Loading AI tools
הקיסר השני בשושלת היוליו-קלאודית ברומא העתיקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס נֵירוֹן קֵיסָר (16 בנובמבר 42 לפנה"ס – 16 במרץ 37 לספירה) היה קיסר רומא בשנים 14–37 לספירה. טיבריוס היה הקיסר השני מן השושלת היוליו-קלאודית.
 | |||||||
| לידה |
16 בנובמבר 42 לפנה"ס רומא, הרפובליקה הרומית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 במרץ 37 (בגיל 77) מיסנום, האימפריה הרומית | ||||||
| שם לידה |
Tiberius Claudius Nero  | ||||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
| מקום קבורה |
 מאוזוליאום אוגוסטוס, רומא | ||||||
| בת זוג |
ויפסניה אגריפינה יוליה אוגוסטי פיליאה | ||||||
| שושלת היוליו-קלאודיים | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
אלוף אולימפי (4 לפני הספירה) | |||||||
  | |||||||
טיבריוס נולד בשנת 42 לפנה"ס, אביו היה הסנאטור טיבריוס קלאודיוס נירון ואימו הייתה ליוויה. כתוצאה ממלחמת האזרחים שפרצה עם הירצחו של יוליוס קיסר משפחתו של טיבריוס נאלצה להימלט מרומא, אולם בשנת 39 לפנה"ס הם הורשו לחזור כשהוכרזה חנינה כללית.
אימו של טיבריוס, ליוויה, התגרשה מאביו ונישאה לאוקטביאנוס בשנת 39 לפנה"ס בעת שהייתה בהיריון עם אחיו דרוסוס. טיבריוס נשאר להתגורר עם אביו וכשזה נפטר בשנת 33 לפנה"ס הוא עבר להתגורר עם אימו ואוקטביאנוס.
טיבריוס גדל עם אחיו דרוסוס, יוליה שהייתה אחותו החורגת ומרקוס קלאודיוס מרקלוס אחיינו של אוגוסטוס.
טיבריוס קיבל את החינוך המעולה ביותר באימפריה. אף על פי שלא היה כל ביטחון שהוא יירש את אוגוסטוס כקיסר, היה ברור שהוא ימלא תפקידים חשובים במערך האימפריאלי.
הקריירה הצבאית של טיבריוס החלה בגיל 15 כשהוא התלווה אל אוגוסטוס לסיור בגאליה, בסיור זה התחיל בלמידת מלאכת הצבא. הוא זכה בפרסום ותהילה בשנת 20 לפנה"ס כשהחזיר את נסי הלגיונות הרומאים שנפלו לידיה של האימפריה הפרתית בניסיונות הפלישה הכושלים של מרקוס אנטוניוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס.
כשטיבריוס חזר לרומא הוא נישא לויפסניה אגריפינה, בתו של מרקוס ויפסניוס אגריפה מצביאו הראשי של אוגוסטוס. למרות שהיה מדובר בנשואים פוליטיים שנועדו לחזק את הקשר בין אוגוסטוס לאגריפה, טיבריוס אהב את אשתו אהבה עמוקה. טיבריוס התמנה לפראיטור והצטרף לאחיו שנלחם בגבול האימפריה המערבי, בעוד שדרוסוס התמקד בלחימה בשבטים שישבו בגאליה נארבוננסיס, טיבריוס נלחם כנגד השבטים שישבו בהרי האלפים ובגאליה לוגדנסיס. טיבריוס חזר לרומא בשנת 13 לפנה"ס עטור תהילה והתמנה לקונסול.
מותו של אגריפה בשנת 12 לפנה"ס הציב בעיה בפני אוגוסטוס, שתכנן להפוך את נכדיו ליורשיו, אך חשש מהאפשרות כי מותו בשעה שנכדיו עדיין צעירים ובלי יורש מבוגר כמו אגריפה ידרדר את המערכת הפוליטית ברומא לכאוס.
פתרונו של אוגוסטוס היה לחתן את יוליה עם אחיה החורג טיבריוס, מתוך מחשבה להעניק לבנו החורג אותו מעמד שהוחזק קודם לכך על ידי אגריפה ועל ידי הנישואים להפוך אותו למגנם של נכדיו. אוגוסטוס הורה לטיבריוס להתגרש מאשתו והשיא אותו ליוליה. הנישואים נועדו לכישלון מההתחלה, טיבריוס נטר ליוליה על שאולץ להתגרש מאשתו האהובה ויוליה תיעבה את טיבריוס ולא טרחה להסתיר את ניאופיה.
טיבריוס המשיך לצבור כוח ועם מותו של אחיו דרוסוס בשנת 9 לפנה"ס נחשב ליורשו של אוגוסטוס. בשנת 12 לפנה"ס עסק טיבריוס בדיכויו של מרד שפרץ בפאנוניה, דיכוי המרד נמשך כשלוש שנים וטיבריוס בחר לנהל מלחמת גרילה תוך שהוא משמיד את יבולי המורדים במטרה להרעיב אותם, טקטיקה שספגה ביקורת ברומא. עם החזרתו לרומא הוא מונה שוב לקונסול ולטריבון והוטלה עליו המשימה לצאת למזרח האימפריה כדי לפתור את המחלוקות עם הפרתים.
