Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יהודה בן יחיאל מֶסֶר לאון (לעיתים מסיר ליאון וכן מיסיר ליאון; 1425? – 1498?), רופא, רב ופוסק מרכזי ביהדות איטליה במאה ה-15, אשר שילב תורה והשכלה כללית ושאף להפוך למנהיג יהדות איטליה. ספרו "נופת צופים: על אמנות הנאום העברי" הוא חיבור אסתטיקה-פילוסופי ובלשני שבו הוא מבסס את האפשרות של השפה העברית לשמש לצרכים רטוריים. ספר זה היה מראשוני הספרים העבריים שנדפסו, והראשון שיצא בדפוס בחיי מחברו. תוארו "מסר" (Messer) הוענק לו על ידי השלטונות בטרם מלאו לו שלושים, ומציין את היותו אדם רם-מעלה ובעל השפעה רבה בקהילתו.
כבר כבן שלושים היה ראש ישיבה ומרצה באוניברסיטה במנטובה. בשנת ה'רט"ו (1454), בעת שהותו באנקונה, פרסם תקנות בדיני נשים שמטרתם להגן על מנהגי איטליה מפני זרם המהגרים היהודים מאשכנז וספרד שהגיעו באותה עת במספרים גדולים לערי איטליה. כמו כן אסר על הלימוד בפירוש התורה של רלב"ג, עקב הדעות המובעות בו, שסתרו לדעת מסר לאון את האמונה. על מנת לתת תוקף להוראותיו, שלח מכתבים לכל קהילות איטליה ובהן הכריז חרם על העובר עליהן, ממעמד של מנהיג ציבור מטעם עצמו. ניסיון זה להטיל גזרות על כל הקהל קומם כנגדו רבנים בערי איטליה כגון רבה של פירנצה, ר' בנימין מונטאלצינו (אנ').
בשנות ה-60 של המאה ה-15 חי בפדובה, בבולוניה ובוונציה, שם נולד בנו דוד. בשנת 1469 הוענק לו תואר דוקטור קיסרי לפילוסופיה ורפואה הכולל פריבילגיה להעניק תוארי דוקטור לרופאים יהודים והוא הועלה לדרגת אביר (Miles), הדרגה האזרחית הגבוהה ביותר שאליה יכל להגיע יהודי באיטליה. בשנות ה-70 שב למנטובה. ידוע כי שם נכנס למחלוקת על הנהגת הציבור עם רבי יוסף קולון (מהרי"ק) ששורשה אינו ידוע, אך היא נוצרה על רקע רצונם של שני האישים להפוך לרב ראשי לכל יהודי איטליה. לצד כל אחד מן הרבנים התקבצה מפלגת תומכים והיא תפחה לממדים שסיכנו את עתידה של הקהילה. לבסוף התערב שליט העיר המרקיז לודוויקו (אנ') וגירש את שניהם ממנה.
בשנותיו האחרונות ישב בנאפולי והיה ראש ישיבה בה למדו, לפי דברי בנו, דוד בן יהודה מסר לאון, עשרות תלמידי חכמים שהפכו לרבנים נודעים. ככל הנראה כיהן כרב ראשי לממלכת נאפולי. נפטר בנאפולי בשנות ה-90 של המאה ה-15.
כתיבתו הפילוסופית של מסר לאון מביעה באופן מובהק עמדה סכולסטית-ימי ביניימית, בעת שעמדה זו הייתה למטרה לביקורת מצד הוגי הרנסאנס. מסר לאון תופס את הפילוסופיה כ"שפחת" התאולוגיה ותופס את המנהיג הרוחני כבעל ידיעות שלמות ושונה באופן מהותי מן ההמון וגוזר את מעמדו משוני מהותי זה. הוא מטיף למנהיג לבסס את סמכותו האישית על ידי הרחבת דעת רוחנית מחד ולא להסס בשימוש בכלי סמכות כמו חרם, מאידך[1].
מסר לאון תפס עצמו כנעלה מבחינה רוחנית ולפיכך הרשה לעצמו להיות פתוח לחידושי הזמן ולחוכמות של אומות העולם. הוא הקדיש את ספרו הגדול לכתיבה בנושא רטוריקה, מקצוע נדרש בחברה ובדור בו סמכות הדובר לא הייתה מספקת עוד לשם שכנוע והיה אחד מהראשונים שאימצו את חידושי הדפוס. מאידך, לא סמך על צאן מרעיתו שיוכלו להתמודד עם חוכמה חיצונית ודעות מסוכנות לאמונה, דבר הבא לידי ביטוי בחרם על פירוש הרלב"ג.
בנוסף לעסקי ציבור ופסיקת הלכה עסק מסר לאון רבות בכתיבה מחקרית. כתביו, שרק חלק מהם שרדו, מתחלקים לחמש קבוצות: פרשנות המקרא וההלכה, כולל פירוש חלקי לתורה ודיני שחיטה ובדיקה. כתבים רפואיים בעברית ולטינית. כתבים פילוסופיים המבטאים היכרות טובה עם הספרות הפילוסופית של התקופה הקלאסית וכוללים פירוש לספר בחינת עולם של ידעיה הפניני ואולי גם פירוש למורה נבוכים לרמב"ם, שלא שרד. ספרי דקדוק ובלשנות בהם ספר לימוד "לבנת הספיר" וגולת הכותרת של פרסומיו הספר "נופת צופים".
נושא החיבור הוא רטוריקה, נושא חביב על חכמי הרנסאנס ומוקד לדיון בינם לבין חכמי הסכולסטיקה. בעוד חכמי הסכולסטיקה קבעו שמקור הסמכות של הדובר אמור להספיק לקהל שומעי לקחו, התכוונו חכמי הרנסאנס לחדד את כושר השכנוע הלוגי והטכני של הדובר על מנת לשכנע את קהל שומעיו. כושר שכנוע הנחוץ בעידן דמוקרטי יותר בו סמכות הדובר אינה מספיקה עוד. המחבר עוסק בספר בהגדרת הרטוריקה, בתכליתה וחשיבותה ובסוגי הנאומים (לפי תוכנם ולפי סוג הציבור שהם מכוונים אליו), בתכונותיו של הנאום המושלם ובאמצעים הרטוריים, בהתאם לאריסטו, קיקרו וקווינטיליאנוס[2].
המחבר הביא את הספר לדפוס על ידי דפוס אברהם כונת במנטובה.
יהודה בן יחיאל מסר לאון, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
