין "מיוחסים" ל"לא מיוחסים", כפי שמעיד נפתלי בר גיורא, וכפי שמעידה העובדה כי בכל בתי הכנסת בקרלה היה חדר מבוא, שכנראה שימש לתפילה של ה"לא מיוחסים", בדומה לחדר המבוא בבית הכנסת הפרדשי.

על אף הפילוג בין המלברים לפארדשים, למול המרחב החיצוני הלא יהודי נחשבו היהודים כקבוצה אחידה בעלת מעמד^[28], ושתיהן היו אדוקות מבחינה דתית^[29] ובעלות מסורת ומנהגים דומים^[30].

חיי הדת בקוצ'ין

בתי הכנסת בקוצ'ין

לוח ללימוד טעמי המקרא כמנהג יהודי קוצ'ין (יוחנן בן נחמיה 1987)

קונטרס תוספות לימים הנוראים בכתב יד הרב אברהם חי אברהם זצ"ל

מרכז חיי היהודים היה בית הכנסת, שלא היווה רק מרכז דתי. אלא המרכז אליו התנקזו חיי היומיום וטקסי מעגל החיים, ואף יישוב סכסוכים^[31]. בקוצ'ין היו שמונה בתי כנסת, וסביב כל אחד מהם הייתה מעין קהילה עצמאית שהיוותה יחידה שיתופית שהחברות בה עברה מאב לבנו^[32]. כל קהילה הייתה מקיימת טקסים ואירועים במרחב בית הכנסת שלה, הן בחיי היומיום, סדר תפילה ולימוד, והן בימות חג ואירועי שמחה. באי בית הכנסת הוזמנו כאורחים לחגיגות השונות, והמפגשים איחדו את הקהילות השונות בקרלה^[33]. מסורת ביד יהודי קוצ'ין שכל בתי הכנסת נבנו במתכונת בתי הכנסת בקראנגנור. סימוכין למסורת זו יש מן העובדה שכל בתי הכנסת בנויים בסגנון אחיד^[34]. רשימת בתי הכנסת ותאריך היווסדם^[35]:

• בית הכנסת במאלה
• בית הכנסת קדומבאגאם בעיירה פארור (1164)^[36]
• בית הכנסת כדבומבגם ארנקולם (1200)
• בית הכנסת בקוצ'נגאטי (1345)
• בית הכנסת קדאבאמבאגם במתאנצ'רי (1540)
• בית הכנסת פרדסי בעיר קוצ'י (1568)
• בית הכנסת תכומבאגם^[37] בעיר ארנקולם (1580)
• בית הכנסת בעיירה צ'נדמאנגאלם (1614)
• בית הכנסת תקומבהגם בעיר מתאנצ'רי (1647)^[38].

חלק מבתי הכנסת עברו שיפוץ (או בנייה מחדש) בסוף המאה ה-16 – תחילת המאה ה-17, והוצבו אבני פינה עם כתובות לציון המאורע^[39].

נוסח התפילה והמנהגים של הקהילה ברובו הוא בנוסח ליוורנו, ורובם היו משתמשים בסידור תפלת החדש כמנהג קהילות הספרדים ועדות המזרח. אולם התפילה שזורה בהרבה פיוטים בלחנים הייחודיים לעדה. כמו כן ישנם מנהגים קדומים ייחודיים שנשמרו על ידי העדה כמו בניית ה"מנרה" (חופה) בבית הכנסת בשמחת תורה או קריאת נוסח קידוש הכלה על ידי החתן (ולא על ידי הרב), קבורת המתים בארון מיוחד (פתוח למטה כנדרש בהלכה) ועוד. אצל הקוצ'ינים לא היו כהנים ולויים, והם היו שוכרים כהנים מתימן^[40]. מסורת הקריאה בתורה עשירה ביותר^[41].