בדרכו למזרח גרם טיבריוס להלם כשבשנת 6 לפנה"ס הודיע על פרישתו מכל תפקידיו והסתגר באי רודוס בחברת מלומדים יוונים. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה למניעים של טיבריוס, יש סבורים שפרישתו נגרמה כתוצאה מאי שביעות רצונו מהעובדה שאוגוסטוס טיפח את מעמדם של נכדיו הצעירים גאיוס ולוקיוס והחשש שהם יועדפו על פניו בסדר הירושה, מנגד וליוס פטרקולוס (אנ') גורס שטיבריוס ראה בעין יפה את תוכניותיו של אוגוסטוס ופרישתו לא הייתה אלא מעשה אבירות מכיוון שלא רצה שפרסומו ותהילתו יעיקו על התפתחות הנסיכים הצעירים.
מכל מקום בעקבות פטירתם של לוקיוס בשנת 2 וגאיוס בשנת 4 אוגוסטוס קרא לטיבריוס לחזור לרומא, וחזר לכהן כטריבון אלא שהפעם הוא אומץ באופן רשמי על ידי אוגוסטוס שהכריח אותו לאמץ את אחיינו גרמניקוס שהיה חביבו של אוגוסטוס מתוך כוונה ששלטונו של טיבריוס יהיה אפיזודה בין שלטון אוגוסטוס לשלטון גרמניקוס וצאצאיו.
עם מותו של אוגוסטוס, החזיק טיבריוס בסמכויותיו של הפרינקפס אולם חסרו לו את תאריו של אביו המאמץ אוגוסטוס, אבי המולדת והכתר האזרחי. בתחילה הציע טיבריוס לסנאטורים לחלוק יחד אתם בעול השלטון כבימי הרפובליקה, אולם במהרה הם דחו את הצעתו ותבעו ממנו, מתוך התרפסות, לשמש שליט יחיד. דו-שיח מזויף זה שימש את ההיסטוריונים העתיקים שהצביעו על הצביעות והעמדת הפנים שדרכו של טיבריוס הייתה שזורה בהם, אולם סביר יותר שהוא נבע מחסרונם של כללים ברורים להעברת השלטון.
עם כניסתו לתפקיד טיבריוס העביר את סמכות בחירת המגיסטרים מן אספת העם אל הסנאט, כמו כן ניסה לשפר את המינהל בפרובינקיות על ידי הארכת משך זמן כהונת נציביהן מתוך מחשבה שדבר זה יגרום להם לנהוג בריסון כלפי האוכלוסייה המקומית.
בתחילת שלטונו של טיבריוס התעורר מרד בקרב הלגיונות שהיו מוצבים בפאנוניה וגרמניה, מכיוון שלא שולם להם בונוס כספי שהובטח על ידי אוגוסטוס. טיבריוס שלח את בנו דרוסוס יוליוס קיסר ואת גרמאניקוס להשקיט את הלגיונות המורדים. אחרי שמשימתם צלחה גרמניקוס לא הסתפק בכך, הוא ארגן את המורדים, חצה את הריין ופלש לשטחם של השבטים הגרמאניים. לפי טקיטוס הוא כבש את כל השטח בין הריין לאלבה והצליח להחזיר שניים מנסי הלגיונות שאבדו בקרב יער טויטובורג.
טיבריוס עצר את מסע הכיבושים של גרמניקוס וציווה עליו לחזור לרומא בשנת 17. ייתכן שעשה זאת מקנאה וחשש שגרמאניקוס האהוד יהפוך לאיום על מעמדו, אולם ייתכן גם שבכך בחר למלא את צוואתו של אוגוסטוס שהמליץ לא להרחיב את האימפריה. עם שובו נערך לו טריומף, טיבריוס מינה אותו בשנת 18 לאחראי על הפרובינקיות המזרחיות, כסימן למעמדו כיורש העצר. גרמאניקוס לא שרד בתפקידו החדש והורעל על ידי מושל סוריה, גנאיוס קלפרוניוס פיסו. כאשר הועמד למשפט איים פיסו על פי טקיטוס להפליל את טיבריוס במעורבות ברצח אולם כשראה שהסנאט התייצב כנגדו הוא בחר להתאבד, והשאלה של האם באמת לטיבריוס היה חלק ברצח גרמאניקוס נשארה ללא מענה.
טיבריוס חלק את הסמכות הטריבונית בשנת 22 עם בנו דרוסוס, דבר שמצביע על כך שהוא טיפח אותו כיורשו, אולם דרוסוס נפטר שנה לאחר מכן וטיבריוס לא עשה כל מאמץ להחליפו. כמו כן טיבריוס התחיל לבלות יותר ויותר זמן כמתבודד מחוץ לרומא עד שבשנת 26 הוא עבר להתגורר באופן קבוע על האי קאפרי.