ישנם מספר ניגונים שונים לקריאת התורה:

• קה"ת של שבת שחרית וחגים^[42].
• קה"ת של חול ושל מנחה בשבת, קריאה זו דומה למדי לקריאה של שבת אלא שהיא מהירה ממנה.
• פרשיות מיוחדות: "ויכלו השמים והארץ", "ברכת יעקב" (כולל שלושה ניגונים שונים – אחד כמו קה"ת של חול רק יותר איטי ומסולסל, ושניים ייחודיים לקריאה זו), "שירת הים" (דומה לנגינה השנייה של ברכת יעקב), עשרת הדברות (שלושת הניגונים של פרשת ויחי), ברכת כהנים, פרשת וזאת הברכה (שני ניגונים – אחד לברכות משה, והשני למות משה). מות משה (חתן תורה), נקרא גם עם תרגום.

כך גם בקריאות ההפטרה:

• קריאת הפטרה רגילה.
• קריאת הפטרה של חגים (ובפסוקי הסיום הנגינה משתנה לנגינה אחרת)
• 3 קריאות הפטרות התוכחה (ג' דפורענותא) בימי בין המצרים.
• הפטרת ת"ב (ניגון איכה). בחו"ל הייתה נקראת עם תרגום (באותו ניגון) למליאלם.
• קריאה של נביאים ללימוד (כגון חוק לישראל, פסוקים של "ויתן לך" במוצ"ש, תיקון ליל שבועות וכו').
• שבת חתן – החתן עולה מפטיר, וקורא "ואברהם זקן בא בימים" (פרשת חיי שרה) כאשר החזן מתרגם. לאחר מכן החתן קורא את הפטרת "שוש אשיש" (ישעיהו, פרק ס"א-ס"ב)

לימוד התורה בקוצ'ין

גדול חכמי העדה היה רבי נחמיה בן אברהם אשר נקרא בשפה המקומית "נמיה מוטא" (נחמיה הזקן). לפי המסורת הגיע רבי נחמיה מתימן כדי ללמד תורה והתקבל בחום על ידי אנשי הקהילה. הרב נחמיה נפטר בנר ראשון של חנוכה שנת ה'שפ"א (20 בדצמבר 1620). ביום פטירתו מקיימים בני העדה עד היום סעודת מצווה לזכרו, על שמו הוקם בית הכנסת "היכל נחמיה" במושב גבעת כח (ממזרח לעיר יהוד). על מצבת קבורתו נחקק:

נח נפש/של המקובל המפורסם ס"ק (סבא קדישא) אשר שפעת אור/תורתו זורח בכל תפוצות/החכם השלם החסיד הא-לוהי/ כמוהר"ר נחמיה 'ן כמהר"ר/החכם היקר אברהם מוטא/זצוק"ל ושבק חיים לרבנן ביום כ"ה לחודש כסליו שנת הושל"ם ליצירה/ תנצב"ה זיע"א

— בר גיורא, מסע להודו, עמ' 26–27

מרבני יהודי קוצ'ין (סוף המאה ה-19 – המחצית הראשונה של המאה ה-20)

למרות המיקום המבודד של הקהילה, בזכות היותה של קוצ'ין עיר נמל, נמשך קשר רציף עם שאר הקהילות היהודיות בארצות אחרות; ישנן איגרות שנשלחו על ידי יהודי קוצ'ין לחכמי ירושלים, תימן וקהיר בענייני הלכה. הנהגת הקהילה הייתה בידי זקני הקהל, ואילו על לימוד התורה היו מופקדים ה"מורים" ("מולדיארים"^[43])^[44].

על מצב ידיעת התורה ולימודה בקוצ'ין בתקופות מוקדמות ישנן ידיעות סותרות. הרמב"ם באיגרתו לחכמי לוניל (לערך משנת 1200) כותב על יהודי הודו שיש להם ידיעה בתורה שבכתב בלבד^[45]. לעומת זאת בנימין מטודלה שחי באותה תקופה לערך כותב על ידיעות מסוימות בתורה שבע"פ^[46][47].. ידוע גם שבאותה תקופה היו באזור קוצ'ין מושבות סוחרים שרבים מהם היו תלמידי חכמים. תיעוד של איגרותיהם השתמר בגניזת קהיר^[48][49].

השואל ששלח שאלה לרדב"ז ולמהריק"ש (סוף המאה ה-16) בנוגע למחלוקת הפנימית שהייתה בקהילה^[50] מתאר קהל של יודעי תורה, אך ללא תלמידי חכמים מופלגים^[51]. גם הרב זכריה אלצ'הרי, שביקר בקוצ'ין באותה תקופה, מתאר לכאורה מצב דומה^[52].

במאה ה-19 חי ופעל בקוצ'ין החכם רבי אבא יצחק יפה. לזכרו הוצבה אבן בכותל בית המדרש בעיר ארנכולם, שם למד ולימד^[53]:

"ב' ד' ה' / הצור תמים פעלו / ציון זכירת מושל יראת אלקים הוא הקדוש /שלשלת יוחסין מאצילי פולין/ הופיע בעיר ארנכולם/ הרביץ תורה ברבים בפלפול עצום / כהר' אבא יצחק יפה בכהר' אריה ליב יפה /נתבקש במתיבתא דרקיע עם בני עלי' /ביום ג' י"ב לחודש אדר שנת התר"ן(-1890)/והייתה מנוחתו כבוד/תנצב"ה".

בין תלמידיו המפורסמים של הרב אבא יצחק יפה היו: הרב מנחם אהרון המכונה מניי מולדיאר שהיה רב ופוסק בקהילת מאלה; הרב שמעון המכונה סימוגו מולדיאר והרב אליהו המכונה אליאצ'קה מולדיאר^[54]. תלמיד-חבר נוסף היה הרב נחמיה זצ"ל, ממנו למד אחיינו הרב אברהם חי אברהם המכונה ווצ'אקה מולדיאר^[55], עלה לארץ בשנת תשכ"ב, ונפטר בכ"ו אלול תשמ"ה בירושלים^[56].

העלייה לישראל

זוג מקוצ'ין לאחר עלייתם לישראל

פנים בית הכנסת הקוצ'יני בנבטים

המושב מסילת ציון

המושב תעוז

ההחלטה לעלות לישראל התקבלה בקהילה ב-1918, בעקבות רצון לשפר את תנאי חייהם, לצד אידיאליזם ציוני. המשורר בן הקהילה, יצחק משה רובי, ביטא תחושה זו בשירו מתחילת המאה העשרים: ”תקוותנו תקווה עתיקת-יומין / לחזור לארץ שהנחילנו אלוהינו האחד / עוד לא פסה”. בשנת 1930 הגיע לקוצ'ין ד"ר עמנואל אולסבנגר על מנת לעודד את הקהילה לעלות לישראל.

עם הקמת מדינת ישראל מנתה הקהילה כ-2,000 נפש. ראשי הקהילה מצ'נמנגלם, פארור מאלה, ארנקולום וקוצ'ין פנו לראש ממשלת ישראל בבקשה לעלות לישראל. תשובת ממשלת ישראל באמצעות הסוכנות היהודית הייתה שעל הקהילה לשלם ממקורותיה את עלות העלייה, כרטיסי טיסה וכן את כל העלויות הנלוות, זאת בשונה מכפי שהיה נהוג בנוגע לקהילות במזרח אירופה. יהדות קוצ'ין הייתה מהקהילות הבודדות ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה, וייתכן שהייתה זו הקהילה היחידה שנאלצה לשלם עבור עלייתה אחרי קום מדינת ישראל.

אחרי ניסיון שלא הצליח עקב תקלה במטוס, עלתה הקבוצה הראשונה של בני העדה ב-5 בינואר 1950 והועברה לשער העלייה. במהלך 1950 הגיעו עוד 40 משפחות, ועד סוף 1952 עלו כ-300 נפש. בשנת 1953 הוחלט לעצור את העלייה בעקבות בדיקה שערך משרד הבריאות בקרב 60 עולים מקוצ'ין, בה נמצאו 50% נשאי אנקילוסטומה, שני חולי אלפנטיאזיס, חולה שחפת אחד ומספר מקרים של מלריה. בעקבות התגלית הוחלט לעצור את העלייה ולשלוח 350 עולים לבדיקות נוספות^[57]. העלייה חודשה שנה אחר כך, וב-1954 עלו כ-800 נפש. עד 1957 הועלו 600 נפש נוספים. עד סוף 1965 עלו לישראל כ-85% מהקהילה^[58].