כשטיבריוס עזב את רומא הוא השאיר את מפקד המשמר הפרטוריאני סיאנוס כאחראי מטעמו. סיאנוס הנהיג משטר של טרור ברומא, הוא ערך משפטי ראווה לסנאטורים ופרשים עשירים שתוצאותיהם היו העשרת אוצר הקיסרות וסילוק מתנגדים אפשריים, בשנת 31 כוחו של סיאנוס התחזק כשכיהן כקונסול במשותף עם טיבריוס, אולם מכיוון שטיבריוס ישב בקאפרי הוא בעצם שלט כקונסול יחיד והפך לאחד האנשים החזקים ביותר ברומא.
בסופו של דבר טיבריוס החליט להדיחו, הוא הוקיע אותו במכתב לסנאט וסילק אותו מראשות המשמר הפרטוריאני. דבר זה הצית גל אלימות כנגד סיאנוס שהוצא להורג. העם התעלל שלושה ימים בגופתו ואחר כך השליכה לנהר הטיבר. לפי טאקיטוס, רבים מתומכיו של סיאנוס מצאו את מותם בטיהורים ואפילו בתו הפעוטה של סיאנוס נאנסה ונתלתה.
מניעיו של טיבריוס להדחתו וחיסולו של סיאנוס אינם ברורים. לפי חלק מן המקורות הובילה לכך שאפתנותו האדירה של סיאנוס, שהתכוון לרשת את טיבריוס ואף עמד בראש קנוניה לרציחתו. מנגד יש מקורות המייחסים את היוזמה לטבעו החשדני של טיבריוס, שהחליט שסיאנוס צבר יותר מדי כוח ולכן יש לחסלו. היסטוריונים מודרניים הציעו אפשרות שלישית לפיה עלייתו של סיאנוס לגדולה עוררה התנגדות בקרב מעמד האצולה הוותיק, וההתנגדות העצומה שהקיפה אנשי מפתח ברומא לא הותירה ברירה לטיבריוס אלא לחסל את סיאנוס.
טיבריוס המשיך למשול באימפריה מקאפרי, שם לפי עדותו של סווטוניוס, אימץ אורח חיים של זימה וסטיה. אף שניתן לחשוד שסוונטוניוס לכל הפחות נוקט בלשון הגזמה בתיאוריו, יש בכך עדות להידרדרות תדמיתו הציבורית של טיבריוס.
לבסוף טיבריוס זימן את קליגולה וגמלוס לקאפרי והכריז על שניהם כיורשיו, הוא נפטר בשנת 37, ועל פי אחד הדיווחים הוא נרצח על ידי קליגולה.
אופיו של טיבריוס, נחשב לקודר וסגור והוא זכה לכינוי "העצוב בבני האדם". טיבריוס התנגד לקבלת תוארי כבוד ודברי חנופה. מספרים שכאשר הציע הסנאט לקרוא לאחד מחודשי השנה על שמו – כבוד לו זכו גם שני קודמיו, יוליוס ואוגוסטוס – שאל טיבריוס בסרקזם מה יעשה הסנאט אם יהיו ברומא בסופו של דבר שלושה עשר קיסרים.
בתקופת שלטונו של טיבריוס היהודים גורשו מן העיר רומא, ככל הנראה מכיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ואף הצליחו לגייר את אשת הסנטור החשוב סאטורנינוס פוליוויה (אנ') ולאחר מכן גזלו מרכושה. אז גמלה בלב טיבריוס ההחלטה להציע לסנאט לגרש את כל היהודים והגרים מרומי, ומי שלא יציית או שלא יתכחש ליהדות ישלח לעבודת פרך כעבד עולם בסרדיניה. ההיסטוריון דיו קסיוס מציין את הגיור כסיבת הגירוש:[1] "משנהרו היהודים בהמוניהם לרומא ועסקו בהמרת רבים מבני המקום לאורחותיהם, הוא [טיבריוס] גירש את רובם".[2] סווטוניוס, סופר רומי בן המאה השנייה לספירה, מציין את פועלם של ישו ותלמידיו היהודים, כסיבה לגירוש: "את היהודים, שעל ידי הסתת כְרֶסטוּס (=ישו) עוררו מהומות מתמידות, גירש מרומא".[3] סווטוניוס גם מציין שטיבריוס הטיל על היהודים גם גיוס בכפייה: "מנהיגים דתיים דיכא בחוזק-יד, בייחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת-הבל זו לשרוף את בגדי-הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה...הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות-עולם על אלה שלא יצייתו".[4]
בשנת 19 לספירה נענשו המוני יהודים על שלא רצו להילחם בשבת ויום טוב.[דרוש מקור] אולם למרות תקריות אלה דומה שמותו של סיאנוס צורר היהודים, מיתן טיבריוס את יחסו הקשה והחשדני ליהודים והוא המשיך במדיניות הסבלנות של יוליוס קיסר ואוגוסטוס.
כשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים טיבריוס הורה להסיר אותם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים, הורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.
| טיבריוס קלאודיוס נירון | לא ידועה | מרקוס ליוויוס דרוסוס קלאודיאנוס | אפידיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| טיבריוס קלאודיוס נירון | ליוויה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| טיבריוס | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
טיביריוס (42 לפנה"ס-37), קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