יהודי קוצ'ין השתקעו בעיקר במושבים שונים ברחבי הארץ, שחמישה מהם מהווים עד היום מרכזי הקהילה: נבטים, מסילת ציון, תעוז, אביעזר, גבעת כ"ח, וכפר יובל. ב-1982 התגוררו 75% מבני הקהילה בישראל באחד מחמשת המושבים האלה. ריכוזים נוספים של בני הקהילה ניתן למצוא בירושלים, בקריית ביאליק, במושב שחר, בראשון לציון, באשדוד, בבאר שבע וברכסים.

היהודים הפארדסים בקוצ'ין עלו לישראל בשנות ה-80 כשהם מונים כ-200 נפשות, והם פזורים ברחבי הארץ. מרכז הקהילה הפארדסית בבנימינה, שם גם בית הכנסת שבשכונת "אוהל יעקב", שכונת שיושבה בעיקר על ידי יהודים מגאורגיה, ושם נבנה גם על ידם בית הכנסת "עץ חיים". נוסח התפילה הוא יהודי ספרדי עם נעימות יהודיות ייחודיות לקהילה הגיאורגית והקוצ'ינית. התפילה משותפת לשתי העדות ומנוהלת בנוסח קוצ'ין וגאורגיה. גבאי בית הכנסת הוא מרדכי חנניה (חננאשוילי), שמשפחתו היא מוותיקי בנימינה.

בית הכנסת במושב נבטים נבנה בסגנון המסורתי של יהדות קרלה, והוא מהווה את המרכז למורשת יהדות קוצ'ין. בית הכנסת שוחזר ועוצב בשיתוף פעולה בין האדריכל גרשון שבח והאמן בני וינקלר.

נכון ל-2009 נותר בית כנסת פעיל אחד בקרלה, בית הכנסת פארדסי, שהוא גם אתר תיירותי והוא שוכן ברחוב jew town במטאנצ'רי קוצ'ין^[59]. את בית הכנסת מנהלים יהודים תושבי המקום בעזרת בית חב"ד המקומי אשר נפתח ב-2009, והוא פעיל בחודשי החורף בתפילות השבת, ובעיקר בחגי תשרי, אז מצטרפים לתפילות תיירים ישראלים ואנשי עסקים מהמזרח הרחוק.

מוזיאונים והנצחה

הנצחה בישראל

במושב נבטים נמצא "מרכז מורשת יהדות קוצ'ין".

הנצחה בקוצ'ין

נכון לשנת 2024 קיימים מספר אזכורים ואתרים המציינים את קהילת יהודי קוצ'ין אשר מרוכזים במרחבי החיים של היהודים במאה ה20 באזורים המקוריים בהם התגוררו הקהילות.^[60]

רבים מהרחובות והשכונות בהן התגוררו יהודים בקהילות עדיין נקראים על שמם, המוכרים שבהם הם רחוב Jew Town השוכן באזור מטאנצ'רי סמוך לנמל קוצ'ין^[61], ורחוב Jew Street השוכן בארנקולם שבקוצ'ין^[62]. רחוב נוסף המציין בשמו את הקהילה היהודית ניתן למצוא גם בParavur, אזור כפרי הנמצא במדינת קרלה סמוך לקוצ'ין אשר גם בו שכנה קהילה יהודית עד מחצית המאה ה-20^[63].

נוסף על האזכור השמי שנותר מהתקופה בה התגוררו יהודים ברחבי קוצ'ין, קיימים מספר מוזיאונים המתבססים על בתי הכנסת המקוריים של חלק מהקהילות, המוזיאונים מתוחזקים על ידי מדינת קרלה ופונים לקהל הרחב במטרה להציג את המורשת והמסורת היהודית שהייתה קיימת במדינה כולה ובאזור קוצ'ין בפרט.^[60]

הבולט מבין המוזיאונים הוא בית הכנסת הפארדסי השוכן ברחוב jew town במטאנצ'רי קוצ'ין, נכון ל-2009 נותר בית כנסת הפעיל היחיד בקרלה, אך הוא משמש גם כאתר תיירותי.. בית כנסת זה התפרסם בזכות המרצפות המאויירות בעבודת יד שמקורן בסין והובאו במקור לארמון במטאנצ'רי^[64].

בית כנסת נוסף המשמש כמוזיאון הוא בית הכנסת בפראבור, על פי המתואר בשלטים ברחבי בית הכנסת, אתר זה מהווה את המבנה המקורי ממנו נלקחו הבימה וארון הקודש המוצגים כיום בתערכות הקבע של מוזיאון ישראל. (עדויות סותרות לכך קיימות במקורות אחרים המקשרים דווקא בית כנסת במטאנצ'רי לבימה והארון הנמצאים כיום במוזיאון ישראל, כפי שניתן לראות בערך בית הכנסת קדאבאמבאגם מתאנצ'רי). לצד הביקור בבית הכנסת ניתן לצפות במוזיאון בסרטון המתעד את המסורת היהודית בקרלה במחצית המאה ה-20. לצד תמונות ואיורים המסבירים לציבור הרחב על המנהגים השונים של יהודי קוצ'ין^[65].

בית הכנסת בצ'אנמנגלם משמש אף הוא כמוזיאון, בית כנסת זה מהווה חלק מסיפורו של הכפר בעל 4 הדתות. על פי המסורת המקומית המתוארת בספר הסוקר את היהודים האחרונים המתגוררים בקרלה^[66]. בית כנסת זה הנמצא באזור הכפרי הוא המקום היחידי בהודו בו ניתן למצוא ארבעה מקדשים של ארבע דתות שונות בהודו במרחק של הליכה זה מזה. בית הכנסת השוכן בפאתי הכפר על ידי שפת נהר הperiyar נמצא באותו רחוב יחד עם מסגד מוסלמי. ובמרחק הליכה ממקדש הינדי וכנסייה נוצרית. ממצא מיוחד המוצג בכניסה לבית כנסת זה הוא המצבה שנמצאה בקודונגלולור, נשמרה בבית הכנסת וכיום מוצגת בחצר הקדמית. המצבה עם כיתוב "שרה בת ישראל", היא הכתובת היהודית הקדומה ביותר שנמצאה בהודו, והיא מתוארכת לשנת 1269^[67].

בית כנסת אשר משמש גם הוא כאתר ביקור לתיירים אך לא מהווה מוזיאון רשמי הוא בית הכנסת Kadavumbagam השוכן בארנקולם סמוך ל"רחוב היהודים". בית כנסת זה אשר בחלקו הקדמי נמצאת חנות לממכר דגי נוי, מתוחזק על ידי בעלי החנות, יהודי בשם Babu (Elias Josephai) אשר הוא היהודי האחרון מהקהילה הענפה שהתפללה בבית כנסת זה עד לעלייתם ארצה, אחרי אמצע המאה ה-20^[66]. מפתחות בית הכנסת נמצאות בידיו של באבו ואין פעילות קהילתית או ממשלתית במקום זה אך קיימת הגעת תיירים מעת לעת^[68].

לצד ההנצחה הרבה ופעולות השימור של ממשלת קרלה, ניתן לראות בקוצ'ין גם מספר בתי כנסת אשר ניצבים ללא הנצחה או שימור, חלקם אף במצב של סכנת קריסה

ראו גם

• קהילת "בני ישראל"
• הודים בישראל

לקריאה נוספת

• שם טוב גאגין, חיי היהודים בקוטשין, ראמסגט, 1953
• שלום זרביב, ממנהגיהם של יהודי קוצ'ין, בתוך: ילקוט מנהגים ממנהגיהם של שבטי ישראל, מהדורה שלישית ירושלים, 1996
• שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, עמ' 40
• פרננדס עדנה, יהודים אחרונים בקראלה, עם עובד, 2011

• Ṿail, Shalṿah. India's Jewish heritage: ritual, art & life-cycle. Mārg Publications, 2002.
• K.S Mathew, One Heart Two World- the story of the Jews in Kochi, 2019

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות קוצ'ין בוויקישיתוף

• מוזיאון יהדות קוצ'ין - מושב נבטים
• פיוטי יהדות קוצ'ין בספריה הלאומית
• ארשת שפתינו- ספר פיוטי יהודי קוצ'ין
• יהדות קוצ'ין – אתר פרטי של בת העדה
• חכמי קוצ'ין- אור נחמיה
• שלום זרביב ממנהגי יהדות קוצ'ין (הקישור אינו פעיל)
• אספת מאמרים
• המטבח הקוצ'יני מאת ד"ר אתי גלעד, באתר כיפה
• יהודי קוצ'ין בישראל
• נפתלי בר גיורא, מסע בהודו (הקישור אינו פעיל)
• אבנר אברהמי רלי אברהמי, משפחת אליהו, באתר הארץ, 9 באפריל 2003
• פ. מ. ג'וסאי, שירת אבריי (הקישור אינו פעיל), על השירה העממית של הנשים היהודיות בקוצ'ין, פורסם בפעמים, 13, תשמ"ב 1982, עמ' 84–95. חוברת שהוקדשה לתולדות הספרות של יהודי המזרח
• בארבארה קוטל ג'ונסון, יהודי קוצ'ין ויהודי קאפנג - הערות על קאסטה, בתי אב, שמות משפחה, 'קהילה' וגיור (הקישור אינו פעיל), פעמים 60, תשנ"ד 1994, עמ' 32–48
• בארבארה קוטל ג'ונסון, קראנאגנור, יוסף רבן וצ'ראמאן פרומאל - על התימה בדבר מוצאם של יהודי קוצ'ין, על-פי שירתם העממית (הקישור אינו פעיל), פורסם בפעמים, 13, תשמ"ב 1982, עמ' 71–83. חוברת שהוקדשה לתולדות הספרות של יהודי המזרח
• הרב שם טוב גאגין, חיי היהודים בקוטשין
• נפתלי בר גיורא, לתולדות בתי הכנסת בקוג'ין, בתוך: ספונות ב' (תשי"ח), עמודים רי"ד-רמ"ה
• הרב חיים יעקב פיינשטיין, משבית מלחמות
• הרב לוי יצחק רבינוביץ', Far East Mission (הקישור אינו פעיל)
• מאיר בר-אילן, 'ספרים מקוצ'ין', פעמים, 52 (תשנ"ב), עמ' 74–100
• משה הלל, מגילות קוצ'ין, קהילות ישראל (תשע"ח)
• יהושע גרנט, תודעת גלות עמוקה ומוצפנת, על שירת הנשים של יהודי קרלה, מגזין ארץ אחרת
• היהודים בקוצ'ין, המליץ תרנ"ו, באתר דעת
• אתר בית חב"ד קוצ'ין
• ג'ון ג' רולנד, זיכרונות אשה מקוצ'ין (הקישור אינו פעיל), פורסם בפעמים, 71, אביב תשנ"ז, עמ' 129–132: חוברת שהוקדשה לתולדות יהודי עיראק והודו במאה העשרים
• העלייה הראשונה מקוצין
• בקשות לראש השנה
• סדר הבדלה קוציני
• "בין יהודי בקוצ'ין" – תיאור ביקורו של אל"ם יוסף כרמל ביהדות קוצ'ין ב-1965
• מנהגי נשואין אצל יהודי ארצות המזרח
• האוצר של נשות קוצ'ין, על שירת נשים בקוצ'ין, סרטון בערוץ "אתר הפיוט והתפילה", באתר יוטיוב (אורך: 12:51)
• קריסטבל לובו, JTA, מה נשאר מ"עיר היהודים"? ביקור בקוצ'ין שבדרום הודו, באתר הארץ, 18 ביולי 2021
• יהדות קוצ'ין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ביקור בבית הכנסת בקוצ'ין ובמסילת ציון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1981